חולמת צלילים (מרץ 2022) משחקי הבקבוק

חולמת צלילים 34 – ההתרגשות בעיצומה

on
נובמבר 16, 2022
סקוט וינסטון
סקוט וינסטון

סקוט

השיחה עם אבי רגע לפני שאני נרדם, גורמת לי להיות ער לחלוטין. אני עדיין בהלם מכך שרק נושא הכסף מעניין אותו. 'זה באמת מי שאני בעיניו?'

אני ניזכר שעדיין לא קראתי את המייל של דן לגבי חומר לגבי הלטינה.

*

"אני אשלח לך את החומר לגבי הלטינה כדי שגם לך יהיה עותק. אני עדיין מחכה להחלטה שלהם," אמר לי דן בזמן שביקרתי אותו בבית החולים בו מאושפז סבו.

ג'ורדן אהב את ההצעה שלנו ואמר שמבחינתו העבודה היא שלנו. הוא הסביר לי שהכל תלוי באישור התוכנית העיסקית על ידי הבנק."

למרות שעדיין לא קיבלנו את האישור אני מחליט לעבור על החומר, כיוון שברור לי שלא אוכל להרדם.

*

אני מרגיש שגופי מתעורר לחיים. האדרנלין זורם לי בדם והמח שלי נקי מכל טרדות היום.

כפי שכבר נאמר לנו במקום קומה אחת עם מפלס תחתון, מבקשים השותפים להקים במקום ארבע קומות של המועדון.

כמובן שהמועדון ישנה את פניו ותהיה בו גם מסעדה איכותית, ולא רק אוכל עממי כפי שהיה נהוג בעבר.

אני קורא את הדוח של השריפה ומסתכל על התמונות.

אחת רכישות הראשונות שלי כשפתחתי את החברה הייתה לרכוש מפטריק גולד את תוכנת גולד למהנדסים.

כיוון שהרישיון הוא שלי אין לאיש הרשאה להכנס ולעקוב אחרי מה שאני עושה.

אני פותח את התוכנה ומביט בהנאה על הלוגו החדש שלי.

אופק חדש, כך קראתי לחברה שלי. שם אני נמצא.

אני פותח קובץ חדש בשם לטינה 22 ומעתיק לתוכו את החומר.

אני מסתכל על התמונות שצורפו. הנזק העצום של השריפה ניכר מכל מקום.

*

"אתם יודעים שחל צו איסור פרסום על השריפה במועדון, צו שטרם הוסר. לכן אני מבקש מכם שהמידע שאני מוסר לכם ישאר חסוי," אמר לנו ג'ורדן בישיבת ההיכרות בינינו.

"השריפה לא הייתה כפי חשבו כתוצאה מתקלה במערכת החשמל, אלא הייתה הצתה מכוונת. היא נעשתה כנראה על ידי האנשים שביצעו את הירי בה נהרג אחד השותפים.אני מניח שעל הפצועים שמעתם."

כשאני מתבונן כעת בתמונות קל לי יותר להבין את הנזק.

*

אני רושם לפני שעליי לבקר במקום. לפי איך שזה נראה כעת יהיה עלינו להרוס את המבנה עד יסוד, לנקות את האדמה ורק אז להתחיל לצקת יסודות חדשים.

אחרי שאראה את המקום אוכל להחליט איזה מסמכים נוספים אצטרך להזמין.

כמובן שאצטרך להכין תוכנית לעירייה, ולקבל אישור מתכנון ערים. כל זאת עוד לפני שדן יכנס לתמונה.

אני שוחה היטב בתחום התכנון העירוני. קצת חששתי שאחרי השיא של בניית שלישיית המגדלים אתקשה למצוא עבודה, ואני מודה על כך שלמרות שזאת עבודה קטנה, היא מאתגרת אותי. אין לי ספק שארוויח מכך ששמי יהיה קשור לפרוייקט הזה שעומד להיות אחד המדוברים בעיר.

אני שומר את הרשימות שלי ולפני שאני סוגר את המחשב אני נכנס לראות האם יסמין העלתה פוסט חדש.

אני קורא את המילים שלה והלב שלי מגביר את פעימותיו. היא לא שיקרה! סוף סוף אני יכול לנשום.

פרופסור קלייטון דהרמה

את הבוקר אני מבלה בנפרד מג'ניפר. כל אחד מאתנו עסוק בהתכנסות בעצמו לקראת טקס הנישואין שלנו.

כאשר הצעתי לג'ניפר שנתחתן הפעם חתונה הודית מסורתית היא לא היססה לרגע. הדבר היחיד שהעיב על השמחה שלנו היא העובדה שיסמין לא תיקח בה חלק.

*

"נו באמת דאדי," אמרה לי יסמין, "ממתי ילדים נוכחים בחתונה של הוריהם?"

הילדה שלי תמיד יודעת מה לענות לי.

"מצד שני איזה ילד זוכה לתת את ברכתו לנישואי הוריו."

אני ניזכר במילים האלה בזמן שאני ניגש ללבוש את חליפת החתן המסורתית שלי וליבי מתמלא אושר.

כל הזמן הזה לא חשבתי איזה אושר אנחנו גורמים ליסמין.

*

 היתרון בכך שאתה מתחתן בגיל מבוגר הוא שאתה הוא זה שמתכנן את החתונה וקובע מה תלבש.

בחרתי לי חליפה לבנה עם הדפס זהב, ולג'ניפר נתתי לבחור מה שהיא רוצה. היא הפתיעה אותי ובחרה סארי בגוונים של אדום שזור פסי כסף.

האישה שלי משתנה לנגד עיניי ואני אוהב את השינוי שחל בה. היא נראית רגועה יותר, יותר מפוייסת עם עצמה.

את החתונה התעקשו לארגן לנו בני משפחת סבי, וכיוון שידעתי כמה זה חשוב להם נכנעתי, אם כי התעקשתי לשלם עבורה.

אני מאושר לראות איך ג'ניפר משתלבת עם בנות משפחתי. אין ספק שהיא הרבה יותר משכילה מהן, ועדיין היא לא מתנשאת מעליהן ומדברת איתן בגובה העיניים.

'איפה הסתתרה האישה הזאת כל השנים?' אני חושב לעצמי ומבין שבעצם זאת האישה שהתאהבתי בה.

אני יודע בבטחון מלא שהפעם היא תשאר כזאת. אין לי חשש יותר שהדברים ישתנו.

התופים מתחילים להשמיע קולם, ומסמנים לי שהגיע זמני לצאת לקראת הכלה שלי.

אני נחנק מהתרגשות כשאני רואה אותה לבושה בבגדי כלולותיה. היא כל כך יפה שכל מה שאני יכול לחשוב עליו כעת הוא כמה אני רוצה לעטוף אותה בזרועותיי ולהצמיד אותה אל לוח ליבי בנשיקה סוערת.

אני מודע היטב לכללי הטקס וצועד לקראתה בקצב שמוכתב לי על ידי התופים.

לצידי הולך בן דודי מהטמה ממנו ביקשתי שיתעד את הכל עבור יסמין.

סוף סוף אנחנו עומדים אחד מול השנייה.

ג'ניפר משירה מבט לתוך עיניי. האהבה שבעינייה מחממת את ליבי.

היא מפתיעה אותי כשהיא משפילה מבטה, אחר כך היא כורעת לפני מנשקת את ידיה ונוגעת בכפות רגליי.

אני נחנק. ג'ניפר האישה שהייתה תמיד גאוותנית ועקשנית, מבצעת אקט שמסמל את כניעתה בפניי.

אני שולח ידי כדי לעצור אותה, אבל מבין שעליי לתת לה לסיים את המעשה. רק אחר כך אני מניח את ידי על שיערה ומלטף את ראשה.

היא עדיין לא מרימה את מבטה אליי. אני אוחז בזרועה ועוזר לה לקום.

"אני אוהב אותך," אני לוחש לה, "אני שלך לעד."

"אני שלך לנצח," היא עונה לי.

האהבה שאני מרגיש כלפיה מציפה אותי ברגש ואני נאבק בדמעות שמאיימות להציף אותי.

"לעולם לא אוריד את הטבעת," אומרת לי ג'ניפר בזמן שאני שוב עונד אותה על אצבעה.

*

לפני כמה ימים הלכתי עם ג'ניפר לקנות לה צמידים. נתתי לה לבחור את טבעת הנשואים.

"אבל יש לי טבעת נישואים," היא אמרה לי, "טבעת שקידשת אותי בה ביום שנישאנו. לקנות אחרת במקומה הוא כאילו אמרת שהנישואים שלנו לא היו קיימים."

הבטתי בה חסר מילים. היא כל הזמן מפתיעה אותי.

"למרות כל הקשיים שעברנו, לא הייתי מוותרת על יום אחד מחיינו המשותפים.

לפעמים צריך ללכת עד קצה העולם כדי למצוא את האושר שאבד."

אני מדען, גבר שמנתח הכל מבחינה אנליטית קרה. אני מודה על כך שהפעם הקשבתי ללב שלי. עכשיו הוא שוב שלם בזכותה.

יסמין דהרמה (חולמת צלילים)

יסמין

אני לא יכולה להפסיק לצפות בסרטון ששלח לי מהטמה בן דודו של אבי ובו טקס נישואיהם המחודש.

אחד הקטעים האהובים עליי הוא מהמסיבה שנערכה אחריו ובו אימא רוקדת. המבט על פניה, האופן בו היא מתנועעת משאירה אותי מוקסמת. 'איך לא סיפרת לי מעולם כמה את מחוברת לצלילים?' אני שואלת אותה ופורצת בבכי.

אני ממהרת לנגב את דמעותיי. זה יום מאושר ואין בו מקום לדמעות.

אני חוזרת לקרוא את המילים ששלחה לי אימא ממש לפני הטקס, לאחר שקראה את הברכה שכתבתי לכבודם.

אני לא יכולה להכיל את האושר שלי. אני מעלה את הסרטון בקבוצה של החברות.

מייפל וייאטסטון: אני כל כך מתרגשת בשביל כולכם! ניפגש הערב לחגוג? מסעדה הודית?

אני מתגלגלת מצחוק. אני אוהבת את ההומור של מייפל. היא יודעת כמה שנאתי את האוכל במסעדה, לא כי לא היה טעים, אלא בגלל מה שהוא סימל עבורי.

*

כל כך הרבה זיכרונות עולים בראשי כעת מהימים שמייפל עבדה איתי במסעדה של אימי.

כעסתי מאד על ההתנהלות של אימי כלפי שתיינו. מייפל תמיד הרגיעה אותי.

"אימך הלכה לאיבוד, אל תכעסי עליה," היא אמרה לי.

בימים ההם של ראשית לימודינו באוניברסיטה לא יכולתי להאמין לנערה בת השבע עשרה וחצי שאמרה לי את המילים האלה.

היום כשאני מכירה אותה, אני יודעת שהיא צדקה ושמחה שהיא מנעה ממני להתפרץ עליה ולאמר לה מה שאני חושבת עליה.

במקום, מייפל חיבקה אותי במילים והכילה אותי.

אני יודעת שכל המילים הכואבות מהימים האלה התאדו היום ברוח, כשאני רואה את האושר על פניהם של הוריי, ויודעת שהפעם זה לנצח.

*

ההודעה על משחקי הבקבוק לחוף האוקיינוס משמחת את ליבי. אני מרגישה שאחרי תקופה שבה כל מה שרק יכול היה לקרות לא נכון קרה, אני מתחילה לנשום.

אני לא בטוחה מה סקוט חושב עליי, מה הוא מרגיש כלפיי, אבל המילים של אימא גורמות לי לחשוב שבלי לדעת היא כתבה את המילים עליי.

אני עושה את הדבר היחיד שמרגיע אותי. אני ניגשת לפלייליסט שלי ובוחרת שיר ורוקדת לצליליו, מתמסרת לכל תו ותו ושוכחת מהעולם.

אני לא מודעת למה שקורה מסביבי, נותנת למוסיקה ללטף את גופי, לזרום בדמי, להשקיט את ליבי הסוער, ונכנעת לה.

אני לא שומעת את צלצולי התראת ההודעות שנכנסות. רק כאשר הטלפון מצלצל אני עוצרת לרגע, ומביטה בו מתפלאת, כאילו זה הדבר הכי לא צפוי בעולם.

אני ניגשת לקחת את הנייד, עדיין מעופפת, ורואה שזאת מייפל שמתקשרת.

"ענית," היא משחררת אנחה, "יצאתי מדעתי."

"למה?" אני שואלת מבולבלת.

"לא קראת את ההודעות שלי אני מבינה," היא אומרת, "אני מפריעה לך?"

"את בחיים לא מפריעה לי," אני אומרת נבוכה על שלא שמתי לב להודעות שלה המבשרות לי שהיא חתמה חוזה על המבנה בו נקים את הסטודיו.

"את צריכה לחשוב מה את רוצה לגבי החברה שלך. כריס ברוקלין שלח לך מידע לגבי האפשרויות שעומדות בפנייך," אומרת מייפל, "אני לא מאיצה בך. כשתהיי פנויה תעייני במייל שלו."

"את לא היית פה והיה לי קשה להכיל את כל הרגשות שלי. שמתי מוסיקה ורקדתי," אני אומרת.

"באמת חבל שלא הייתי. אני אוהבת לראות אותך מתמסרת לצלילים. זה משקיט גם אותי. אני מניחה שהייתי מצטרפת אלייך.

כשתרצי ניפגש בסטודיו. אני הולכת לשם כדי להתחיל לעבוד על העיצוב שלו. את מוזמנת להמשיך לרקוד בסטודיו שלך," אומרת מייפל, "יש לי מלא שאלות אלייך כשתרגישי שאת מוכנה תאמרי לי."

"אני מתלבשת ובאה," אני אומרת לה. אני מתרגשת כל כך שאינני מסוגלת לדבר.

"תודה," אני אומרת לה לבסוף.

"על מה?" היא שואלת מופתעת.

"את עוד שואלת? על כל מה שאת עושה בשבילי. את אף פעם לא לוחצת עליי לדבר כשאני לא מוכנה, ותמיד שם לאסוף את הדמעות שלי."

כשאני מגיעה אחרי רבע שעה למקום הג'יפ של מייפל כבר נמצא בחניה, האור מעל דלת הכניסה דולק, ומבין התריסים של החלון הפונה לחניה בוקע אור.

אני מקישה את קוד הכניסה- שתיים-אפס-אחד-חמש. אני לא מתקשה לזכור אותו כיוון שהוא מסמל את השנה בה נפגשנו.

"אז החלטנו שזה הצבע," אני שומעת את מייפל מדברת, "אני שמחה שאתה מסכים איתי שלבן הוא צבע חיוור מידי.  ולבן הפנינה הוא עדיין ניטרלי ובהיר.

אל תשכח שלאורכו של הקיר הזה נרכיב מראה. לרקדניות יהיה קשה להתרכז אם הקיר מול המראה יהיה בצבעים עזים, כיוון שהוא משתקף במראה.

מה שנשאר לנו זה לשאול לדעתה של יסמין," היא מסכמת את השיחה ומסתובבת אליי.

"מה את אומרת?" היא שואלת ומראה לי את הצבע שבחרה על גבי צג המחשב שלה.

"חשבתי שלא שמת לב שנכנסתי," אני אומרת מופתעת, "כיוון ששמעתי את ההסבר שלך אני מסכימה עם הבחירה שלך."

"התקנתי מערכת שמגינה על המקום סביב לשעון. עדיין לא היגדרתי את שעות הפעילות ולכן אני מקבלת התראה על כל פתיחה של דלת הכניסה," היא מסבירה לי.

"תכירי את סופיה המעצבת הגרפית שלי. כשיהיה לך מושג איך את רוצה שיהיה השלט שלך, היא תזמין לך אותו וגם כרטיסי ביקור, או כל חומר פרסומי אחר," היא אומרת לי.

מייפל משאירה את הצוות שלה לעבוד בסטודיו לריקוד ומזמינה אותי לחלקו השני של הבניין, לסטודיו שלה.

אנחנו יושבות זו מול זו והיא משרטטת לי איך היא מתכוננת לעצב אותו.

"נרשמת למשחק?" אני שואלת אותה כבדרך אגב.

"נרשמתי," היא עונה לי, "הבטחתי לך ואני מקיימת את הבטחתי למרות שאני לא חשה בנוח. את חושבת שהרבה יעדיפו את משחקי החובה על אמירת האמת?"

"גם אני חשבתי על כך. אני חושבת שבמשחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק ברשת  אנשים מרשים לעצמם להתנהג איך שהם רוצים כיוון שהם חסויים. במשחק פנים מול פנים זה נראה לגמרי אחרת," אני עונה לה.

הנייד שלי מצלצל ואני מחייכת כשאני רואה את תמונתו של אבא על הצג.

"דאדי!" אני קוראת בהתרגשות.

"ראית את התמונות? איזה חתונה מושלמת זאת הייתה. היית כל כך חסרה לנו," הוא עונה לי בהתרגשות.

"אנחנו טסים בבוקר ללונדון לבקר את הוריי. הם עורכים סעודה לכבודנו. הייתי רוצה שתבואי," הוא מפתיע אותי.

"בטח שאבוא!" אני עונה מייד.

"קניתי לך סארי מהמם. אני רוצה שתלבשי אותו לסעודה," מצטרפת אימא לשיחה.

"בטח," אני עונה.

"אני שולח לך כרטיס. לא נשהה שם הרבה, למחרת בבוקר נטוס כולנו יחד הביתה. אני יודע שזה קצת מטורף אבל אנחנו באמת רוצים לחגוג איתך," אומר אבא, "האיחוד של אימא ושלי, הוא גם האיחוד שלנו כמשפחה."

"אני כבר הולכת לארוז," אני אומרת.

"את לא תאמיני," אני אומרת למייפל, "אני טסה לשתי יממות ללונדון לחגוג את חידוש הנדרים של הוריי. אולי תבואי גם?"

"לצערי אני לא יכולה להעדר מהעבודה," היא עונה לי, "תמסרי להם את אהבתי. אני מאושרת בשבילם, בשביל כולכם."

אני עוזבת את המקום והולכת לארוז כמה דברים. אני מתלבטת מה לקחת. 'לונדון…' אני חושבת לעצמי בהתרגשות.  אני נכנסת לאפליקציית של מזג האוויר ובודקת מה צפוי להיות בימים הקרובים.

לא סתם מדברים האנגלים על מזג האוויר כל הזמן. הוא בהחלט לא צפוי. אז ירד גשם…וגם יהיה חם. כל כך אופייני ללונדון.

אני בוחרת לי שני סטים של בגדי חורף, ושניים קצרים יותר. אני מגחכת למראה כמות הבגדים שאני לוקחת ואז ניזכרת במילים של מייפל.

*

"כשאת נוסעת ללונדון תסעי עם מזוודה ריקה. תמיד יש להם תירוץ לסיילים. טרום עונה-אמצע עונה- סוף עונה- או חג.

קחי איתך מינימום של בגדים ולכי להתפרע לך. מיו מילאן לונדון תמיד תקבל את פנייך בחיוך," אמרה לי מייפל באחת הפעמים שנסעתי לבקר את סבי וסבתי.

וזה בדיוק מה שאני עושה.

*

בזמן שאני מרוקנת את המזוודה ובוחרת מינימום בגדים, מגיע המייל עם כרטיס הטיסה שלי.

אני מכניסה את הדרכון לתיק ומזמינה מונית לשדה התעופה.

הפרפרים משתוללים בתוכי מרוב התרגשות. אני נכנסת לאחת המחנויות בדיוטי פרי לחפש ספר קריאה שיעביר לי את השעות בטיסה כשמתקבלת התראה על הודעה נכנסת.

בן דהרמה:  ג'סי אהובה. קיבלתי את פרטי הטיסה שלך ואחכה לך מהצד הזה של האוקיינוס.

אני לא מספיקה לענות לו כאשר הוא שולח הודעה נוספת.

בן דהרמה:  קיבלתי כעת הודעה שהורייך יגיעו רק לקראת ערב כך שמחכות לנו שעות רבות של בילוי יחד. תתחילי לחשוב מה את רוצה לעשות.

בן דהרמה:  מתרגש לראותך בת דודי היקרה.

יסמין דהרמה: לא יכולה לחכותשניפגש.

בן דהרמה: שתהיה לך טיסה נעימה

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם