חולמת צלילים 36 – ידיעה בעיתון
פרופסור קלייטון דהרמה
אני מכניס את המזוודות שלנו למונית וניגש לשבת ליד ג'ניפר.
היא מסתכלת עליי בעינים דומעות. "את בסדר?" אני שואל אותה ומלטף את לחיה.
"ביום שעזבתי לא חשבתי שכך יסתיים המסע שלי. למעשה זאת הייתה בריחה, לא עזיבה.
בחלומות הכי וורדים שלי לא העזתי לחשוב שתרצה בכלל לראות אותי.
אני מחפשת מילים כדי להודות לך שבאת והצלת אותי מעצמי."
אני מתקשה לשלוט ברגשות שלי. אני אוסף את ידיה בידיי ומנשק אותן. "אהובה שלי," זה כל מה שאני מצליח לומר.
אני מפנה מבטי לחלון. קו האופק של העיר מקושט באלפי אורות. מראה שתמיד מרגש אותי. אבל לא הפעם. הפעם צף ועולה בי הזכרון של אותו בוקר שעמדתי המום מול מילותייה. הן נגעו בי במקום שלא חשבתי שעדיין קיים בי.
לרגע לא היססתי כאשר כתבתי את ההודעה לניקה. בכל מקרה אחר הייתי יוזם איתה שיחה, אבל כשישבתי לנתח ביני לבין עצמי את מערכת היחסים שלי איתה הבנתי שעדיף שאכתוב לה.
זה לא שלא הייתי שם כשהייתי עם ניקה, אבל באיזשהו מקום בפנים ידעתי כל הזמן שהכמיהה שלי למגע הייתה לג'ניפר. באותו רגע ידעתי שעם כל הכעס שלי והתסכול שלי כלפייה, האהבה שלי אליה לא גוועה אף פעם.
כל כך הרבה אגו היה בהתנהלות שלי עם ג'ניפר שאני מאושר שברגע ההוא הנחתי אותו בצד.
הנסיעה החפוזה הזאת כל כך לא הייתה מי שאני, אבל הרגשתי שזאת ההזדמנות האחרונה שלנו, וידעתי שעליי מוטלת המשימה.
בטיסה אליה העליתי בזכרוני את כל הרגעים היפים שלנו, את התמיכה הגדולה שלה בי בדרך למקום בו אני נמצא היום.
בסופו של דבר הקידום שלי לא נעשה מאליו. הוא דרש ממני השקעה רבה, זמן רב שנגזל ממנה.
כעסתי שהיא לא רואה אותי, שאין לה מושג מה קורה איתי. אני מבין שזה אני שלא שיתפתי אותה, וגם שהייתי עיוור למצוקות שלה.
אני מפנה שוב את מבטי אליה. שוב אני מרגיש שלווה גדולה.
"עוד מעט נהיה בבית אהובה," אני אומר לה,
"בין הקירות שבזכותך יהפכו שוב לבית עבורי."
"אני מודה שהיה לי חשש גדול שברגע שננחת תתרחק ממני," אומרת ג'ניפר.
"למה שזה יקרה?" אני מתפלא, "לא הייתי מחדש את נדריי איתך אם לא הייתי מרגיש שלם."
היא מביטה לתוך עיניי, חוקרת אותן, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא איך שכחתי כמה יפות הן.
"ראית כמה יסמין הייתה מאושרת?" היא אומרת בהתלהבות של ילדה קטנה, "כמה יפה היא עם הסארי? כשהיא התחילה לרקוד לא יכולתי לעצור את דמעותיי. אני לא אסלח לעצמי איך מנעתי ממנה…" היא אומרת.
"ג'ניפר, החלטנו לפתוח דף חדש. את חייבת להפסיק להתייסר על מה שהיה בעבר. כולנו עברנו את זה, כולנו יודעים מה היה, אבל עלינו להתרכז בעתיד ולדאוג שיהיה טוב יותר."
"אתה צודק אהוב שלי," היא עונה לי, "אולי אני צריכה לחזור לטפל באנשים. אתה יודע שזאת הדרך הכי טובה לטפל בעצמך," היא צוחקת, "תמיד כשהגיע אליי מטופל חשבתי שבעצם אני עושה עבודה גם על עצמי. חבל שלא התמדתי בזה."
"את באמת רואה את עצמך ללא המסעדה?" אני שואל.
"אתה יודע שנכשלתי בזה. בינתיים אני רוצה להתרכז בלשקם את הבית שלנו. את האהבה שלי לאוכל הודי אממש במטבח שלנו."
"ג'ניפר, הבית שלנו כבר עומד על רגליו. קחי את הזמן ותחליטי מה את רוצה לעשות עם עצמך. בסופו של דבר את נשואה לדיקן של הפקולטה למדעים שיכול לפרנס אותך בכבוד."
אני מרגיש הקלה. השיחה קולחת בינינו והעננים שהיו התפזרו.
אנחנו מגיעים הביתה.
רגע אחרי שאני פותח את הדלת, כשהמזוודות עדיין בפתח, אני מניף את ג'ניפר ומעביר אותה את המפתן. היא מצחקקת בהנאה. "ברוך שובך הביתה," אני אומר לה וחוזר להכניס פנימה את המזוודות.
על השטיח לפני הדלת מונח עיתון הבוקר. לפני שעלינו לטיסה חידשתי את המנוי אותו הקפאתי כשעזבתי לזמן בלתי מוגדר. לא חשבתי שכבר היום הוא יגיע. אני מרים אותו, ומכניס את המזוודות הביתה.
"צ'אי?" אני שואל אותה בזמן שאני ניגש למטבח להרתיח מים.
"אני אכין," היא ממהרת לענות.
אני מתיישב על הדלפק במטבח וצופה בה בהנאה בזמן שהיא פועלת במיומנות לחלוט את התה.
אני ניזכר בעיתון ופותח לקרוא את הכותרות.
"לא תאמיני," אני אומר לה, "אנחנו מפורסמים. תמונות מהחתונה שלנו בהודו מתפרסות על פני חצי עמוד. איזה כלה יפה יש לי," אני אומר ומפנה את העיתון לכיוונה.
"זאת היא," היא אומרת בשקט.
"על מה את מדברת?" אני שואל.
היא מצביעה על הדף ממול.
סערה במרכז לאומנויות הבמה.
ניקה סטרסנובה, מבכירות המורות של המרכז, הודיעה על פרישה באופן מפתיע. לכתבנו נודע שהיא עוזבת את ניו יורק לצמיתות.
השמועות אומרות שיש לכך קשר לעזיבתה של הרקדנית המוכשרת יסמין דהרמה.
במרכז סרבו להגיב.
"כן," אני עונה לה בטון חסר רגש, "חיפשתי בה אותך."
"אני מניחה שהיא עזבה בגללך," היא מגששת לראות את תגובתי.
"הסברתי לך שהיא הייתה אשלייה. חשבתי שהיא תרווה את געגועיי אלייך. עובדה שלא הבאתי אותה לכאן. הבית הזה, וגם אני, רק שלך," אני אומר לה.
אני מושך בכתפיי וממשיך לקרוא את החדשות.
היא מביטה בי דקה ארוכה. "אהובה שלי, רק את קיימת עבורי, מתי תביני את זה." אני קם, מניף אותה בזרועותיי ונושא אותה לחדר השינה.
"מה עם הצ'אי?" היא שואלת.
"ברגע זה יש לי דבר יותר חשוב לעשות," אני עונה לה, "ומשכיב אותה על המיטה, "עליי להראות לאישתי כמה אני חושק בה, ורק בה."
אני חושבת על המשחק.
אמנם אנדרה הבהיר שאסור לו להיות מעורב עם הנשים בקבוצה, אבל אין ספק שמייפל היא המועדפת עליו.
אני שמחה שהוא ביקש ממנה לענות על השאלה הראשונה. עם כל הביישנות שהפגינה לפני המפגש היום, היא נפתחת וסוחפת אחריה את כולם, מה שמאפשר לי להציץ לעברו של סקוט.
אני יודעת שאני לא מדמיינת, הוא כל הזמן מגניב מבטים לעברי. אני מודה על כך שהבאתי איתי את מייפל וטסה. אני מרגישה מוגנת על ידן. אף אחת מהן לא תיתן למישהו לפגוע בי.
ועדיין, למה יש לי הרגשה שהמבטים שלו משדרים שהוא דווקא מעוניין בי? העיניים שלו מחפשות את שלי, אבל אני מעמידה פנים שהבטתי בו באופן מקרי, מקפידה לא להתעכב במבטי עליו.
אני מרגישה הקלה כשהמשחק נקטע באמצע, עוד לפני שהתחילו לסובב את הבקבוק.
כשאנחנו נשאלים האם אנחנו רוצים להמשיך עם הקבוצה ומתי, אני שמחה לראות שכולם עונים בחיוב, ונקבע שנפגש עוד יומיים.
מייפל מסמנת לנו לעזוב מייד, וכך אנחנו עושות. אני נוסעת ברכב שלי ומייפל מסיעה את טסה לביתה.
אני יוצאת לכיוון מנהטן כשמייפל מתקשרת ומזמינה אותי לאכול איתן. "אני אוותר, אני עייפה. אני עדיין חיה לפי שעון לונדון," אני מסבירה, "אלך לישון."
רק אחר כך אני ניזכרת ששכחתי לומר למייפל שאני ישנה היום בדירה שלה כיוון שאני רוצה לתת להוריי את הפרטיות. זה הלילה הראשון שלהם בבית. אני יודעת שאין לה בעיה עם זה ולכן אני לא מתקשרת חזרה.
אני לא שמה לב לדרך ומוצאת עצמי בכניסה למונטגומרי הייטס הבניין בו נמצאת דירתה של מייפל.
אני עולה לדירה, מניחה את המזוודה בחדר שלי וחוזרת לסלון, נשכבת על הספה ונרדמת.
הבוקר מגיע ואני מתעוררת בחיוך כשריח לחמניות הבננה הכה מוכרות שמכינה מייפל מטייל מהמטבח בכל הבית.
פתאום אני מבינה שעבור מייפל החזרה הביתה פרושה לא רק שבגדיה תלויים בארון ולא במזוודה כפי שהיה חודשים רבים, אלא הרבה יותר מזה.
היא כמראה עבורי. אמנם היא נתנה לי חדר משלי, עם ארון ומקלחת ושרותים צמודים, אבל הגיע הזמן שאמצא את הבית שלי.
עכשיו כשאני מאוששת יותר אני יודעת שלבית הוריי אבוא לבקר, אבל לא אחזור לגור בו.
"איזה פינוק," אני מחניקה פיהוק ומתמתחת.
"ישנת טוב?" היא שואלת אותי כשאני מתיישבת ליד הדלפק במטבח ואוכלת בהנאה לחמניה טריה.
מייפל מניחה לפניי מאג עם קפה וחלב מוקצף, בדיוק כמו שאני אוהבת, מביאה לעצמה ספל קפה ומתיישבת לידי.
"את רוצה לספר לי?" אני שואלת אותה.
"מה?" היא שואלת ומקמטת את מצחה.
"מעבר לעובדה שהיית אתמול כוכבת המשחק," אני אומרת בחיוך, "נו באמת מייפל, דן לא הסיר את מבטו ממך."
"מה את רוצה שאומר לך?" היא מרימה את כתפיה.
"זה ברור כשמש, ואני בטוחה שכולם יסכימו איתי, העיניים שלו בוערות כשהוא מסתכל עלייך. כל מילה שאמר אתמול הייתה מכוונת אלייך. הוא מאוהב בך בטירוף," אני אומרת לה.
"באמת?" היא עונה לי, "ומה הוא עושה עם זה?"
"אז שמת לב," אני עונה לה מהורהרת.
"את יכולה להרגע. דן הוא הבוס שלי ושום דבר לא יקרה בינינו," היא עונה לי ובזאת מבהירה לי שאין לה רצון יותר לדבר עליו.
האם אני משוכנעת בדבריה? ממש לא.
"כשתתאוששי אשמח אם תגיעי לסטודיו," היא אומרת לי.
"זאת התוכנית שלי," אני עונה לה ונכנסת לבדוק הודעות בנייד. אני רואה שאירלנד השאירה לי הודעה ברשת החברתית שאתקשר אליה.
אני מחייגת והיא עונה מייד.
"יפה שלי! אני כל כך מתרגשת בשבילך. ראיתי את התמונות של הורייך הבוקר," היא אומרת לי להפתעתי.
"איפה ראית?" אני שואלת בסקרנות.
"אני מבינה שאת לא," היא אומרת ואני מרגישה שהיא בוררת את מילותייה.
"אירלנד!" אני מאיצה בה שתדבר.
בעיתונות מופיעות התמונות של הדיקן שחידש את נדריו עם אישתו בהודו. הם נראים כל כך מאושרים יחד. ממש התרגשתי," היא אומרת.
"אני מכירה אותך יותר מידי טוב. מה באמת רצית לספר לי," אני עונה לה.
"מופיעה שם גם כתבה אחרת, בדף ממול, על רעידת האדמה במרכז לאומנויות. ניקה עזבה את ניו יורק. מצויינת שם העובדה שיש שמועות שזה קשור לעזיבה שלך. רציתי שתהיי מוכנה שיתקשרו אלייך לקבל את תגובתך," היא משתפת אותי.
"את לא מבינה איזה שרות גדול זה בשבילי. אוכל לספר להם על הסטודיו החדש שלי. לאחר שהתנסיתי בהוראת הריקוד החלטתי להיות עצמאית," אני עונה לה, "אולי את רוצה לפרסם את הסקופ?"
"את בטוחה? את יודעת שלא התקשרתי אלייך כעתונאית אלא כדי להכין אותך למה שעתיד לקרות," היא אומרת.
"אני יודעת שלא היית עושה זאת במטרה לקבל ממני ראיון בלעדי. ועדיין, אני חושבת שאם כבר להגיב, אני מעדיפה אצלך."
את השיחה ביננו קוטע צלצול של שיחה נוספת. זאת נטלי. היא מנתקת ומתקשרת שוב.
"אני כבר חוזרת אלייך," אני אומרת לאירלנד ועונה לשיחה.
"אני שמחה שענית. ראית את הכתבה בעיתון?" היא שואלת מייד.
"כן," אני עונה לה.
"מסתבר שגם אותי מחפשים בקשר לזה. השאירו לי הודעה מהניו יורק טיימס. לא היה לי מושג שהם מתעסקים ברכילות כזאת. נתבקשתי להגיב על הסיבה לעזיבתך," היא משתפת אותי.
אני מחייכת לעצמי. השיחה הזאת הגיעה בדיוק בזמן.
"את מוכנה להתראיין אצל אירלנד מורל מתחנת הטלוויזיה MNYC? " אני שואלת אותה.
"את יודעת שאעשה מה שתבקשתי. מה את רוצה שאומר?" היא שואלת.
"את יודעת מה, את לא חייבת להופיע בפנים גלויות. תספרי שידוע לך שהחלטתי לפתוח סטודיו משלי. אומר לאירלנד שתזהה אותך כמקורבת שלי," אני אומרת מהורהרת.
"כל כך הרבה קרה כשלא היית פה. מיס מרקו קראה לי לשיחה. מסתבר שניקה ניסתה להסית את כולם נגדך. היא אמרה שיש לאסור עלייך לפתוח סטודיו כי יש בכך ניגוד אינטרסים. מיס מרקו הראתה לה כמה היא מגוחכת והראתה לה את הדלת.
מיס מרקו שאלה אותי בקשר אלייך. סיפרתי לה שאני עוזבת מרצוני ולא בגללך, אם כי אמרתי שאני מתכוונת לעבוד איתך."
"אני מבינה שאת נחושה בהחלטתך. ברוכה הבאה," אני אומרת לה. אני בהחלט שמחה על ההחלטה שלה.
"אני שולחת לך את נוסח ההצהרה שאני מתכוונת לשלוח לאירלנד," היא אומרת.
כעבור זמן לא רב מגיעה ההודעה מנטלי ואני מתקשרת להקריא אותה לאירלנד.
"מעולה!" היא אומרת, "גם מה שנטלי כתבה, וגם העובדה שמקורבת שלך הגיבה. כמובן שלא אזכיר את שמה.
אני שולחת לך את מספר הטלפון שאליו שולחים הודעות עבורינו. תבקשי ממנה שתשלח את ההודעה לשם עם ציון שמי," אומרת אירלנד.
אנחנו נפרדות ואני מתקשרת לאבא.
"איזה הורים מפורסמים יש לי," אני מגששת לראות אם הוא קרא את העתון.
"וגם הבת שלנו," הוא עונה.
"אז קראת," אני נאנחת, "לכן אני מתקשרת. אתה מוזמן לצפות במבזק חדשות מיוחד בתחנה של אירלנד ובו תגובתה של מקורבת שלי.
אתה קולט שקיבלתי פרסום חינם? כמובן שלא ימסרו פרטים על מיקומו של הסטודיו החדש שלי, אבל אני מבטיחה לך שכולם יחפשו אותו."
"ומיהי המקורבת שלך?" הוא שואל בסקרנות.
"נטלי, סיפרתי לך עליה. היא הודיעה לי שהיא רוצה להצטרף לסטודיו. היא מכחישה כל קשר ביני לבין ניקה."
"מעולה," אומר אבא, "אימא ראתה את הכתבה. היה לה קשה, אבל הבטחתי לה שרק היא קיימת עבורי וניקה הייתה חסרת חשיבות בעיניי. זה נכון ילדה שלי. אני מבין שחיפשתי בה את אימא שלך. עוד לפני שהגיעו המילים של אימא כבר הבנתי זאת."
סקוט
אני מקשיב לחדשות הבוקר בזמן שאני ניגש למזוג לעצמי קפה ראשון.
אני מכין לעצמי טוסט עם ריבת מישמש וניגש לשבת בסלון.
"מזג האוויר מתקרר, החורף מתקרב בצעדי ענק, אבל אין צפי לגשם בשבוע הקרוב," אומר החזאי ומצביע על המפה בזמן שהוא מקריא את הטמפרטורות.
כשהוא מסיים את דבריו יש סימן של מבזק מיוחד ומייד רצה הכותרת-
ימים קשים עוברים על המרכז לאומנויות הבמה.
אני יודע שיסמין כבר לא שם ולכן אני מתכוון להעביר אותו, אבל קופא כאשר עולה תמונתה של יסמין.
"כאן אירלנד מורל בנושא פרשת המרכז לאומנויות הבמה.
סערה גדולה מרחפת מעל ביתן של הבלרינות של ניו יורק. שאלות רבות עולות בעקבות עזיבתה המפתיעה של המורה לבלט קלאסי ניקה סטרסנובה, לא רק את המרכז אלא את ניו יורק לצמיתות.
מהמרכז נמסר שמיס סטרסנובה ביקשה לסיים את התקשרותה עם המרכז. הסיבה לכך לא ניתנה.
לפרשה שורבב שמה של הרקדנית יסמין דהרמה שאף היא עזבה את המרכז.
יש מי שאומר שיש קשר בין שני המקרים.
הבוקר לאחר הפרסום בעיתונות הגיעה לידיי תגובה של 'מקורבת' ליסמין ששמה שמור במערכת.
יסמין נתבקשה על ידי מנהלת המרכז לאומנויות להעביר מספר שיעורים על דרכה היחודית של הוראת הריקוד, למרות שאיננה מורה לבלט קלאסי. היא זכתה למעריצות רבות בקרב הרקדניות במרכז.
יסמין עסוקה בימים אלה בהקמת סטודיו עצמאי ומקדישה לכך את כל זמנה.
היא נשארה בקשרים טובים עם מנהלת המרכז מיס מרקו, ולא אופתע אם היא תשמש מידי פעם כמורה אורחת.
בכל מקרה חשוב לי להדגיש שאין קשר בין עזיבתה להתפטרותה של מיס סטרסנובה.
זו לשון ההודעה שנשלחה אלינו.
אני רוצה להתקשר ליסמין לראות שהיא בסדר, אבל מחליט לחכות. אני בטוח שהיא מקבלת כעת מבול של טלפונים.
מחר בערב אנחנו משחקים שוב ואוכל לראות איך היא מרגישה. אני לא בטוח שהיא הבחינה בכך שעקבתי אחריה כל הזמן במבטי.
אם הבחינה בכך היא בהחלטת הצליחה להסתיר זאת.
