חולמת צלילים 31 – אחוזת וולינגטון
סקוט
אני גולש לעבר חניית האורחים. כל פעם מחדש אני מתפלא לראות שה'חניה הקבועה' שלי פנויה, כאילו שמישהו שם הרגיש שאני אגיע היום, למרות שאין זה היום הקבוע שלי.
"זה מדהים איך אתה תמיד יודע לבוא כשהוא צריך אותך," אומרת לי אינה האחות הראשית בקולה הנעים.
"זה אני שזקוק לו," אני עונה לה בחיוך.
"אני לא יכולה לדמיין אותך זקוק לתמיכה של מישהו," היא אומרת לי.
'כנראה שאת לא באמת מבינה את נפשו של האדם אם את אומרת זאת,' אני חושב לעצמי אבל רק מחייך.
"אז מה שלום הגבר שלנו היום?" אני שואל.
"אתה כבר יודע. לכן אתה כאן," היא עונה לי כהרגלה ולא ממש עונה על שאלתי.
"קראתי לך," הוא אומר לי מייד כשאני נכנס לחדרו.
"לא שמעתי," אני עונה לו, "קצת סוער בחוץ. כנראה שהעננים הסתירו לי את קולך."
"אני משוגע, לא טיפש. תראה איזה שמש בחוץ. אותה לא מעניין שאני כלוא כאן בפנים," אומר לי צ'ארלי.
"עוד פעם אתה קורא לעצמך משוגע?" אני נוזף בו, "אני מכיר אנשים שהם הרבה יותר לא שפויים ממך והם מתהלכים חופשיים ברחבי העיר.
אתה תשוש נפש. הנפש שלך עייפה מהחיים המטורפים שבחוץ. אתה תהיה בסדר. עכשיו תזוז קצת ותתן לי לשבת."
"תראה אותך. גם אתה עייף מהחיים ואף אחד לא הכניס אותך לפה," הוא אומר במרמור.
"להזכירך צ'ארלי שזה אתה שאמרת שאתה לא מסוגל להתמודד וביקשת להגיע לכאן.
אני לא מבין למה אתה מתלונן. אתה לא במחלקה סגורה, אתה לא מקבל תרופות. מה רע לך? אחיות יפות משרתות אותך סביב השעון," אני אומר לו.
"רק אם בא לי..אתה יודע מה..את זה אני לא אקבל מהן," הוא אומר ברוגז.
"אתה מבין שאתה שפוי? העובדה שאתה בכלל מסוגל לחשוב על זה כבר מראה שאתה בריא," אני טוען את טענתי.
"אני באמת לא מבין אותך סקוט. תמיד כשאתה זקוק להרגע אתה בא לפה. כאילו שהאי הלא שפוי שלי הוא אי השפיות שלך.
זה גורם לי לחשוב שאתה בא לראות אותי באי שפיותי כדי.." הוא אומר.
אני קוטע אותו. "אתה חתיכת בן זונה. אני בא לפה כי אתה חבר שלי. וכן, היה לי יום קשה ואתה צריך לשמוח שאתה הוא זה שמרגיע אותי."
"אתה בעצמך אומר שבאת בשביל עצמך. הדלת שם. אתה מוזמן ללכת," הוא אומר ומפנה את ראשו ממני.
"קדימה מפונק, תלבש עליך משהו חם ונלך לטייל. יודע מה? אני אבקש אישור להוציא אותך לבית הקפה בקרבת מקום. מה דעתך?" אני שואל.
"אתה טוב בלפזר הבטחות," הוא אומר ומעקם את פרצופו.
"אתה שוב מתחיל? ספר לי בבקשה מתי איכזבתי אותך? מתי לא באתי כשביקשת?" אני שואל בשקט.
"אתה היחיד שמרשה לי להוריד את המסיכות, להתלונן כאוות נפשי, להשתלח בך, גם ללא סיבה."
"זה נכון. ולמרות שאתה כזה אני תמיד חוזר אליך. היום אני צריך אותך," אני אומר לו, "וגם קצת התגעגעתי לשטויות שלך."
אני ניגש לאינה ומבקש ממנה אישור להוציא את צ'ארלי מהאחוזה לשעה.
"אתה אחראי עליו. אם קורה משהו אני מבקשת שתחזיר אותו חזרה," היא אומרת לי לא מרוצה.
"אינה יקירתי, צ'ארלי כאן כדי להתאושש. הוא לא אחד שמקבל התקפי חוסר שפיות כמו אחרים כאן. לא סתם ביקשתי שיהיה בחדר נפרד. את יכולה להיות רגועה. הוא יחזור שפוי וגם אני," אני צוחק למרות שבקשר אליי באמת התכוונתי לזה.
אני חוזר ורואה שצ'ארלי כבר לבוש. "מישהו מאמין בי," אני אומר לו מרוצה.
"תראה אותך. איך שאתה נראה כל אחת נופלת לרגליך," הוא אומר לי בזמן שאנחנו יוצאים לדרך.
"גם כשאיני לבוש בחליפה?" אני מושך אותו להחמיא לי.
"אלפא נולד אלפא, יהיה לנצח אלפא. הג'ינס הזה הוא הרבה יותר מי שאתה. והחולצה רק מבליטה את הכושר המעולה בו אתה נמצא." הוא משתתק לרגע. "אני מקשיב לך."
"קוראים לה יסמין," אני מתחיל לומר לו.
"שכה אחיה, הייתי בטוח שאתה רוצה לספר לי על ה'זקן' שלך," הוא קורא בפליאה.
"נפרדתי ממנו, והוא בהחלט לא מרוצה. פתחתי חברה משלי ואני מתחיל לעבוד בקרוב על הפרויקט הראשון יחד עם האדריכל של השלישיה," אני משתף אותו.
"עם דן סקיי, אני מש…תשוש נפש, אבל הזכרון שלי מעולה," הוא אומר לי, "אני יכול להבין את מר וינסטון. אתה הביצה שהטילה תרנגולת זהב… רגע התבלבלתי, אתה התרנגולת. עכשיו הלול שלו ריק . שנינו יודעים שגורדון אחיך הוא רק מקשט את מסדרונות החברה אבל לא מביא עבודה."
"הוא מבין זאת ולכן מרגיש שאני בוגד בו. לרגע הוא לא חושב על טובתי. אבל לא על זה רציתי לדבר איתך.
סיפרתי לך שאחרי ההשקה של השלישייה לקחתי פסק זמן. עבדתי במוסך," אני אומר ורואה את החיוך על פניו של צ'ארלי.
"בחיי שזה הרבה יותר מתאים לך," הוא צוחק.
אני מתעלם מההערה שלו. "ואז נכנסה מישהי וגנבה לי את הלב. העניין הוא שלקח לי זמן לגלות מי היא כיוון שהיא לא הייתה בעלת הרכב."
את העובדה שמצאתי אותה אחר כך במשחק אני משמיט מהסיפור.
"אני כל כך רגיל לנשים שנמשכות אליי בגלל שאני 'המהנדס של השלישייה,' שאני רגיש לכל דבר שקורה איתה, למרות שהיא לא ידעה מי אני עד היום.
פתחתי בפניה את הלב, גיליתי לה מי אני ואז היא קיבלה שיחת טלפון. היא טענה שזה מאימה שנמצאת בהודו. אני יודע שהן לא בקשר טוב, אם הן בכלל בקשר.
יש לי הרגשה ששיקרה לי.
מצד שני אני לא מוכן לוותר עליה. אני מאוהב בה בטרוף. הגוף שלי מתגעגע לקירבה שלה," אני אומר לו.
"זיינת אותה?" הוא שואל. אני מביט עליו. לרגע נראה לי שהוא לועג לי אבל לא. מבטו מראה התעניינות אמיתית.
"כן, אבל מה זה קשור?" אני רוטן.
"רק רציתי להבין כמה קרובים אתם. אתה לא אחד שמנהל מערכת יחסים לרגע ולכן שאלתי," הוא מסביר.
"אתה מכיר אותי היטב. אתה יודע שאני לא אוהב לשחק כשמדובר בעניני הלב. אני נמשך אליה בטרוף, לגוף ולאישה שהיא. למה אני כל הזמן חסר בטחון?"
אני מספר לו אודותיה, מחפש ממנו שיתיר לי את הספקות.
"ממה שאתה מספר אני יכול לומר לך שאתה חייב קצת להרפות. היא שיתפה אותך בדברים אישיים. גם לה יש חומות שעליה להסיר. אתה מתקרב ומתרחק ממנה. תחשוב מה זה גורם לה לחשוב?
התקשרת אליה מאז?"
"הייתי נסער וניתקתי את הטלפון," אני מודה בפניו.
"ממש התנהגות בוגרת של גבר שמעוניין באישה," הוא נוזף בי.
"אני כזה גרוע? כנראה שאני לא האלפא שכולם חושבים," אני אומר.
"אתה מחמיר עם עצמך. אני מבין לגמרי למה אתה נסער. עדיין אין לכם מערכת יציבה וכל משב רוח קטן יכול להפר את האיזון," הוא אומר.
"אני חייב להודות שאתה נשמע לי הגיוני ושפוי. אני חושב שהגיע הזמן שגם אתה תתחיל להרפות ותחזור לחיים," אני אומר לו.
"ומה אני אעשה בחוץ עם רקורד כמו שלי?" שואל צ'ארלי במרירות.
"תעבוד איתי. אני בהחלט יכול לנצל את כישוריך," אני עונה לו.
"אם אתה רוצה לגמור אותי, תרחם עליי," הוא עונה בכעס.
"לרחם עליך? מי כמוני יודע למה אתה מסוגל. החברה שלי רק נולדה, עוד אין לי אף עובד אחד פרט לעצמי. איפה בדיוק אני מרחם עליך?" אני שואל. ברור שאני מבין אותו אבל אני לא אראה לו את זה. אני עצמי לא מרגיש כעת במיטבי.
"יודע מה?" הוא מרים את סנטרו מולי, "אני אקח את עצמי בידיים בתנאי אחד."
"יופי, אז עכשיו אתה מתנה תנאים. דבר," אני אומר לו.
"שאתה מדבר איתה היום," הוא אומר , "ואני רוצה לשמוע שעשית זאת."
"סחטן היית, ונשארת סחטן," אני אומר לו ונאנח, "אני אדבר איתה אחר כך. עוד מעט נגמר הזמן ועדיין לא הזמנו קפה."
אני נדהם לראות איך ישיבתו משתנה. הוא מזדקף, מרים ידו לעברה של המלצרית ומבקש ממנה שתביא לנו שני ספלי קפה. אני מביט בו בהנאה איך הוא משתנה לנגד עיניי, חוזר להיות צ'ארלי שאני מכיר.
"אתה יודע שאני אוהב אותך," הוא אומר כשהוא לוגם בהנאה מהקפה, "כבר אמרתי לך, רק לידך אני יוכל להתפרק כך. עם כולם אני חייב להיות שפוי ורציני."
אנחנו חוזרים בדיוק בזמן. הוא ניגש לאינה.
"צבעת את השיער," הוא אומר לה, "מתאים לך כך, זה מאיר לך את הפנים." אינה מביטה בו מופתעת.
"אתה היחיד ששם לב," היא אומרת לו ומסמיקה.
"רציתי לספר לך שהגעתי לידי הבנה שהגיע הזמן שאחזור לטירוף של החיים. הרי לא יתכן שגבר צעיר וחזק כמוני יתבטל כל הזמן."
"מה שמת לו בקפה?" היא לוחשת לי.
"את יודעת שתמיד טענתי שהוא שפוי, זה אנחנו שלעיתים מאבדים את שפיותנו."
"אני אשמח להפגש עם הרופא בהקדם," הוא אומר, "פתאום בוער לי לצאת מכאן."
"ולאן בדיוק תלך?" מקשה עליו אינה.
"אם יש משהו שאני בטוח בו לחלוטין זה שמה שלא יהיה אני אסתדר. אני גם מתחייב בפנייך לא לחזור לכאן. לפחות לא כמטופל."
היא מסתכלת עליי בחיוך.
"באמת שזה לא אני. זה לגמרי הוא," אני אומר לו ונפרד משניהם.
יסמין
אני לא מאמינה שעוד כמה ימים הוריי ינחתו בניו יורק והפעם יחד. אני לא זוכרת מתי ראיתי את אבי כל כך מאושר. הוא מתנהג כמו נער מאוהב בן שש עשרה. המבטים שהם מחליפים ביניהם מראים שאש האהבה שוב בוערת ביניהם ואין מאושרת ממני.
אני רוצה לחלוק עם סקוט את שמחתי אבל הנייד שלו כבוי. אני רוצה להאמין שזה בגלל שהסוללה שלו נגמרה, ולא בגלל שהוא שוב מתרחק ממני.
אני יודעת שאם אני רוצה אותו אני חייבת לעשות את הצעד לקראתו.
חולפות שעות ואני מתחילה לעכל את העובדה שהוא כנראה לא רוצה לדבר איתי. זה מאד מוזר בעיניי שהצהיר על געגועיו ופתאום הוא לא זמין. אני מרגישה מותשת מהמשחק הזה בינינו.
אני זקוקה להרבה כוחות כדי לעכל את מה שקורה בין הוריי, לחפש לי מקור פרנסה חדש, שלא נשאר לי כוח גם למשחקי הכוחות הזה.
'תשכחי ממנו,' אני מורה לעצמי.
אני מתקשרת למייפל. "יש חדש בקשר לסטודיו?"
"תתפלאי לשמוע שכן. לגמרי במקרה מצאתי מקום אחר. הוא מאחורי בית הקפה שנמצא מול המשרד שלי. כיוון שאין לו חזית לרחוב, אלא הוא נחבא, ערכו נמוך בהרבה מהחנויות שפונות לכביש.
עוד פרט חשוב, יש בחצר מספיק חניה.
אני מחכה לקבל תשובה מכריס ברוקלין. הוא בעצמו מאד התלהב מהמקום. אני מכירה אותו. כשהוא אוהב משהו הוא ילחם עליו בכל הכח.
בינתיים אנחנו נלך על השכרה. זה יקנה לנו זמן וגם יעזור לנו בהשקעות של השנה הראשונה במקום," אומרת לי מייפל בהתלהבות.
"אני רוצה לראות את המקום," אני אומרת. פתאום אני חסרת סבלנות ורוצה לראות את זה עכשיו.
"בואי," היא עונה לי להפתעתי, "המפתח עדיין בידי. אני שולחת לך את הכתובת."
אני מתמלאת אדרנלין, שוכחת מהכל, אפילו לא טורחת להחליף את הבגדים, ויוצאת לפגוש את מייפל.
אני מגיעה לבית הקפה, מבחינה באור מצידו הדרומית וגולשת בנסיעה איטית לחצר האחורית.
אני רואה את מייפל עם רוי איש הצוות שלה. הוא מסביר לה משהו בתנועות ידיים גדולות ומצביע על הקיר החיצוני. היא כולה מרוכזת בדבריו, מהנהנת בראשה כל הזמן לאות הסכמה.
אני לא ממהרת לצאת מהרכב. אני נוצרת את הרגע הזה ויודעת שהחלום שלי עומד להתגשם.
רק אחרי דקה ארוכה מסיטה מייפל את מבטה ממנו ומנפנפת לי בידה לשלום. רק אז אני יוצאת מהרכב עם חיוך על פניי ומוכנה לראות את מה שיהיה הסטודיו שלי.
כל החששות שלי שלא אמצא תלמידות, ואיך אתפרנס מתפוגגות ברגע שאני נכנסת למקום.
"מושלם. פשוט מושלם," אני קוראת בהתפעלות.
למרות שאני יכולה לדמיין מה יהיה פה, מייפל משלימה לי זאת בתיאורים מאד מוחשיים.
"…וכאן אני אבקש שיתקינו לך על הקיר שורה של מראות ואת הבר לתלמידות שלך."
"זה באמת קורה," אני אומרת בהתרגשות, " אני לא מאמינה איך הכל מסתדר. ההורים שלי יחד, ואני סוף סוף אעסוק במה שחלמתי כל חיי.
אני דוחקת את המחשבות על סקוט. אם גורלנו להיות יחד זה עוד יקרה. עכשיו עליי להתרכז רק בטוב שעוטף אותי אחרי תקופה ארוכה של כשלונות.
"את יודעת שאני מקבלת את הבחירות שלך ותומכת בך," אומרת לי מייפל בזמן שהיא סוגרת את הדלת ופונה איתי לחניה.
"רגע, לא הראית לי את הסטודיו שלך," אני ניזכרת.
"אנחנו צריכות לדבר," היא אומרת לי, "אני מבטיחה לך שיהיה לך סטודיו חלומי. אבל אני חייבת לשאול אותך מה בקשר לעבודה שלך כמדענית. את באמת מוותרת על כך לתמיד?"
"מייפל, כל מה שעבדתי עליו הושחת. אין לי דרך לשחזר את זה. מסתבר שהוא עשה שמות גם בענן. כנראה שנכנס אליו דרך המחשב שלי כשיצאתי לרגע מהחדר," אני משתפת אותה במה שנאמר לי רק לאחרונה.
"אולי תלכי לכיוון הוראה?" היא מפתיעה אותי.
"באמת אהבתי את הלימודים שלי ואת העבודה במכון, אבל הריקוד הוא מי שאני באמת," אני עונה לה.
מייפל מחייכת. למה נדמה לי שהיא ידעה את התשובה?
"ואיך נקרא לסטודיו שלך?" היא שואלת.
"אני חושבת שאני יודעת אבל עדיין רוצה להיות בטוחה. אני מרגישה שהשם הזה ילווה אותי שנים רבות," אני אומרת לה למרות שכבר החלטתי.
אני נפרדת ממייפל וחוזרת לרכב שלי כשחיוך על פניי.
מייפל עוזבת את המקום, אבל אני חשה התרגשות גדולה ורוצה עוד כמה דקות במקום שאני מאמינה שיהיה שלי.
אני לוקחת את הנייד בידי ונכנסת לתיקייה הסודית שלי. אני מעלה את התמונה ששוכבת בה כבר כמה שנים ובה התוכניות שרקמתי ליום בו אגשים את חלומי ויהיה לי סטודיו משלי.
כמובן שבעיניי זה היה רק חלום, לא חשבתי שהוא יתממש.
אין מאושרת ממני שזאת מייפל שמגשימה לי את החלום. אני קולטת שלמרות שהיא לא מדברת הרבה היא קולטת אותי בלי מילים.
אני לא מטרידה את עצמי כעת במחשבה איך אממן זאת. אני יודעת שיהיה בסדר.
דבר אחד אני יודעת. עד שאגשים את החלום לא אהיה בקשר עם סקוט. אני לא רוצה ששוב יחשוב שעכשיו שאני יודעת מיהו, אני רוצה לנצל את יכולותיו הכלכליות.
הבטחון שמייפל מקנה לי מספיק כדי שאהיה אמיצה ואקפוץ למים. והשמים… הם הגבול.
