חולמת צלילים 32 – חולמת מציאות
יסמין
אני בעננים. אני כבר לא יכולה לחכות לספר להורים על הסטודיו שלי.
אני מתקשרת אבל הם לא עונים. אני לא יכולה להתאפק ושולחת להם מייל.
מאת יסמין דהרמה:
לפרופסור ק. דהרמה
אבא ואימא אהובים,
אני מתרגשת לשתף אתכם שכנראה מצאנו מקום לסטודיו. אני מתחילה להרגיש שכל חלומותיי הופכים למציאות.
אתם יחד ואני אצא בקרוב לדרך חדשה.
אוהבת ומתגעגעת המון,
ג'סי
אני מסתובבת חסרת מנוחה. מייפל נמצאת כעת ביוון והיא חסרה לי בטרוף.
הפרשי השעות בינינו מקשים עליי לתקשר איתה.
עכשיו כשמייפל עוברת סוף סוף לדירה שלה אני רוצה לשכור דירה, למרות שמייפל הציעה שאעבור לגור איתה.
*
"ממתי את מפריעה לי?" היא שאלה כשאמרתי לה שהיא צריכה את הפרטיות שלה.
"את יודעת שאין לי גבר בחיי. על איזה פרטיות את מדברת?"
למרות שאני משתפת אותה בחיי, מייפל מאד קנאית לפרטיותה. אני חושבת שאם הייתה משתפת אותנו, אותי ואת החברות, בחיי הנישואים שלה, היא הייתה עוזבת אותו מזמן. לא היה לי מושג כמה בודדה היא הייתה בנשואיה.
*
אני חושבת על כך שעליי להשקיע כסף בסטודיו ולא אוכל להכנס להתחייבות של שכירת דירה.
אני נכנסת לחשבון הבנק שלי לבדוק מה מצבי. הייתי בטוחה שהמרכז לריקוד לא ישלם לי בגלל העזיבה החפוזה שלי, אבל אני רואה שבכל זאת בוצעה העברה.
כאשר אני בודקת את היתרה אני מתפלאת לראות שסכום בלתי נתפס הועבר לחשבוני.
אני נכנסת לכתוב מייל לבנק בקשר לסכום שהופקד בחשבוני ורואה מייל מאבא.
ג'סי שלי,
אימא ואני עורכים כמה ביקורים משפחתיים אצל קרובי משפחתי. הגיע הזמן שאכיר להם את אישתי, את לא חושבת?
אנחנו מתכוננים לחזור בעוד כמה ימים הביתה. אשלח לך את פרטי הטיסה ברגע שיהיה בידי.
מסתבר שסבתא שלך השאירה לאימך ירושה מכובדת.
העברנו לחשבונך סך שני מיליון דולר. עשי בו כרצונך.
נתראה בקרוב,
אוהב המון,
אבא
אני בוהה במייל, קוראת אותו שוב להיות בטוחה שהבנתי נכון. דמעות זולגות מעיניי.
אני מרגישה כל כך בודדה. 'דווקא עכשיו היית צריכה לנסוע?' אני מדברת עם מייפל בליבי.
אני מאד קרובה לטסה ואירלנד, אבל לא כמו למייפל.
איך אני יכולה להסביר להם שעם כל השמחה יש בי עצב גדול.
צלצול הטלפון מחזיר את תשומת ליבי למציאות.
אני מביטה על הצג ורואה את שמה של מייפל.
"היי ג'סי איך את?" היא שואלת. כל פעם מחדש זה מפתיע איך היא יודעת מתי להתקשר. "ראיתי התקשרת. אני מצטערת, הנייד לא היה לידי."
"ממה להתחיל?" אני שואלת, "הוריי חוזרים עוד כמה ימים."
"זה נפלא! אני כל כך שמחה שהם שוב יחד. הם נשמעים מאוהבים מתמיד," אומרת מייפל בשמחה.
"סבתי נפטרה," אני מתחילה לספר לה.
"אני כל כך מצטערת לשמוע. את טסה ללונדון?" היא שואל וטון קולה משתנה.
"שתהיה בריאה סבתא שלי. אימה של אימי נפטרה, ולא כעת אלא מסתבר שזה קרה כבר לפני זמן מה," אני אומרת לה.
"עצוב," אומרת מייפל.
"היא השאירה אחריה ירושה גדולה, והיום אבי העביר לי סכום של שני מיליון דולר לחשבון," אני משתפת אותה. אין לי סודות ממנה.
"וואו, אני לא מאמינה. זה הגיע ממש בזמן. כעת תוכלי להשקיע בסטודיו שלך מה שרק מתחשק לך," היא אומרת, "למה את נשמעת עצובה?"
"כשהכרתי את סקוט סיפרתי לו שעליי למכור את הדירה. הוא חשב שאני רוצה לנצל אותו כספית, ונפרדנו ביוזמתי.
לאחרונה התקרבנו. הוא בא אפילו לפגוש אותי במרכז לאומנויות הריקוד.
אחר כך כשדיברנו בטלפון סיפרתי לו שעזבתי. באמצע אימי התקשרה ואמרתי לו שעליי לענות לאימי שנמצאת בהודו.
מאז הוא לא עונה לי לטלפון. אני מניחה שאחרי שסיפרתי לו על הנתק מאימי הוא לא מבין איך פתאום אנחנו בקשר.
ועכשיו זה. פתאום יש לי מלא כסף.
הוא בטח יחשוב שאני שקרנית פתולוגית," אני מוחה את דמעותיי, "הפסדתי אותו."
"את לא! אני לא מוכנה לשמוע אותך מדברת כך," נוזפת בי מייפל, "את תצטרכי לספר לו מה קרה, ואני בטוחה שאם הוא אוהב אותך הוא יבין.
בינתיים תמשיכי לרקום את החלומות שלך. כשאחזור אני מניחה שאוכל לסגור את החוזה עם הסטודיו. את לא מבינה כמה רעיונות כבר יש לי איך לעצב את המקום."
"תודה מייפל. המילים שלך תמיד מרגיעות אותי."
"נתראה בבית," היא אומרת לי ומסיימת את השיחה.
אני נכנסת שוב לתיקייה שלי ומעלה את התמונה של חולמת צלילים, השם שבחרתי לסטודיו שלי. בתמונה אני מצולמת בשעת לילה רוקדת על החוף.
אני מעלה את תוכנית הלימודים שהתחלתי לכתוב מה שמעלה חיוך על פניי. עכשיו כשאני כבר מנוסה בהעברת שיעור אני מתפלאת לראות כמה מדוייקות היו מילותיי.
'את רואה ניקה,' אני מדברת אליה בליבי, 'אני לא למדתי מעולם ריקוד, לא השתלמתי בשום אקדמיה לריקוד, ותראי אותי. אני לא פחות טובה מאף אחת מהמורות במרכז המהולל שלך.'
אני ניזכרת שלא אמרתי מילה לנטלי לגבי עזיבתי.
יסמין דהרמה: היי מתוקה.
מצטערת שנעלמתי לך.
ניקה הבהירה לי שאין לי מה להמשיך לעבוד בגלל חוסר ניסיוני בהוראה ובריקוד בכלל.
יסמין
נטלי
אני מקבלת את ההודעה מיסמין בדיוק כשאני מסיימת להתלבש בחדר ההלבשה במרכז לאומנויות הריקוד.
אני כל כך שמחה לקבל ההודעה ממנה. לא הייתי בטוחה שהיא תרצה להישאר בקשר איתי.
*
ההודעה על כך שיסמין פרשה מהמרכז כי הרגישה שאיננה טובה מידי עבורו היכתה את כולנו בתדהמה.
החיוך שבע הרצון על פניה של ניקה כשאמרה זאת עורר מייד גל של שמועות.
איך יתכן שעד היום היא לא הפסיקה להלל ולשבח אותה, סיפרה למי שרק יכלה כמה מוכשרת יסמין ואיזה עתיד גדול צפוי לה.
"אני לא אתפלא אם יום אחד יסמין תנהל את המרכז. היא מוכשרת בטירוף. היא נולדה להיות רקדנית," אמרה ניקה לכולם.
השמועות סיפרו שהיא מואוהבת באביה של יסמין ואפילו אמרו שהם הפכו לזוג.
אני זוכרת שעמדה בלובי הגדול וקראה הודעה בנייד שלה, ופתאום המבט שלה השתנה והיה מלא שינאה.
עכשיו אני מקשרת בין הדברים.
*
נטלי פורד: איזה כייף לשמוע ממך!
איך את?
יש לי המון לספר לך.
תודיע לי מתי נוכל להיפגש או לפחות לדבר.
מתגעגעת, נטלי
יסמין דהרמה: אני במלון אורכידאה. מוזמנת לבוא.
אני לא מתאפקת ומתקשרת. "אני יכולה לבוא כעת?" אני שואלת מייד.
"בשמחה. אני לבד. אני אודיע בקבלה שאני מחכה לך," היא עונה לי.
לשמחתי ניל היום משחק עם חבריו כדורסל כך שכנראה לא ניפגש היום.
רגע לפני שאני יוצאת מהחניה אני כותבת לו הודעה.
נטלי פורד: שיהיה לך משחק מהנה.
אני נפגשת עם יסמין במלון אורכידאה.
אוהבת, נטלי
ניל מונטגומרי: תהני מתוקה.
אוהב יותר, ניל
כמה שאני מאוהבת בגבר הזה. הוא תמיד יודע להעלות חיוך על פניי.
אני מגיעה למלון אורכידאה ושמחה לראות שיסמין באה לקראתי עוד לפני שאני פונה לעבר הקבלה.
"אכלת?" היא שואלת.
"לא, ואני פתוחה לכל הצעה שתציעי," אני עונה לה.
היא מרימה את השקית שהיא אוחזת בידה ועליה כיתוב בסינית או יפנית. אני לא מבדילה בין השפות מהמזרח הרחוק.
"מעולה, כי הרשיתי לעצמי להזמין מהמסעדה התאילנדית. אני אוהבת את האוכל שלה. בואי נעלה לחדר שלנו, או אם לדייק לסוויטה אותה אני חולקת עם חברה שנמצאת כעת בחו"ל," היא אומרת לי בעודנו פונות לעבר המעלית.
אני סוקרת אותה ורואה שהיא נראית רגועה כל כך.
"אז מה חדש אצלך?" אני שואלת, סקרנית לשמוע מה גורם לה להיות זוהרת.
"את זה שעזבתי את המרכז לאומנות בטח כבר שמעת," היא אומרת וממתינה לשמוע את תגובתי. ברור לה שדיברו שם עליה.
"מה שנלחש בין מסדרונות המרכז הוא שאחת המורות מאוהבת באביך וכנראה שהוא לא רוצה אותה. היא כל היום רבה עם הבנות, מתנהגת בצורה ממש מחפירה לכולם," אני משתפת אותה," הבנות כתבו מכתב להנהלה ודרשו שתחזרי לעבודה. כל אחת כתבה כמה מילים בשבחך וכמה שינית לה את החיים." אני פותחת את הנייד ומראה לה את צילומי הדפים שנמסרו להנהלה.
" זה עצוב מאד שאומנית כמוה מערבת את חייה האישיים עם שיקולים מקצועיים. אני מודה שהיא עשתה לי טובה גדולה. אני בהקמת סטודיו משלי."
היא בהחלט מפתיעה אותי. "לא היה לי מושג שאת מתכננת להקים סטודיו משלך. זה נפלא. אני בטוחה שתהיינה לך לא מעט תלמידות, ביחוד כעת כשאת כבר לא עובדת במרכז," אני אומרת לה ומאמינה בדבריי. בעיקר אחרי מה ששמעתי שהבנות מדברות עליה.
"באמת חשבתי שאבנה לי קריירה במרכז לאומנויות. המחמאות שהורעפו עליי גרמו לי להאמין שזה באמת מקומי. כאשר ביקשה ממני ניקה, את הרי יודעת במי מדובר, שאעזוב החלטתי שאולי זה הזמן שלי לפעול למען עצמי," היא אומרת לי.
"אני לא רוצה להשמע חטטנית, אבל יש אמת בקשר לאביך?" אני שואלת בחשש.
"יש לי הרגשה שאבי ידע כל הזמן שניקה לא בשבילו. היא חיזרה אחריו והוא נהנה מתשומת הלב שלה. היום הלב שלו כולו של אימא שלי," אומרת יסמין, "אבל לא לשם כך באת. ספרי לי מה קורה בחייך."
"הבנות שאמרו ששינית להן את החיים. אני חושבת שאני זאת שהשפעת עליה יותר מכולן. גרמת לי להביט על עצמי ולשאוף להשתנות. על ניל סיפרתי לך. אני כל כך מאוהבת בו.
מסתבר שהוא היה יזם הייטק ועשה אקזיט בקנה מידה עולמי. זה לא עשה אותו מאושר. ההערצה של האנשים, והנשים במיוחד, העובדה שהסתכלו עליו כעל 'זה שעשה אקזיט.' הוא חיפש משמעות בחיים והחליט להיות מורה בתיכון.
את יודעת יסמין, זה מה שאני מרגישה. מחיאות הכפיים וההערצה שאני מקבלת כבר לא מה שאני זקוקה לו."
יסמין מחייכת אליי ואני רואה שהיא שוקלת את דבריה.
"הייתי רוצה להצטרף לסטודיו שלך," אני אומרת בלי לחשוב.
"את רצינית? תוותרי על קריירה מפוארת שעמלת עליה מאז שאת ילדה?" היא פותחת מולי זוג עיניים גדולות.
"אני רוצה להיות מאושרת. אני אוהבת לרקוד אבל מרגישה שמשהו שם כבר לא נכון עבורי. את יודעת שהפכתי לאדם בלתי נסבל. כך היכרתי אותי."
"אני מבקשת שתחשבי על זה טוב. ואם עדיין תרצי, נדבר," היא אומרת.
"אם כך זה לא נראה לך כזה מטורף," אני מחניקה חיוך.
"את כבר יודעת שאני אומר לך כן. זו את שצריכה להיות…" היא אומרת.
אני קוטעת אותה. "אני רוצה!" אני אומרת לה בהתלהבות.
"אני מבקשת שתחשבי. את עומדת לעזוב את הבית שלך. שום דבר לא סגור עדיין," היא מנסה לצנן את התלהבותי.
"אני כבר החלטתי," אני עונה לה, "אחכה בסבלנות לשמוע עוד פרטים."
אני כבר לא יכולה לחכות לספר לניל. אין לי מושג אם נפגש הערב, ואני מקווה שהוא מתגעגע אליי לפחות כמו שאני אליו.
אנחנו יושבות לאכול ומפטפטות על הכול חוץ מעל המרכז לאומנויות. אני מרגישה שחציתי את הקו הלילה כצעד ראשון להתחבר באמת למי שאני.
אנחנו כל כך שקועות בשיחה שכאשר הנייד מצלצל אני מניחה שהוא של יסמין ולא עונה מייד.
"אני מפריע?" שואל אותי ניל מעבר לקו.
"אף פעם," אני עונה לו וחיוך נמרח על פניי. אני נמסה כשאני שומעת את קולו.
"סיימת? הייתי רוצה לבוא לקחת אותך. אני רוצה שתשני אצלי הלילה," הוא אומר כאילו זה מעשה שבשגרה.
הלב שלי קופץ משמחה. הוא הזמין אותי לביתו!
"אתה יודע היכן אני. תודיע לי כשאתה כאן," אני אומרת.
"עשר דקות זה מוקדם מידי לך?" הוא שואל.
"אני כבר אהיה חסרת סבלנות," אני עונה לו בטון מתפנק.
"אם כך תרדי, כי אני פה," הוא עונה לי להפתעתי.
"תרדי איתי למטה? אני רוצה שתכירי את ניל," אני מבקשת מיסמין, "הוא כבר מכיר אותך."
"מעניין מה סיפרת לו," היא ממלמלת.
"אמרתי לו שהוא צריך להודות לך. אני מי שאני היום זה בזכותך," אני עונה לה.
"ממש לא הגזמת. אני בסך הכול הסרתי את המשקפיים מעל עינייך ונתתי לך לראות את העולם כפי שהוא," אומרת יסמין בחיוך.
סקוט
אני עוזב את אחוזת ווילנגטון וכל השלווה ששרתה עליי נעלמת. אני מרגיש שזה אני שכלוא מאחורי שערי הברזל.
כל האנרגיה שהתפרצה מצ'ארלי כאילו נשאבה ממני.
לא סתם הצעתי לו עבודה. הוא בהחלט יכול להיות תוספת חיונית למשרד שלי, ויעשה אותי רגוע כשאדע שאני יוכל לשלוט על מה שקורה איתו.
בעצם לא סיפרתי לכם עליו.
*
צ'ארלי הוא חבר ילדות שלי. ההורים שלנו חברים ומרבים לבלות יחד. אני מניח שהפגישו בינינו עוד לפני שנוצרו בי זכרונות. מה שאני מנסה לאמר הוא שצ'ארלי הוא חלק בלתי נפרד מחיי, ואני משלו.
לכן כאשר אבדה לו דעתו היה לי ברור שאהיה שם עבורו, כשם שלו היה ברור שהשם הראשון שהוא ייתן כאיש קשר הוא אני.
בניגוד אליי שאבי גילה את כישוריי בגיל צעיר ולימד אותי את העבודה, אביו של צ'ארלי נהג להקטין אותו.
אני זוכר את היום ההוא שאביו סטר לו לידי. הייתי כל כך המום שלא הצלחתי להבין מה הסיבה לכך.
אביו הביט בי במבט מצמית, שהיה בו כדי לאיים עליי שלא אעז לומר מילה.
יום אחרי כשסיים את לימודיו הגיע צ'ארלי לאחוזת וולינגטון ולא יצא ממנה עד היום.
*
כשאני מגיע למגדל הבלו ספייר ועומד להיכנס לחניון מצלצל הנייד שלי והשם אחוזת ווילנגטון מופיע על הצג. הלב שלי קופא.
"מדבר ד"ר פרנקפורט מאוחזת ווילינגטון," הוא אומר לי בקול חמור סבר, "אני דורש שלא תגיע יותר לכאן."
"אני יכול להבין מדוע?" אני שואל .
"הנוכחות שלך מזיקה לצ'ארלי," הוא יורה לעברי.
"אני לא יודע ד"ר פרנקפורט אם סיפרו לך, לקחתי את צ'ארלי לבית הקפה בקרבת מקום. שוחחנו שיחה רגילה לחלוטין. כאשר חזרנו הוא הרבה להתלוצץ והחמיא לאחות על התסרוקת החדשה שלה. אני לא מקבל את קביעתך שאני גורם לו נזק. להיפך, אני חושב שבזכותי הוא רוצה לחזור לחיים."
"נו באמת סקוט," הוא אומר לי בלעג, "אתה לא מבין שהוא משחק איתך? היום סיפר לי על אישה שהוא מאוהב בה. בעבר סיפר לי שהוא המהנדס של השלישייה המפורסמת. רוצה לשמוע עוד מהסיפורים המדומיינים שלו? אין לי שום כוונה לתת לו להשתחרר.
זה מאד נחמד שאתה דואג לחבר שלך, אבל הגיע הזמן שגם אתה תשחרר אותו.
הסרתי את שמך מרשימת אנשי הקשר שלו. יש לו אחים שיטפלו בו."
אני יורד באיטיות לחניה. אני שמח שהחניה שלי מיד בכניסה. אני יושב דקות ארוכות ברכב ומהרהר בדבריו של הפסיכיאטר.
'הגיע הזמן לשחרר,' הוא אמר וככל שאני מעכל את המילים אני מרגיש הקלה.
אני עולה לדירה שלי ומתקשר לדן.
"מה אתה עושה?" אני שואל אותו.
"אני בדירה. הרגע סיימתי להתקלח," הוא עונה לי.
"אני זקוק לך, אתה יכול לבוא?"
