חולמת צלילים 33 – התנתקויות
ניקה
הייתי צריכה לדעת שמה שחשבתי שהוא סיפור האהבה של חיי טוב מידי כדי להיות אמיתי.
בסופו של דבר הוא הדיקן של הפקולטה למדעים. אין ספק שהוא גבר חכם מאד, ואין לי הרבה מה להציע לו פרט לנחמה כשחש בדידות.
אני לא יכולה להאשים אותו ששיקר לי. הוא אמר בגלוי שהוא פרוד, לא גרוש עדיין.
הייתי כאובה ומתוסכלת וכאשר הופיעה יסמין לא יכולתי לשאת את נוכחותה.
לא ציפיתי שיקום גל כזה של של התקוממות נגד עזיבתה. איש לא הזכיר את שמי אבל מאחורי גבי הצביעו עליי כעל האשמה בכך.
עכשיו אני נקראת לישיבת צוות באמצע היום, מה שלא מקובל, שכן אלה שעות הלימוד והסדר פה מאד מוקפד.
אני נכנסת בפנים חתומות לחדר הישיבות. הצוות כולו כבר שם והמבטים לעברי לא ידידותיים בעליל.
"אני אגש ישר לעניין," אומרת מיס מרקו מנהלת המרכז ומבטה מופנה אליי, "ידוע לי שהתפטרותה של יסמין דהרמה לא באה ממנה.
אני רואה בחומרה את העובדה שמערבבים חיים אישיים עם שיקולים מקצועיים. לא היה לי צורך לקבל את מאות החתימות מהרקדניות של המרכז כדי לדעת שהיא הייתה אחת המורות האהובות ביותר. יש בידי רשימה ארוכה של בקשות בהמתנה להשתתף בשיעורים שלה.
העובדה שזכתה מידי יום להעביר שיעור על הבמה מדברת בשם עצמה.
נכון שאין לה השכלה כנדרש מהמורים כאן, אבל כל אחת מאיתנו יודעת שיש לה מתנה נדירה של הבנת עולם הריקוד כפי שאי אפשר ללמוד באף אקדמיה.
מעולם לא נתקלתי במצב כזה בו התלמידות משביתות את החזרות כדי שקולן ישמע. אני מודה שעדיין אין לי מושג איך להגיב."
ברור לי שאני חייבת להתמודד עם המצב. אני מתקשה עם כל התלחשויות מאחוריי גבי.
"נהגתי מתוך פרץ של רגשות. התאהבתי באביה של יסמין מעל הראש, הייתי מסוחררת מתשומת הלב שהעניק לי. הוא אמר לי שהוא נשוי, אין לי מילה רעה לאמר עליו. אני אקבל כל עונש שתטילי עליי, גם אם תחליטי לסיים איתי את החוזה."
משהו במבטה הקשוח של מיס מרקו נסדק. "בואי לא ננהג בקיצוניות. גם אני חייבת להרגע. אני מודה שמה שקרה הסעיר אותי מאד.
אני אכנס את התלמידות באולם. בכוונתי לפנות ליסמין ולשמוע האם יש דרך להחזיר אותה ללמד כאן."
"אם את רוצה אני מוכנה לדבר איתה. עליי להתנצל בפניה על המילים הקשות שהיטחתי בפניה," אני אומרת.
"אני מציעה," אומרת מיס לופז, אחת המורות הצעירות, "שתתקשרי אליה מיס מרקו ונשמע איך היא מגיבה."
מיס מרקו מוציאה את הנייד ומתקשרת.
"מדברת מיס מרקו, מה שלומך יסמין?" היא שואלת אותה בטון רך.
"תודה על ההתעניינות. אני בסדר גמור," עונה לה יסמין בטון שליו.
"הייתי רוצה שניפגש," היא אומרת לה.
את התשובה אני לא שומעת. המחשבות שלי נודדות הרחק מכאן.
"…אז זהו. אני מקווה שהשקט יחזור למרכז," מסיימת את דבריה מיס מרקו.
אני מחייכת מעט, למרות שאין לי מושג מה היא אמרה. אני מרגישה את הבחילה מטפסת במעלה גרוני וממהרת לצאת מחוץ לבניין. אני מרגישה שחסר לי אוויר.
ברור לי שאני חייבת למחוק את קלייטון מהמחשבות שלי, ובכל זאת אני לא מתאפקת ונכנסת לדף שלו ברשת החברתית.
*
"איך זה שלאדם במעמדך, כזה שמנהל אלפי תלמידים, יש דף אישי בפייס?" שאלתי אותו.
הוא צחק. "מה את לא מבינה? בדף של האוניברסיטה אני מתנהל כדיקן הפקולטה למדעים. שם לא תמצאי שום דבר אישי באמת עליי.
עם חברי הקרובים שפזורים ברחבי העולם אני מתקשר כאדם פרטי. זה כזה פשוט. "
הייתי צריכה לזכור את המילים האלה כשנכנסתי לראות מה כתב. ברוב טיפשותי, אני לא זכרתי.
*
אם היה לי ספק שחזר לאישתו ושהוא מאוהב בה והיא בו, היא סופקה לי בשפע.
הגבר יפה התואר בו התאהבתי נראה יפה עוד יותר, רגוע ומאושר כשאימה של יסמין חבוקה בזרועותיו ונראית מאושרת כמוהו. המבטים שעוברים ביניהם לא מותירים ספק שיש ביניהם קשר עמוק.
אם לא די בכאב שגורמות לי התמונות, אני נכנסת לקרוא את התגובות הנלהבות של חבריו שכותבים שהם שמחים לראותם שוב יחד.
התגובה של יסמין בולטת.
יסמין דהרמה: תודה דאדי שהחזרת את האהבה הביתה, שהפכת אותנו שוב למשפחה.
אוהבת אתכם ולא יכולה לחכות לרגע שתחזרו כבר. ❤️❤️❤️❤️❤️
כל מה שלא רציתי לראות, נמצא בדף שלו. אני מתנחמת בעובדה שלא שיקר ואכן חי ממנה בנפרד בזמן שהיכרנו.
הדף של קלייטון ציבורי, מה שאומר שכל העולם יכול לקרוא את הפוסטים שהוא מעלה.
אני מחליטה לבטל את החברות שלי איתו ומגלה שהוא עשה זאת לפניי. בלחיצת כפתור הוא הצהיר שאין הוא מעוניין עוד בקשר.
אני מחליטה לכתוב הודעה ליסמין.
ניקה סטרסנובה:
אני מבקשת להביע בפנייך את התנצלותי על המילים הקשות שהיטחתי כלפייך, מילים שנאמרו בשעה של כאב.
את רקדנית נדירה, ומורה מעולה, ואת ראויה לכל מילת שבח שחלקתי לך.
אני מקווה שתשובי במהרה להיות חלק מהמרכז לאומנויות.
שוב, אני מבקשת סליחה על שפגעתי בך.
ניקה.
אני חוזרת בצעדים כבדים לתוך הבניין ונכנסת לחדרה של מיס מרקו.
"אני לא מוצאת מילים להביע את החרטה העמוקה על ההתנהגות שלי. אין זה משנה מה עבר עליי, אסור היה לי להתנהג כך. אני אעשה כל מה שתורי לי לעשות," אני אומרת לה בקול רועד.
"כפי שאמרתי לך, אין לערבב בין רגשות אישיים לעבודה. יש לך שיעור להעביר," עונה לי מיס מרקו. האם היא שולטת ברגשותיה או שבאמת פחות כועסת?
אני פונה לכיוון הדלת. האם אני מרגישה הקלה? אני לא יודעת.
"דיברתי עם יסמין," היא ממשיכה לומר וגורמת לי לעצור ולהסתובב אליה חזרה. "היא ביקשה שלא אחמיר איתך ושיתפה אותי בכך שקיבלת באותו בוקר מסרון שגרם לך לסערת רגשות. כמובן שהיא לא פירטה ממי ומה היה כתוב בו.
היא הודתה לי על מילות השבח שחלקתי לה, אבל אמרה שהיא החליטה לצאת לדרך עצמאית, לעסוק בריקוד שאיננו עם רקדניות מקצועיות שהוא תואם יותר את כישוריה לדעתה.
החלטתי לא לערוך היום שיחה באולם. אני מתכוונת לשלוח הודעה לכולן, כפי שייעצה לי יסמין, על כך שהיא בחרה לצאת לדרך עצמאית. אני מקווה שבכך יירגעו הרוחות ונחזור לשגרה אימונים רגילה."
אני מהנהת בראשי אבל לא אומרת דבר.
כאשר אני יוצאת מחדרה של מיס מרקו אני רואה את נטלי יושבת וממתינה לה.
"מיס מרקו פנויה?" היא שואלת אותי.
אני מסמנת לה בידי שתיכנס.
"אני יכולה לדבר איתך?" היא שואלת אותה מפתח הדלת.
"כנסי," עונה מיס מרקו.
נטלי נכנסת אבל לא סוגרת אחריה את הדלת, מה שגורם לי להקשיב לשיחה.
"אם את רוצה לדבר איתי על יסמין הנושא סגור מבחינתה. היא הודיעה לי שהיא יוצאת לדרך עצמאית," אומרת מיס מרקו.
"רציתי לדבר איתך עליי," אומרת נטלי ומשתתקת לרגע.
"אני מקשיבה," היא עונה לה.
"אני מודה שהתקופה בה לימדה פה יסמין השפיעה עליי מאד. אני מניחה שאת רואה את השינוי שחל בי לטוב, אם יורשה לי לומר.
אני מרגישה שהגיע הזמן שאשנה כיוון. החיים שלי נסובו סביב הערצת הקהל, מחיאות הכפיים הסוערות בתום הריקוד, עד ששכחתי מה גרם לי להתחיל לרקוד.
אני מבקשת לפרוש מהמרכז. אני רוצה למצוא מה נכון לי, אני רוצה להרגיש את הצלילים בתוכי," היא אומרת לה.
"ואין לזה שום קשר לפרישתה של יסמין?" היא שואלת.
"לא. זה משהו שאני עוברת עם עצמי," היא עונה לה בקול בטוח.
"אני מצטערת לשמוע. את בהחלט רקדנית מאד מוערכת וראויה למחיאות הכפיים להן את זוכה. אני אעריך אם תעזרי לנו להכשיר מחליפה במקומך," עונה לה מיס מרקו.
"אני מבינה ומקבלת זאת. אין בכוונתי לפגוע במקום שהיה ביתי שנים רבות," עונה לה נטלי.
אני ממהרת להסתלק מהמקום. איני רוצה שהיא תדע שהאזנתי לה.
כאשר מתחיל השיעור נכנס לכיתה מיס מרקו ומסמנת לי לגשת. "נטלי עוזבת. אני מבקשת שתבחרי מי תחליף אותה ותכשירי אותה," היא אומרת לי בשקט.
"אני מצטערת לשמוע," אני אומרת לה.
"זה לא בגלל יסמין," היא ממהרת לומר ומניחה יד על זרועי. אני מודה לה על כך בתנודת ראש קלה ומרגישה שיהיה בסדר. את המשבר הזה צלחתי.
כשמסתיים השיעור אני מוציאה את הנייד לראות האם יסמין ענתה לי ומגלה שלא שלחתי את ההודעה שרשמתי לה.
אני נכנסת ומוחקת את המילים –
אני מקווה שתשובי במהרה להיות חלק מהמרכז לאומנויות.
ורושמת במקומן –
אני מאחלת לך הצלחה בהמשך דרכך בעולם הריקוד. צופה לך הצלחה גדולה.
סקוט
"אתה בסדר?" שואל דן. הוא קולט אותי מייד.
"חזרתי מביקור באחוזת וולינגטון. אני מרגיש מועקה," אני עונה לו.
"מה לך ולאחוזת וולינגטון?" הוא שואל ואני כבר מבין שלא סיפרתי לו מעולם על צ'ארלי.
"זה סיפור ארוך. אספר לך כשתבוא," אני עונה ונאנח.
"אני מצטער סקוט, זמני קצר. באתי הביתה רק להתקלח ולקחת כמה דברים. סבא שלי עבר ארוע מוחי ואני חייב לחזור לבית החולים לפני שיתעורר," אומר דן.
"אני מצטער לשמוע. אם יש משהו שאני יכול לעזור רק תבקש," אני אומר.
"תודה, אני מעריך זאת מאד," הוא אומר.
תזכורת על משחקי הבקבוק שוב נשלחת, אבל אין לי חשק לדבר עם אף אחת.
אני מפעיל את קונסולת המשחק שלי, בוחר משחק של מבוכים ודרקונים ומתרכז בו כולי.
הלילה יורד ואני עדיין שקוע במשחק.
"מה עובר עליך היום?" שולח לי הודעה פרטית ג'יימי מהקבוצה שלי, "אתה חסר רחמים. מילא אנחנו, אבל אתה? איפה המשחק השקול והמתוחכם שלך?"
"בא לי לחסל את כולם היום," אני עונה לו בלי לחשוב מה אני כותב.
הנייד מצלצל מייד.
"אתה בסדר?" שואל ג'יימי בדאגה.
אני נאנח. מה אני כבר יכול לענות על שאלה כזאת. "הייתי היום אצל צ'ארלי. נשבר לי הלב. הוא דווקא נראה לי שפוי לגמרי. אחר כך קיבלתי טלפון מהמנהל של אחוזת וולינגטון. מסתבר שהוא שואב ממני את הסיפורים על חיי ומעמיד פנים שהם שלו.
בהתחלה הייתי ספקן. הייתי היום עם צ'ארלי ודבריו של הפרופסור נשמעו לי מופרכים. כאשר הוא התחיל לצטט לי דברים שצ'ארלי אומר, כולם פיסות מחיי, הבנתי שטעיתי."
"אני לא מבין אותך. תמיד זה היה כך איתו, רק שלך לא היה איכפת והתייחסת לזה כבדיחה. לא ברור לי למה אתה לוקח על עצמך לטפל בו כל השנים. הוא לא נמצא שם בגללך," אומר ג'יימי.
"ברור שלא. לרגע לא חשבתי שיש לי חלק בזה. העניין הוא שמשפחתו מתעלמת ממנו ולכן.
אני לא יודע, היום אני מבין שהוא פשוט גרר אותי אחריו," אני אומר בקול את מה שאני מרגיש בלי לסנן את מחשבותיי.
"עשית עבורו המון. הגיע הזמן שתשחרר. הוא עול על צווארך," אומר ג'יימי.
"דווקא זה אני שהייתי צריך ממנו עידוד, והוא היה בסדר. רק אחרי שדיברתי עם הפרופסור הבנתי שהוא הקשיב לי כי נתתי לו חומר לסיפור הבא שלו." עם המילים שלי אני מבין שבאמת הגיע הזמן שאתנתק ממנו.
"אתה תמיד יכול להתקשר אליי," אומר ג'יימי.
"תסתכל מימינך, עוד רגע מחסלים אותך," אני אומר לו, מנתק את השיחה, וחוזר למשחק.
'בטח ג'יימי, כאילו שאתה יותר טוב מצ'ארלי,' אני מדבר אליו בליבי כשההתקפה מסתיימת.
'כנראה שהיום הוא היום שלי להתמודד עם כולם,' אני חושב במירמור.
*
ג'יימי צדק. תמיד התייחסתי בקלילות לחברים שהצטופפו סביבי.
האם לא ידעתי שהסיבה לכך הוא הבית האמיד בו גדלתי? בטח שידעתי, רק שזה לא הפריע לי.
תמיד חשבתי שאם זה מה שמרגש אותם זה לא איכפת לי, כל עוד הם חברים טובים ולא פוגעים בי.
מעולם לא ראיתי בכך ניצול.
גם קשרים שקשרתי בבגרותי הייתה לעובדה הזאת לא מעט השפעה.
מעניין מה יהיה כעת כשאני כבר לא חלק מחברת הענק בבעלותו של אבי. האם עדיין אהיה נחשב בעיניהם? בינינו, זה ממש לא מטריד אותי.
עליי להתרכז כעת במה שחשוב לי באמת. לשם כך עזבתי את העבודה עם אבי. לכן אני גם כל כך זהיר בבחירת קשרים חדשים. מי שמשלמת על כך את המחיר זאת האישה שאני אוהב.
דווקא לה אני לא נותן הזדמנות. הגיע הזמן שזה ישתנה."
אני מחליט להתקשר אליה ורואה שהיא ניסתה להתקשר אליי דקות ספורות אחרי שסיימנו לדבר. כל כך כעסתי שלא שמתי לב שהיא התקשרה.
אני לא יודע מה לומר לה ולכן מחליט לשלוח לה הודעה בווצאפ. אני מסתכל ורואה שהיא לא מחוברת כבר יומיים.
אני מתלבט מה לעשות כשלנגד עיניי עולה הסמל של משחקי הבקבוק לחוף האוקיינוס.
קבוצה יקרה,
סוף סוף קיבלנו אישור שהחוף יפתח בעוד עשרה ימים.
עבר זמן מאז שהוקמה הקבוצה ולכן אני מבקש לדעת מי מכם רוצה להמשיך במסע שלנו יחד.
מחכה לשמוע מכם
אנדרה, מנהל הקבוצה
משחקי הבקבוק לחוף האוקיינוס
אני מתלבט האם להירשם או לא. העובדה שדן לא יהיה זמין בקרוב גם היא חלק מההחלטה שלי להמתין. ברור לי שעד שלא ארשם לא אדע אם יסמין נרשמה או לא, וגם זה יקרה רק כאשר חברי הקבוצה כולם ירשמו.
אני מרגיש מותש, נכנס למקלחת קצרה ונכנס למיטה.
השעה כמעט חצות כאשר הנייד מצלצל. אני תוהה מי זה יכול להיות בשעה כזאת. כל שם שאני מעלה על דעתי הוא לא הגיוני.
אני מחפש את הנייד ומוצא אותו בחדר הארונות שלי.
מה רבה הפתעתי שהשיחה היא מאבא שלי. המחשבה הראשונה שעולה במוחי היא שקרה משהו לאימי ולכן אני מתקשר מייד.
"אתה משחק איתי? כמה זמן לוקח לך לענות?" כך הוא פותח את השיחה.
אני כבר מבין שאימא בסדר, וחושב במירמור שעד שהיום הזה לא ייסתיים לא תגמרנה הדרמות.
"אני דורש לדעת מה לגבי התשלום של.." אומר אבא.
אני קוטע אותו. "אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לענות לך. אני מבין שהעניין מדיר שינה מעיניך אם אתה טורח להתקשר בשעה כזאת," אני אומר לו בכעס כבוש.
כל מה שהצטבר אצלי במשך היום עומד להתפרץ החוצה. אני יודע שאני חייב לעצור כדי שלא אומר לו מילים שאתחרט עליהן.
אני נושם עמוק. "ביקשתי מעורך דיני שיטפל בנושא מולך. אתה אבא שלי, ואני לא רוצה שנעמוד אחד מול השני ונאמר מילים שעלולות לפגוע.
אני מבקש שתזכור שאני לא התנתקי ממך. אתה אבא שלי ואני אוהב אותך," אני אומר את המילים שאני לא באמת מרגיש ברגע זה, רק כדי להשקיט את הרוחות, "בעצמך אמרת שתיתן לי להתנסות, ושאם אכשל אחזור אליך."
אני מכיר את אבא שלי היטב ובחירת המילים שאמרתי לו הייתה מאוד מחושבת. העובדה שציינתי שיש אפשרות שאכשל היא שסיפקה אותו והשיחה בינינו הסתיימה.
'אני יודע שאצליח,' אני מדבר אליו בליבי, 'אבל גם אם לא, אתה האחרון שאפנה אליו לעזרה.'
