חולמת צלילים ב 76 – מה שצריך לקרות יקרה
יסמין
סקוט הולך בעקבות הרופא לראות את אביו שמאושפז בטיפול נמרץ לאחר התקף לב קשה. עדיין אי אפשר לדעת מה יקרה, אבל זה מעודד לשמוע שהוא בהכרה.
כשהרופא אמר שמר וינסטון מבקש לראות את סקוט, גורדון קיבל את זה מאד קשה. "למרות הבגידה של סקוט, אבא תמיד יעדיף אותו," הוא אומר בכעס.
"באמת גורדון?" עונה אימו של סקוט, "האם אתה באמת חושב שלסקוט הוא עושה יותר הנחות ממך? מי בא לעבודה, ולא בא לעבוד?
אתה ואני יודעים שהשלישייה הייתה מיזם של סקוט. אבא היה רק החברה שתחתיה הפרויקט הוקם. לא אבא, ולא אתה היזעתם על הקמתו."
"נו, מה אמרתי? תמיד את תכסי על סקוט," הוא יורה לעברה.
"לכסות עליו? מה יש לכסות עליו. מעל עשר שנים הוא עבד קשה מאד בחברה, תוך זה שהוא למד באוניברסיטה. הדירה בבלו ספייר היא הראשונה שהוא רכש, ובכספו. לפני כן הוא גר בדירות שכורות.
עכשיו בוא נדבר עליך. איפה אתה גר? כמה זמן יש לך בית, לא דירה, בית בלונג איילנד בבעלותך?
כמה שעות אתה עובד בשבוע כדי להצדיק את המשכורת שלך? אתה ואני יודעים שהיא זורמת לחשבון הבנק שלך גם אם תעדר מהמשרד כל השבוע, רק כי אתה וינסטון.
אני לא מצפה לשמוע ממך דברי הערכה לאחיך, אבל לשמוע את השקרים אני לא מוכנה לשמוע.
אין לך מושג למה אביך קרא לסקוט ומה הוא רוצה לומר לו," אומר האם, "גם לי לא. אני רק יכולה לומר שאני מאד מעריכה את העובדה שסקוט הגיע למרות האופן בו אביכם נוהג בו. אין לי ספק שאתה לא היית בא.
"הבנתי, אני מיותר," אומר גורדון ועוזב את המקום בכעס.
"לא יכולתי לשאת יותר את קינאתו של גורדון בסקוט. אין לי ספק שיש לו גם חלק בכך שסקוט הרגיש שהוא חנוק בחברה המשפחתית. הכל היה על כתפיו.
הוא עבד מאד קשה על הקמת הבניינים ולא זכה למילה אחת טובה. נדמה היה כאילו היה לו חלק בהם בשל היותו בנו של אביו, וזה מכעיס אותי מאד. אני שמחה שהוא עובד כעת על מגדל חדש וכולם יראו מה ערכו. איזו דרך להיכרות משפחתית עם משפחת בעלך לעתיד," היא אומר לי בהתנצלות.
"אין זה הזמן לשפוט איש. כולם במתח והרגשות צפים," אני אומרת לה למרות שאני יודעת מדבריו של סקוט שאחיו תמיד קינא בו, מהסיבה הפשוטה שהוא יודע שסקוט מוכשר ממנו. וגם, כי אינו תלוי באביו, אלא מצליח בזכות כשרונו הגדול.
אני כל כך שמחה שאני שוב איתו בשעות הקשות האלה. אני רוצה שידע כמה הוא חשוב לי ושהאמון שלו בי יחזור.
למרות שהזמן נראה כנצח, עברו פחות מעשר דקות מאז נכנס סקוט לבקר את אביו.
הוא הולך בצעדים איטיים, ומכונס בעצמו.
"הוא דווקא נראה בסדר," הוא פולט.
אמו ואני מסתכלות עליו, אבל לא נראה שהוא רוצה לחלוק כעת את רגשותיו.
"אימא זה היה התקף לב ממש קשה. אנחנו צריכים להודות שהוא איתנו," הדיבור שלו איטי וניכר עליו שהוא מותש.
"הוא מלא חרטה על כל מה שאמר לי, על שלא סיפר לכל העולם שאני הוא זה שהקים את השלישיה. כל מה שתמיד רציתי לשמוע ממנו, הוא אמר במשפטים קצרים. הדיבור קשה עליו.
אמרתי לו שהוא צריך לנוח, אבל הוא התעקש לדבר. 'אני חייב לומר לך את המילים,' הוא אמר לי, 'מי יודע איפה אהיה מחר.' "
קולו של סקוט נשבר. "עם כל הכאב והכעס על ההתנהגות שלו כלפיי, מעולם לו איחלתי לו למות."
פתאום הוא מזדקף. "איפה גורדון?" הוא שואל.
"מה אתה רוצה שאומר לך?" שואלת אימו.
"שיעשה כרצונו. אני לא יכול לנהל עבורו את מערכת היחסים שלו עם אביו," אומר סקוט, מתיישב לידי ומניח את ראשו על כתפיי.
"לא יודע איך הייתי מתמודד עם זה בלעדייך," הוא אומר לי, "את מבינה מה את בשבילי? בזכותך אני נושם."
סקוט
אמנם הבנתי שאבי עבר התקף לב קשה, אבל בין זה לבין לראות זאת בעיניי יש מרחק עצום.
אם ארצה או לא, יש בי המון מאבי. העוצמה, החריצות וכוח ההתמדה. אני חושב שהוא שיחרר את השליטה כשבאתי אליו עם התוכנית הראשונית של השלישייה, מיזם שהוא לא ידע שאני עובד עליו.
כל כך היית צמא לשמוע ממנו מילות הערכה, אבל זה לא קרה.
אני נכנס לחדר שמואר באור חיוור. הוא שוכב על המיטה, מחובר למכשירים ומסיכת חמצן על פניו.
הוא נראה לבן כמו הקיר, שלרגע אני לא בטוח אם הוא עדיין בחיים.
"אבא," אני לוחש לו, "זה סקוט."
"סקוטי," הוא קורא לי בשם שלא שמעתי כבר שנים, "באת."
"ברור שבאתי. אם כל כך רצית לראות אותי יכולת פשוט לצלצל," אני מתלוצץ, יותר בשבילי מאשר בשבילו.
"זה לא בסדר מצידך, קשה לי לצחוק," הוא אומר, ומראה לי שהוא הבין שאני מתלוצץ.
"יש לי עוד כל כך הרבה דברים להספיק לומר לך לפני שהכל נגמר," הוא אומר בקול רפה. אני צריך ממש להתאמץ כדי לשמוע אותו.
"מר וינסטון לא מתאים לך, אני עוד לא מוכן להיפרד ממך, למרות הכל," אני אומר לו את מה שאני מרגיש באמת.
"עברת אירוע לא נעים. אבל אתה בהכרה, והרופא נשמע אופטימי. אתה רק צריך להקשיב לו כעת.
היה רצוי שתוריד את הלחץ. גם בחיים גם בעבודה. אם אתה צריך את עזרתי תקבל אותה," אני לא יודע מאיפה יצא לי המשפט הזה, כי לזה אני לא בטוח שאני מוכן.
"אתה מוכן לנהל את החברה?" הוא שואל אותי.
"אתה באמת חושב שזה הזמן לדבר על דברים כאלה כעת?" אני גוער בו, "אתה חייב לנוח, להתחזק ולהתאושש, ולחזור להיות מר וינסטון שמטיל את מוראו על כולם."
"אתה מבין שגורדון לא באמת מתפקד בחברה," הוא לא מרפה.
"כשתתחזק נשב ונדבר עליו. אולי תבין שזה אתה שצריך ללמד אותו כמה דברים. נכון שהוא שונה ממני, אבל גם לא ניסית לשנות דברים עבורו, ובזה תמה השיחה שלנו על עבודה.
הוקצבו לי חמש דקות להיות איתך. אני חייב למלא אחר הוראות הרופא. אני נשאר פה מחוץ למחלקה, ואמתין לשמוע מה שלומך. אימא כאן, וגם יסמין ארוסתי.
אני מבקש שתנסה כעת לישון, ותדע שזה שאנחנו לא בחדר לידך זה לא אומר שנשארת לבד."
"אני אוהב אותך סקוט יותר משידעתי אי פעם לומר לך," הוא אומר.
"גם אני אותך אבא," אני עונה לו, כי זה מה שהוא זקוק לשמוע. מה אני מרגיש כלפיו, אינני יודע.
מה שאני כן יודע שאני אוהב בטירוף את יסמין ורוצה כבר לחזור אליה.
זה היה המבחן שלה, והיא עברה אותו בהצלחה. היא שמה אותי לפני הכל, למרות שהיא עדיין מחלימה.
דן מתקשר ושואל אותי אם אני זקוק לעזרה. "יסמין איתי והיא מטפלת בנו," אני עונה לו.
"אתה יכול להתקשר אליי בכל שעה," הוא אומר אנחנו פה בפורט ג'פרסון עד החתונה.
רק כשהוא מנתק אני חושב לעצמי שבעצם אינני יודע מתי הם מתחתנים.
את השבוע אנחנו מעבירים רוב הזמן במשמרות ביית החולים.
לאחר שיחה קשה עם גורדון, הוא מתרצה ובא לבקר את אבא.
הוא יוצא מהפגישה בדמעות. "הייתה לי שיחה לא פשוטה עם אבא. הוא שם לי את האמת בפנים. כמה שכאב לי לשמוע את מה שאמר אני יודע שהוא צודק.
אני חייב להשתנות קודם כל בשבילי.
אבא אמר שמי יודע איפה הוא יהיה מחר, ושעליי להתחיל להיות יותר מעורב במה שקורה בחברה.
הייתי בטוח שהחברה תעבור אליך, אבל הוא אמר שהוא מבין כבר שאתה עומד על רגליך בזכות עצמך."
"קודם כל, מצבו הוטב מאד. הנזק שחשבו שנגרם לליבו, הוא לא כזה גדול. ובכל זאת, אני מבקש ממך שתאפשר לו לנוח. הוא זקוק לכך כדי להחלים ולחזור לתיפקוד מלא.
אני מבטיח לך שאם תהיה זקוק לעזרה אני אהיה שם עבורך, אבל אין לי כוונה לשוב לחברה. אני באמצע פרויקט וכבר בונה את השם שלי כחברה עצמאית בשוק," אני מבטיח לו. אני בספק אם הוא יפנה אליי בגלל האגו הגדול שלו, אבל לפחות הצעתי לו.
אני מבלה לא מעט ליד מיטתו של אבי. אני מביא לו כל יום עיתון יומי ואנחנו מנהלים שיחות על כתבות שהוא אוהב לקרוא.
הוא אוהב לדבר עם יסמין. "אני רואה את ההבדל בינה לבין…לא משנה. היא באמת אישה מרתקת, והעיקר שהיא אוהבת אותך ושמה אותך במקום ראשון. אני שמח בשבילך," אומר לי אבא כשיסמין יוצאת לרגע מהחדר.
"אני רוצה לשאת אותה לאישה בקרוב, וזה אומר שאתה מר וינסטון צריך להחלים כבר. נדמה לי שאתה נהנה מתשומת הלב שמוענקת לך בשפע. אני מבטיח לך שנבוא לבקר אותך גם בביתך," אני אומר לו.
"אתה צריך להבין בן, שמה שקרה לי גרם לי להלם. הבנתי שיכולתי לא להיות פה היום. לכן אני נוהג משנה זהירות, כי אני רוצה לחיות עוד הרבה שנים, ולזכות לראות את הנכדים שלי, הילדים שלכם, גדלים."
בדיוק אז נכנסת יסמין ואני מביט בה בדאגה. לא סיפרתי לו מה עבר עלינו ואני חושש שהיא תקח את זה קשה.
"אנחנו מאד רוצים ילד, אבל סקוט הבטיח לי שקודם נתחתן. לשם כך אתה צריך להחלים," היא אומרת בלי לדעת שזה בדיוק מה שאמרתי לו כמה דקות קודם.
שבוע עבר
אבא עומד להשתחרר בקרוב, ואני כבר מרשה לעצמי להשאיר את הטלפון הנייד פועל כשאני לידו.
התראת הודעת דואר נכנס מפנה את תשומת ליבי.
משפחה וחברים יקרים,
הנכם מוזמנים לבארנץ'
ביום ראשון הקרוב
שעה שתיים עשרה בצהריים,
בבית ורה ואלכס דוידובסקי,
(מצורפת מפה).
קוד לבוש: חצי פורמלי.
נשמח לראותכם,
דן סקיי ומייפל וייאטסטון
נא לאשר הגעה
"מסתבר שדן ומיי החליטו לערוך מסיבת אירוסים ביום ראשון הקרוב. יש לך מושג מתי החתונה?" אני שואל את יסמין.
"איזה רעיון נפלא. כל כך מתאים למייפל," היא עונה לי בחיוך, "מה אתה מתכוון ללבוש? אני רוצה שנבחר את אותם הצבעים."
"אני לא מבין למה צריך קוד לבוש לבארנץ'," אני אומר לה, "בכל מקרה אני משאיר לך להלביש את שנינו."
"סקוט באמת אתה לא מבין? למה באמת שיבקשו מהחברים והמשפחה לבוא בלבוש חצי פורמלי אם הם מזמינים לבארנץ'? מה כל כך משנה זה מה אנשים ילבשו? כי… זאת החתונה שלהם סקוט!"
"איך לא חשבתי על זה? עכשיו אני ממש מתרגש," אני אומר לה ומייד שולח הודעה לדן.
סקוט וינסטון:
ברור שנבוא!
אם אתה צריך עזרה במשהו
רק תבקש.
דן סקיי:
תודה סקוט.
אנחנו חוזרים כמידי ערב לבית בפורט ג'פרסון.
"אני מבין שאתה לא מתכוון לערוך מסיבת רווקים, אבל אני רוצה לעמוד לצידך בטקס," אני אומר לו. אני בטוח שמאד קשה לו לעבור את הימים האלה ללא אביו.
אני מרגיש עכשיו כמה אבי חשוב לי, למרות כל מה שעבר ביננו.
"אני אשמח," הוא עונה לי בשיא הטבעיות.
"יש לך בקשות מיוחדות?" אני שומעת את יסמין שואלת את מייפל.
"תודה יפה שלי. הכל כבר מוכן," היא עונה לה. '"את מוזמנת לבלות איתי את בוקר יום ראשון, אני מקווה שעד אז אביו של סקוט ישתחרר מבית החולים" .
לשימחתי אנחנו מקבלים הודעה מאימי שאבי ישתחרר בבוקר מבית החולים.
"גורדון הציע שיסיע אותנו הביתה," היא אומרת לי בחשש.
"אני ממש שמח לשמוע. אם יצא משהו טוב ממה שקרה, זה הקשר שהתחזק בין אבא לגורדון," אני אומר לה. אני לא מזכיר במילה את השיחות של אבא ושלי. אני מעדיף לשמור אותן לעצמי, ולתת את כל הבמה לאחי.
"תשארו פה עד אחרי ה…בראנץ'," אומרת קתרין כשהיא מגיעה לסלון עם מגש ובו כוסות תה צמחים ופרוסות עוגת תפוחים.
"אימא, הם כבר הבינו שמדובר ביום חתונתנו," אומרת לה מייפל.
"זה ממש קשה לשמור על דבר כזה בסוד," היא נאנחת, "אני רוצה לשיר ברחובות שהילדה שלי והגבר המדהים שלה מתחתנים."
"ברגע זה הגיע האישור האחרון. כל מי שהזמנו יגיע," אומר דן. "אני לא מאמין שזה כל כך קרוב."
"למה בעצם לא הודעתם שזאת חתונתכם?" אני שואל אותם מתוך סקרנות.
"זה עניין פסיכולוגי. אם אנשים היו יודעים קודם כל זה היה מכניס אותם ללחץ. צריך לקנות בגדים, ולא פחות חשוב מתנה. אנחנו לא זקוקים לכלום, ולא רוצים שאנשים ירגישו לחץ.
ושנית, היו מתרעמים על כך שזה לא נאמר להם מספיק זמן מראש. בארנץ' נשמע הרבה פחות מסובך," הוא אומר.
אני מהרהר בדבריו וחושב שהוא צודק.
הבוקר של החתונה מגיע.
הוא שונה בתכלית ממה שתוכנן.
דן מודיע שהוא הולך לבית הקברות. "אגיע משם לבית סבי וסבתי. אני מציע שנפגש שם," הוא אומר לי.
בהחלטה של רגע מייפל מחליטה להצטרף אליו.
יסמין
"אבל מה עם כל ההכנות לחתונה?" אני מזכירה לה.
"מאמי, את חושבת שנוכל להתכונן בבית דוידובסקי? זאת תהיה טרחה גדולה מידי?" שואלת מייפל את אימה.
"תשאירי את זה לי," אומרת קתרין.
קתרין עולה לחדרה להתקשר לספרית ולמאפרת.
"מסתבר שהן לא מתלהבות, הן דורשות סכום כפול כדי להגיע לסאות'המפטון. אמרתי שאתן להן תשובה," אומרת קתרין, "וגם אז הן לא הבטיחו שיצא להן להגיע בזמן."
"את יודעת קתרין שאנחנו רגילות לאפר אחת את השניה, לצבוע את הציפורניים, ולסדר את השיער.
ברור לך שמייפל לא באמת תרצה משהו יוצא דופן, זה לא מי שהיא. תודיעי להן שתמצאי מישהי מקומית."
"אני שמחה שלא אמרתי להן שזאת החתונה של מייפל, הן חושבות שזה בשבילי," אומרת קתרין.
אנחנו יוצאים מייד לבית סבו וסבתו של דן.
בגדי הכלה נמצאים בידי ליאה והיא יוצאת אף היא כדי לפגוש אותנו שם.
כמה דקות אחרינו מגיע הרכב של דן. הוא יוצא מהרכב וממהר לפתוח את הדלת בפני מייפל. "את בחירת הלב שלי. הוא ידע מדוע הוא בחר בך. את הבוקר הזה אני לא אשכח לעולם. אין לך מושג איזה מעשה גדול עשית היום עבורי. אני כבר לא יכול לחכות לראות אותך בשמלת כלולותיך אוצר יקר ואהוב שלי."
סבתו של דן מובילה אותנו לחדר השינה שלה שהופך בין רגע לסלון יופי.
היא עומדת שלובת ידיים עם אנה סבתא של מייפל. "זכינו אנוצ'קה לראות שהנכדים שלנו מקימים את ביתם."
