חולמת צלילים 35 – סוף הדרך
יסמין דהרמה (חולמת צלילים)
יסמין
טיסה 182 של חברת התעופה בריטיש ארוויז יוצאת בשעה אחת עשרה ורבע דקות בלילה ומגיעה באחת עשרה ורבע בבוקר ללונדון.
שבע שעות ארוכות של טיסה לפניי.
אני מתיישבת במחלקה העיסקית מלאת אדרנלין לקראת הפגישה עם הוריי. ברור לי שלא אהיה מסוגלת להתרכז בקריאת הספר שקניתי.
אני מוציאה את הירחונים שקניתי ומחייכת לעצמי. הדבר האחרון שמתאים לי הוא לקרוא את מדורי הרכילות ועדיין אחד השבועונים שקניתי עוסק כולו ברכילות.
אני מודה שלא את כל מי שכותבים עליהם אני מכירה, ועדיין משתעשעת מהמחשבה על האופן בו דנים ברצינות בחיי ה'כוכבים.'
מעבר למעבר מתיישבת אישה יפיפיה. מהרגע הראשון ניכר עליה שהיא לא מרוצה.
האופן שבו היא נותנת הוראות לדיילת עוד לפני שניתקו גלגלי המטוס מהקרקע, גורמת לי להפנות את מבטי ממנה ולקבור את מבטי בעולמם של כוכבי הוליווד.
"שמעתי שהיא ניהלה רומן עם החברה הכי טובה שלה. את קולטת? החברה הכי טובה שלה. ממש מזעזע," היא פונה אליי ומצביעה על הבלונדינית שמרוחה על העמוד כולו.
"את רצינית?" אני אומרת לה ברצינות תהומית, "לא ידעתי."
היא מביטה בי במבט המום, ובוחנת אותי באריכות. "את צוחקת עליי?" היא שואלת לבסוף.
לרגע אני חושבת להשתעשע איתה אבל אני חושבת על השעות הרבות שעוד יש לנו יחד. "אין לי מושג מי זאת. אני לא באמת מתמצאת בעולם הזה," אני אומרת לה, "את רוצה לקרוא?"
"זאת בכלל שאלה?" היא צוחקת, "ברור."
"תסלחי לי על ההתנהגות שלי קודם. אני מאד מתוחה," היא משתפת אותי, "אני בדרך לפגוש את המשפחה שלי בלונדון."
"גם אני," אני עונה לה, "אני יסמין."
"אני פיית'," היא אומרת, "העניין הוא שהם לא יודעים שאני באה לבד. הם חושבים שאני באה איתו לחגוג את אירוסינו. הם סיפרו לכולם שהבת שלהם עומדת להתחתן עם סקוט וינסטון שהקים את השלישייה. בבקשה תגידי לי שעל השלישייה שמעת."
"שמעתי," אני צוחקת, "במה שקורה בניו יורק אני מעודכנת."
לו רק ידעה שאני צוחקת כדי לכסות על מה שאני מרגישה כעת.
"למה באמת הוא לא בא איתך?" אני שואלת.
"הבן זונה נפרד ממני מייד אחרי ההשקה של המגדלים. את קולטת שאפילו למסיבה שאחרי הוא לא לקח אותי?"
"באמת לא בסדר מצידו. הוא לקח מישהי אחרת?" אני מעמידה פני מתעניינת. למרות שזה באמת מסקרן אותי.
"את לא תאמיני. הוא פשוט נעלם. הוא עזב הכל. איש לא ידע היכן הוא. שמעתי רק אתמול שהוא התפטר מהחברה של אביו. התקשרתי לספר לו שאני נוסעת לבד למה שהייתה אמורה להיות מסיבת האירוסים שלנו, וזה מה שנאמר לי," היא אומרת לי.
'לא יאומן," אני עונה לה ברצינות, "אני חושבת שעדיף לך בלעדיו אם כך הוא מתנהג לפני החתונה."
"את לא מבינה. הוא כל מה שאישה חולמת עליו. הוא מאד מבוסס ויש לו פנטהאוז שחולש על פני כל הקומה במגדל הבלו ספייר. עכשיו נשארתי בלי כלום," אומרת לי פיית' ואני משתוקקת לשאול אותה אם היא שומעת את עצמה. בעיניי יש הרבה יותר מזה להגיד על סקוט.
אני חושבת לעצמי שכנראה שאני לא מכירה את סקוט אם זאת האישה שעמד להתחתן איתה.
"את אישה יפיפיה ומקסימה ואני בטוחה שיש הרבה גברים שהיו רוצים להיות איתך.
תיסעי להורייך, תיהני ממה שיש ללונדון להציע לך ותמשיכי הלאה," אני אומרת לה.
ואולי אני מדברת לעצמי?
"את צודקת יסמין. אני אוהבת לדבר איתך. את יודעת לאמר לי את מה שאני צריכה לשמוע. עכשיו ספרי לי עלייך. יש לך חבר?" היא שואלת.
"האמת שאין לי זמן להשקיע כעת במערכת יחסים. אני בונה כעת את החיים שלי," אני עונה לה.
"במה את עוסקת?" היא שואלת.
"אני רקדנית ומקימה כעת סטודיו משלי," אני עונה לה.
"אני מניחה שבקרוב אוכל לקרוא עלייך במדור הרכילות. אני רוצה לקחת איתך סלפי רגע לפני התהילה," היא אומרת ולא מחכה לתשובתי.
היא גם לא שואלת אותי אם אני מרשה שתמונתנו המשותפת תתפרסם ברשתות החברתיות.
איך הגורל צוחק עליי.
סקוט
אני עומד המום מול התמונה שעולה ברשת החברתית. פיית' האקסית שלי עם יסמין בטיסה ללונדון.
אמנם התמונה הועלתה על ידי פיית', אבל בגלל שיסמין מתוייגת בה היא מתפרסמת גם אצלה.
אני חסר מנוחה. מה קורה פה?
שום דבר לא מסתדר לי כעת. היא רשומה למשחקי הבקבוק לחוף האוקיינוס מה אם כן היא עושה בדרך ללונדון? שלא לדבר שהיא עם פיית'.
כל פעם שאני מתקרב אליה היא מתרחקת ממני.
למה לעזאזל הייתי צריך ליפול כך בקסמיה?
אני מרגיש כאב עצום בחזה. דווקא כעת כשאני מרגיש שדברים מסתדרים לי.
אני ניגש למלא לי כוסית ולוגם אותה כמעט בלגימה אחת.
דירת הגג שלי חולשת על כל הקומה, היא מרווחת ומעוצבת להפליא, ועדיין אני מרגיש שהיא סוגרת עליי, שכל דבר בה מיותר.
דן עדיין עם סבו בבית חולים. אמנם אני בא לבקר אותו, להביא לו מדירתו בגדים נקיים כיוון שהוא לא חוזר הביתה, אבל זה לא בדיוק המקום לנהל שיחות, בטח לא שיחות נפש.
חוץ מזה שסבא שלו הוא אדם מיוחד במינו וכייף לי לדבר איתו. הוא תמיד נותן לי הרגשה של בן משפחה.
אבל עכשיו אני זקוק להיות לבד.
כבר ברור לי שאעקוב אחרי כל פרסום של יסמין. אני חייב להבין מה קורה איתה.
אני נכנס לאחד ממשחקי הבקבוק אבל משתעמם מהר ויוצא.
הקבוצה הקבועה שלי לא משחקת במבוכי הדרקונים, ואלה שמשחקים היום לא מבינים דבר וחצי דבר באסטרטגיה, ומצד שני הם מאד אכזריים במשחק. גם ממנו אני יוצא.
מה נשאר לי לעשות? אני לא מסוגל להתרכז, ובטלוויזיה יש רק תוכניות של 'הרווק', 'הרווק בגן עדן', וכאלה.
פעם אחרונה שהייתי עם אישה היה עם יסמין. אני לא אחד שמנהל סטוצים ולכן פורק אני את עצמי לבד ונרדם.
כשאני מתעורר הדבר הראשון שאני עושה, עוד לפני שאני קם להתרוקן, הוא לבדוק מה העלתה יסמין.
אני רואה תמונות שלה ברחוב בלונדון עם גבר צעיר, ונכנס לקרוא את הפוסט שכתבה.
בהמתנה להוריי שיגיעו ללונדון מהודו,מבלה עם בן דודי בן דהרמה, מנצלת את הזמן לביקור במיו מילאן. רק לפני מספר ימים נחתה פה הקולקציה החדשה ממילנו. נאמר לי שבשבוע הבא היא תנחת בניו יורק! מבטיחה לכם שיש מה לחכות.
אני קורא את התגובות שכתבו לה חבריה. ביניהם אני רואה את תגובתה של פיית'
פיית': למה לא אמרת מותק? הייתי מצטרפת אלייך בשמחה.
יסמין: אני כבר מזמן לא שם. אנחנו בדרך לארוחת צהריים.
לפחות אני יודע שהן לא יחד.
אני בודק את האפליקציה של משחקי הבקבוק ורואה שיסמין עדיין רשומה.
אחר הצהריים, לפי שעון ניו יורק, מתחילות לעלות תמונות משפחתיות. מסתבר שהוריה ערכו טקס חתונה מחודש.
היא מצרפת תמונה שלהם איתה. היא לובשת סארי בצבע כחול ים ונשמתי נעתקת.
כשהיא מתחילה לרקוד אני ממש נמס. היא כמו סם עבורי, אני מכור לה. אני חייב לשלוט ברגשות שלי.
היא מעלה פוסט נוסף ואני ממהר לקרוא אותו.
אני קורא את המילים שלה שוב ושוב ותוהה האם חשבה גם עליי כשכתבה אותן. לא נותר לי אלא להמתין.
ניקה
כל מילה שכותבת יסמין חורטת לי צלקת בלב.
התמונות של קלייטון ואימה היפיפיה של יסמין לא מותירות ספק. הוא מביט בה בכזאת אהבה. ביני לבין עצמי עליי להודות שהוא מעולם לא הסתכל עליי כך. אני בוערת מקינאה.
השמועה על כך שיסמין עומדת לפתוח סטודיו משלה עוברת כאש בשדה קוצים ואני נחושה בדעתי להכשיל זאת בכל דרך שניתן.
"אני חושבת שאין זה ראוי שיסמין תפתח סטודיו לריקוד. גם מהטעם שאין היא מורה לריקוד, וגם כי יש בכך ניגוד אינטרסים," אני אומרת לכל מי שרוצה לשמוע אותי.
כשמיס מרקו קוראת לי לשיחה אישית אני כבר מוכנה לעמוד מולה.
"אני מבינה שאת לא מוכנה להניח לנושא," היא אומרת לי כשאנחנו יושבות במשרדה זו מול זו.
"אני רוצה להבין אם הבנתי נכון. מצד אחד את אומרת שאין לה כישורים כמורה, ומצד שני את אומרת שיש בכך ניגוד אינטרסים.
אני לא מבינה את ההגיון בדברייך. אם יש בכך ניגוד אינטרסים למה שעשתה כאן איך את טוענת שאין לה כישורי הוראה בנושא הריקוד. ואם אין לה כישורים מדוע זה איכפת לך שתפתח סטודיו ותיכשל.
אני מציעה שתקחי לך כמה ימים חופש ותחשבי מה את באמת רוצה מעצמך, לא מיסמין. אם לא הבנת אף אחת מתלמידותיה לא מתרגשת ממה שאת אומרת. את בסך הכל מעצימה את מה שקרה ועושה מעצמך צחוק.
אולי את צריכה לדבר עם מטפל שיעזור לך להתגבר על מה שקרה.
אני אוסרת עלייך להמשיך להפיץ פה רעל. בניגוד אלייך, לי ולשאר הצוות חשוב לשמור על קשר עם יסמין. אם היא תסכים, אשמח אם היא תעביר פה מידי פעם שיעורים."
"נטלי עוזבת. את יודעת למה? כי יסמין שכנעה אותה לבוא לסטודיו שלה!" אני אומרת בכעס. מיס מרקו מתקשרת למזכירה ומבקשת ממנה שתקרא לנטלי.
נטלי נכנסת עם חיוך על פניה, מה שמאד לא אופייני לה, אבל כשהיא רואה אותי פניה מרצינות.
"מיס סטרסנובה טוענת שיסמין שכנעה אותך לעבוד איתה בסטודיו החדש שלה," אומרת לה מיס מרקו.
"אני לא מכחישה שיש בכוונתי לעבוד איתה, אבל היוזמה באה מצידי. היא ניסתה לשכנע אותי להישאר. היא דיברה איתי על מה שהמרכז לאומנויות עבורי, ומה ההישגים שצברתי כאן.
זאת אני שמרגישה צורך בשינוי. אני רוצה להתפתח בכיוונים שונים.
את יודעת מיס מרקו שהייתי בפסגת הקריירה שלי, הייתי מכורה למחיאות הכפיים של הקהל שנשאו אותי למקום לא טוב, מקום של חשיבות עצמית מופרזת.
אני רוצה לגעת שוב במקום הזה שגרם לי לאהוב את הריקוד, אני רוצה להתמסר לצלילים לא לטכניקה המושלמת.
אני רוצה להתרגש כשהמוסיקה מתחילה להציף את החדר.
את ראית את השעורים שהעבירה יסמין. השינוי שלי התחיל שם. ומשם אני רוצה להמשיך לצמוח.
אני רוצה להיות שוב מאושרת ואני מאמינה ששם אמצא את השקט שלי."
"תודה נטלי," היא אומרת לה ומסמנת לה בראשה לצאת.
"שמעת אותה," אומרת לי מיס מרקו כששתינו שוב לבד.
"תודיעי לי מתי את רוצה לצאת לחופש ואדאג למחליפה," היא אומרת לי.
אני רותחת. אני, מלמדת במרכז לאומניות מעל עשרים שנה. הדבר האחרון שציפיתי שהיא תוותר עליי בכזאת קלות.
'אם יסמין יכלה לעזוב מעכשיו לעכשיו, אעשה כך גם אני,' אני חושבת בליבי.
"אם כך אני עוזבת כעת. אני מניחה שמה שמותר ליסמין מותר גם לי," אני אומרת למיס מרקו, קמה ויוצאת מהחדר בלי לתת לה אפשרות לענות.
אני מרגישה שאין לי מה לחפש פה יותר.
אני חוזרת לדירה ומתקשרת לאחותי.
"ניקה?" היא שואלת בהיסוס.
*
קטיה אחותי הקטנה ואני לא דיברנו שנים.
עזבנו את רוסיה ללונדון. בהתחלה היינו צמודות אחת לשניה. עם הזמן התחלנו לרכוש חברים חדשים. הכל התנהל על מי מנוחות עד שנודע לי ששתינו מאוהבות באותו גבר.
פטר היה מהגר מרוסיה כמונו שלא מצא את עצמו, הרבה לשתות ולהתהולל. באחת הפעמים שהשתכר הוא התקשר אליי בטעות במקום לאחותי וביקש שאבוא לאסוף אותו מהפאב.
"מה את עושה פה?!" קולו רעם, "איפה קטיה?"
איזה דרך לגלות את האמת.
כל אחת מאתנו האשימה את השנייה. אני עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב- קמתי ועזבתי, לא רק את אחותי, אלא את אנגליה.
היה לי ברור שלחזור לרוסיה לא הייתה אופצייה ולכן הגעתי לניו יורק.
עכשיו כל מה שאני רוצה הוא לחזור אליה, אל אחותי הקטנה. האם היא תקבל אותי לביתה?
*
"הלכתי לאיבוד," אני אומרת לה בקושי רב.
"אם כך בואי לכאן," היא עונה לי ללא היסוס.
"את עם…את איתו?" אני שואלת.
קטיה פורצת בצחוק. "נראה לך שאחרי מה שעשה לך נשארתי איתו?
לא, יש לי בעל אנגלי ובן בן שש עשרה שהוא לגמרי אנגלי."
"אני לא רוצה להפריע," אני אומרת לה ורוצה לסיים את השיחה.
"את רוצה שאשלח לך כרטיס?" היא שואלת.
"כסף לא חסר לי," אני עונה.
"אם כך אני מחכה שתודיעי לי מתי את מגיעה ואבוא ואסוף אותך. אחרי שתנוחי כאן כמה שצריך נשב לדבר ונראה מה אני יכולה לעזור לך שתהיה שוב מאושרת.
את יודעת שהזיכרון הכי חזק לי ממך הוא החיוך היפה שלך? אני לא זוכרת שאי פעם היית עצובה למרות כל מה שעברנו. אני רוצה להחזיר לך את החיוך."
אני נכנסת לאפליקציית הזמנת כרטיסי הטיסה ומזמינה כרטיס לכיוון אחד ללונדון, ומעבירה עותק ממנו לקטיה.
יש לי שלושה ימים לארוז את הדירה ולעזוב את ניו יורק. אני נושמת עמוק.
חברתי לודמילה שאלה אותי פעם אם אני מוכנה שתהיה שותפתי לדירה.
'יהיה מה שיהיה,' אני אומרת לעצמי, 'את לא תשברי.'
לשמחתי לודמילה קופצת על ההצעה.
"אני אשאיר לך את כל הרהיטים," אני ממהרת לומר. אין לי כוח להתעסק כעת עם פינוי הדירה, ולא עם מכירת הדברים.
כאשר אנחנו מדברות על המחיר של תכולת הדירה, ולודמילה מתחילה להתמקח איתי, אני מחליטה ששום דבר לא שווה את המתח שזה גורם לי.
"קחי הכל. אין צורך שתשלמי לי," אני אומרת לה להפתעתה. עדיף שתחשוב שאני נדיבה מאשר שתדע כמה אני נואשת לעזוב כבר.
שלושה ימים אחרי…
אני נוחתת בלונדון הקרה. גשם שוטף מקבל את פניי. כולם ממהרים לצאת מהטרמינל. יש מי שמחכה לו בן משפחה אהוב, יש מי שממהר להיכנס למונית ולנסוע לעיר.
אני עומדת מול החלון המשקיף על מסלול הנחיתות. למרות שקטיה מחכה לי אני לא ממהרת לצאת. הדמעות זולגות מעיניי.
מראות הלילה ההוא בו עזבתי בחופזה את לונדון עולים וצפים לנגד עיניי ומתערבבים עם התמונה שהעלתה יסמין שלה עם הוריה.
קלייטון אוחז בידה של אישתו, שמקיפה בידה השניה את כתפה של יסמין. על פניהם חיוך מלא אושר של משפחה שחוזרת הביתה.
אני נושמת עמוק, מוחה את דמעותיי ועוטה חיוך על פניי.
לונדון קיבלה אותי בחיבוק כשברחתי אליה מרוסיה, אני מקווה שהיא תשוב לחבק אותי לחיקה. תם פרק ניו יורק בחיי.
אני מוציאה את הדרכון הבריטי שלי שהקפדתי כל השנים שישאר בתוקף ופוסעת לעבר פקיד ההגירה.
"ברוך שובך הביתה," הוא אומר.
"הביתה," אני עונה לו בחיוך, "כמה טוב להיות בבית."
יסמין
יומיים לפני…
מבעד לחלון נראה קו החוף של ניו יורק. המטוס מנמיך את טיסתו. "את בטוחה שאת לא רוצה לבוא איתנו הביתה?" שואלת אימא.
"קבעתי להיפגש עם החברות," אני עונה לה.
אמנם התקרבתי מאד לאימא כמו שלא הייתי קרובה מעולם, אבל עדיין לא סיפרתי לה כמה אני מתרגשת להגיע למשחקי הבקבוק על שפת האוקיינוס. כמה אני מתרגשת לפגוש את סקוט.
