חולמת צלילים ב 75 – שינוי בתוכניות
יסמין
כשסקוט הציע שאולי נערוך טקס חתונה משותף, שכן חברינו הקרובים ביותר הם משותפים, מייפל אמרה מייד לא.
הרגשתי שאני לא נושמת. אבל כשהיא הסבירה שמגיע לי שיהיה לי יום מיוחד שכולו יסתובב סביבי הבנתי שהדברים באו ממקום טוב. מקום שהיא שמה אותי ראשונה.
קשה לי להכיל את הסליחה מצידה של מייפל. לא בגלל שאני לא מסוגלת להיות כמוה, אלא שבתוך תוכי אני יודעת כמה רע עשיתי לה.
למרות שכבר שכבר מאוחר אני מתקשרת לאימא.
"ראיתי את השידור," היא אומרת לי נרגשת, "אני כל כך שמחה בשביל הפרופסור ומשפחתו, ובעיקר בשביל מייפל."
"היא כזאת מדהימה. היא קיבלה אותי חזרה בחיבוק. למרות ששתינו יודעות שלא הייתי בסדר, היא שמה הכל מאחור ונתנה לי להרגיש מאד אהובה.
אני כל כך מאושרת שדן ומייפל מתחתנים.
הייתה לי שיחה מאד חשופה עם סקוט. סיפרתי לו הכל, ואמרתי לו שאני רוצה איתו הכל. חתונה וילדים וכל החיים.
הוא שאל אותי שאלות מאד נוקבות, ועניתי לו על כל אחת מהן בלי להסתיר דבר. אני נשארת לישון איתו פה הלילה ומחר נחזור יחד לדירה."
אני מסיימת את השיחה והולכת עם סקוט לחדרו.
"אני עדיין צריכה להזהר. המקום צריך להחלים," אני אומרת לסקוט.
"אני מבין. אני רק רוצה להתחבק איתך, לנשק אותך. השאר יחכה. כבר אמרנו שלפנינו חיים שלמים יחד," הוא עונה לי.
"אני לא רוצה שתוותרי על החלום שלך בקשר לסטודיו, רק מבקש שתשאירי זמן גם בשבילי," הוא מבקש ומביט בי באהבה. ידו מלטפת את שיערי והוא מתקרב לשפתיי בוחן לראות אם אני מוכנה.
"אני רוצה הכל ממך," אני לוחשת לו והוא מנשק אותי בעדינות כאילו שהייתי כלי שביר.
"הייתי מתוסכלת מהכשלון שלי במרכז למדעי החלל, וחשבתי שאני חייבת להצטיין בתחום אחר.
אני מודה שפעלתי בקיצוניות. גם כשעזבתי את המחקר, וגם כשמיהרתי להקים להקה."
"מה שאת אומרת בעצם זה שאת רוצה לחזור למחקר?" הוא שואל.
"הוצעה לי בעבר משרת הוראה ביחידה לפיסיקה. אני חושבת שזה יקנה לי חיים שקטים יותר, וגם אעסוק במה שאני באמת אוהבת," אני מספרת לו את מה שעובר לי בראש בימים האחרונים.
"אני בהחלט מופתע. אני אתמוך בכל מה שתעשי, בתנאי שיהיה בו מקום גם לי ולמשפחה שנקים.
את יודעת שאינך צריכה לעבוד בשביל להכניס כסף לקופה המשפחתית. לכך אני דואג ובשפע," הוא אומר.
"אתה חושב שמייפל תכעס אם אעזוב את הסטודיו?" אני שואלת לדעתו.
"תכעס? את לא מכירה אותה? היא תתמוך בך בכל מה שתעשי. למה שלא תדברי איתה בבוקר?" הוא שואל.
הבוקר עולה
אני פוקחת את עיניי. מסתבר שלא חלמתי! אני עטופה בזרועותיו המגוננות של סקוט. הוא ער ומלטף אותי במבטו.
"בוקר טוב מתוקה שלי," הוא אומר וליבי נמס מאהבה אליו.
הוא מתמתח וקם. "אני יוצא להתאמן עם הגברים. את יכולה להמשיך לישון."
אני לא מצליחה להרדם. המגע של סקוט חסר לי. אני קמה ונגשת להתרענן בשירותים. אני שמחה לגלות שהדימום כמעט פסק. עוד מעט לא יוותרו סימנים של מה שקרה, ובכל זאת אני כבר מרגישה שמבחינתי הפרק הזה הסתיים.
אני ניגשת למטבח ורואה שהחברות כבר כאן.
"איזה קפה בא לך היום יפה שלי?" שואלת מייפל, כאילו לו עברו בינינו מילים קשות, כאילו לא פגעתי בה מעולם.
זכרונות של הימים בה גרנו יחד צצים ועלים במוחי.
*
"איזה קפה בא לך היום יפה שלי?"הייתה שואלת אותי כל בוקר מייפל.
היא התעוררה תמיד ראשונה וכשהיינו מתעוררות ארוחת הבוקר כבר הייתה מוכנה על הדלפק של המטבח הקטן בדירה אותה חלקנו ארבעתנו.
"אולי אני אכין לך פעם אחת ?" הייתי שואלת אותה.
"אולי," היא ענתה ובחרה בשבילי את סוג הקפה.
"אני לא כמוך. אני לא ערה כשאני מתעוררת. לוקח לי זמן להתאפס על עצמי," הייתי עונה לי מבויישת.
"וזה לא עושה אותך פחות מושלמת," הייתה מייפל עונה ומניחה לפני בייגל שיצא מהמצנם וגבינת שמנת.
אני מביטה עליה וחושבת שלמרות כל מה שעברה, כל מה שעברנו, היא לא השתנתה.
החיוך מרוח על פניה מרגע שהיא קמה. יש לי עוד הרבה מה ללמוד ממנה. אני מבטיחה לעצמי שאעשה הכל כדי להשתנות.
אני יודעת שלמרות שהיא קיבלה אותי חזרה ללא תנאים, יש מילים שעדיין צריכות להאמר.
*
"הייתי צריכה להזמין אותך לבית אבי ולא לתת לך ללכת עם לירוי," אני אומרת למייפל.
"נכון," היא עונה, "זה יכול היה לשנות את מסלול חיי. האם זה משנה כעת?
"תביטי על הוריי," היא אומרת ומבטה נודדת לפטיו הסמוך למטבח וחדר האוכל בו יושבים הוריה, "תראי כמה הם אוהבים אחד את השניה. עשרים שנים הם המשיכו לאהוב זה את זו בעוצמה, וכל אחד שמר זאת לעצמו. האם הם יכולים להחזיר את הימים ההם?
לו ידעתי מהי משפחה באמת, אולי הייתי מסוגלת לבטא את רגשותיי, והייתי מזמן בזוגיות עם דן. ובכל זאת זה קרה, ואין טעם לבכות על מה שהיה.
סקוט אוהב אותך ורואה בך את עתידו. אל תתקעי במה שהיה, תמשיכי הלאה ותבני עתיד טוב יותר."
אני מספרת לה על רצוני לחזור לעולם האקדמיה, ולהשאיר את הוראת הריקוד מאחוריי.
"אני חושבת שזה רעיון נפלא. קיוותי שיום אחד תתעוררי ותביני ששם זה העתיד שלך. אני יודעת כמה את אוהבת את מה שעסקת בו. את תמיד יכולה לרקוד, ואפילו להעביר מידי פעם שעורים."
אני מופתעת לראות כמה היא מבינה אותי.
"את לא כועסת?" אני שואלת בחשש.
"למה שאכעס?" היא עונה, "הסטודיו התאים לך לתקופה מסויימת. אל תצטערי על כך."
"אבל קוקי, את השקעת בו המון," אני אומרת מה שמטריד אותי.
"אני לא מצטערת. אנחנו נמצא את הדרך להוציא אותך מהסטודיו. אני חושבת למכור את המקום.
דן ביקש שאעביר את סטודיו סקיי וגם את המשרד של רוי לבניין שלו.
לאימי כבר יש תוכניות לגבי גלריה סקיי. היא רוצה למצוא מקום עם חזית לרחוב, מקום עם חשיפה גדולה יותר.
את יודעת שבניין המרפאה החדשה של אבי ממוקמת קרוב לבניין של דן, למצוא מקום לגלריה קרוב אל שניהם יהיה מושלם.
אנחנו נמצא קונה לבניין ונתנה זאת בכך שיתנו לסטודיו להמשיך לפעול. אולי כריס ברוקלין יצליח למצוא פתרון לחלוקת הבניין, ואז בכלל יהיה קל יותר."
"את מדהימה," אני אומרת למייפל בדמעות ומחבקת אותה, "אני מרגישה כזאת הקלה. הדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בך. אני מוכנה לעשות למענך הכל."
"מבטיחה?" שואלת מייפל בחיוך ממזרי.
"מבטיחה," אני עונה ללא היסוס, ומנסה לנחש מה עולה במוחה.
"זוכרת את מסיבות היופי שלנו? שהיינו כולנו מפנקות אחת את השנייה בטיפולי יופי? מה דעתך היום לפנק אותי ולצבוע לי את הציפורניים. גם מסאג' יתקבל בברכה," היא אומרת.
"אני לשרותך," אני עונה לה, "אבל רק מזכירה לך שתמיד זה היה הדדי."
"ברור," עונה מייפל, "את תזכי לטיפול מפנק בעצמך."
אנחנו קוראות לאירלנד וטסה להצטרף אלינו, והולכות ליחידת הדיור של מייפל.
"אני מניחה שזה היום האחרון שלי פה," משתפת אותנו מייפל.
"את חוזרת למנהטן?" אני שואלת.
"אני חוזרת לבלו ספייר. אני לא רואה עצמי עוברת יום אחד בלי דן," היא עונה כאילו אין דבר טבעי מזה.
סקוט
דן מגיע לאימון אחרון. יש לו מבט מין מבט מרחף. "האמת שלא רציתי לקום. כל כך הרבה זמן חלמתי לישון איתה מחובק כל הלילה. אני לא יכול להסביר לך איזה אושר זה לקום בבוקר ולראות שהיא איתי.
אני יודע שאתה רגיל לזה. כבר דיברנו על כך שאתה תמיד היית גבר של מערכת יחסים. אני הייתי זאב בודד כל חיי, ואהבתי את זה מאד.
היום אני לא יכול לדמיין את עצמי בלעדיה. הדירה שכל כך אהבתי סגרה עליי בהעדרה. היום היא שוב תתמלא בה ותהפוך שוב לבית חם עבורי.
אני לא יכול לחכות לראות את תגובתה לגן שהקמתי עבורה.
ובכלל, לראות את תגובתה לדירה כולה. אתה יודע שהיא אמרה לי שהסכימה לעבוד איתי לאחר שראתה את התוכניות שלה, ולא היה לא מושג שמדובר בדירה שלי?"
"הבנתי שהייתם יחד," אני שואל מופתע, "אתה יודע שסיפרה במשחק על חדר השינה בצבע חום…"
"נכון, וזה בערך על מה שהיא ראתה," הוא צוחק.
"הבנתי מדבריך שאתם עומדים להינשא מאד בקרוב," אני אומר, "תמיד חשבתי שחתונה זה אירוע שלוקח חודשים לתכנן."
"הגשנו בקשה לרישיון נישואין אצל ליאה רוטשילד. כריס ברוקלין לא עוסק בענייני משפחה. היא זאת שטיפלה למייפל בגישור כשנפרדה מלירוי.
כשאתה יודע מתי הרישיון יהיה בידך אתה יכול להתחיל לתכנן.
אנחנו רוצים להזמין רק את המשפחה הקרובה ואת חוג החברים הקרוב ביותר, כך שזה לא אמור לקחת זמן רב לתכנן זאת."
"אני שואל אותך כי פתאום דחוף לי להתחתן איתה. היא אמנם לא מראה זאת, אבל אני יודע שהיא ירודה מאד. ההפלה מאד השפיע על יסמין וכעת היא באמת רוצה ילד," אני משתף את דן.
"אני מבטיח לך לחלוק איתך את הניסיון שלי ברגע שנדע מה קורה עם החתונה.
אני מציע שתשאל את יסמין מה החלומות שלה, איך היא רואה את היום המיוחד הזה, ותאמר לה שאתה רוצה שהוא יהיה בקרוב. אני בטוח שזה ירים אותה מהמקום בו היא נמצאת."
"היא רוצה לחזור לאוניברסיטה. הוצעה לה משרה של מרצה והיא חושבת להענות לה.
אני יודע שזה מה שהיא באמת אוהבת לעשות. הריקוד היה עבורה רק בריחה. אני מעודד אותה ללכת בעקבות הלב שלה. אני חושב שגם זה יעזור לה להחלים."
"אני שמח לראות אתכם שוב יחד," אומר דן, "אני שמח שבאתי להתאמן. אין כמו להתחיל כך את היום. אני שמח שמייפל תומכת בזה. יש לי חברים שהנשים שלהן עושות מזה סיפור גדול."
"אני חייב להודות שאתה נראה שונה לגמרי. מעבר לזה שההליכה שלך שוב מקרינה עוצמה, שלא כמו בימים האחרונים בהם נראת כבוי.
אתה נראה רגוע, משוחרר יותר, כמו שלא ראיתי אותך אף פעם. האופן שבו הכרזת על האהבה שלך הפתיע אותי. אני לא רגיל לראות אותך חשוף."
"זו היא שמוציאה ממני הכל. אני מאושר כמו שלא הייתי מעולם," הוא אומר.
"אני מבין שאנחנו יכולים לחזור לעיר. מתי מייפל מתכוונת לעזוב?" אני שואל אותו.
"זו בכלל לא שאלה. היא חוזרת איתי לדירה שלנו," הוא עונה לי מופתע, "ברור לך שאני לא מתכוון לישון יותר לילה אחד בלעדיה.
ולא רק, אלא שהיא מתכוונת לתכנן את סטודיו סקיי ואת המשרד של רוי בבניין שלנו.
אני מניח שהיא תדבר עם יסמין בקשר לסטודיו שלה חולמת צלילים. ברור לך שהיא לא תפקיר אותה.
אין לי ספק שהן תסדרנה. מייפל לא תתן ליסמין שתהיה במתח, אתה כבר מכיר אותה."
אנחנו מסיימים את האימון וכל אחד פונה לחדרו.
יסמין לא בחדר, מה שמשמח אותי. זה אומר שהיא מרגישה מספיק בנוח להיות עם הבנות.
אני נכנס להתקלח ומתכנן בראשי איך יראה היום. עליי לארוז את בגדיי, ולאסוף את הדברים מהמשרד. אני מזכיר לעצמי שעלי לרוקן את הסל אליו אני זורק את הבגדים המלוכלכים שלי, כיוון שאת הכביסה כבר אעשה חזרה בדירה.
שוב יום חם היום ואני לובש מכנס קצר וגופיה.
עדיין לא אכלתי כלום הבוקר ואני מניח שהבנות הלכו להכין ארוחת בוקר בזמן שהתאמנו.
אני מכניס מתוך הרגל את הטלפון הנייד לכיסי ופונה לעבר חדר האוכל כאשר נשמע קול צלצול.
אני מתלבט האם לענות. לא מתחשק לי עדיין להתחיל את יום העבודה. אבל הצלצול לא מפסיק ואני מחליט לבדוק מי מצלצל.
אני מתפלא לראות את שמה של אימי על הצג.
"בוקר טוב אימא," אני אומר.
"סקוט, אבא התמוטט בבית. הוא נלקח לבית החולים. הוא בעיצומו של התקף לב, ומצבו עוד לא ידוע," היא אומרת בבכי.
"באיזה בית חולים הוא?" אני שואל עניינית.
"לונג איילנד קומיוניטי סנטר," היא עונה ומושכת באפה.
"אני כבר מגיע," אני אומר לה.
אני ניגש למרק ושואל אותו איך להגיע לבית החולים. "תסע ב 112 דרום ובסוף תפנה ימינה," הוא מסביר לי.
אני ניגש לחפש את יסמין. "היא נמצאת עם הבנות ביום פינוק בפטיו של מייפל," אומר בחיוך דן, "אני לא הייתי מעז להפריע להן."
"אבי עובר התקף לב, אני נוסע לבית החולים," אני אומר לו.
"אם זה המצב אתה צריך לספר לה," אומר דן ומוביל אותי לדלת היציאה לפטיו.
"אימי התקשרה להודיע לי שאבי הובהל לבית החולים. מצבו עדיין לא ידוע. אני נוסע אליו כעת," אני אומר לה, "אני אעדכן אותך."
"אני באה איתך," היא אומר מייד, "מצטערת בנות אני נאלצת לבטל את התורים לפדיקור היום," היא אומרת בחיוך, אבל אני רואה שהיא מתוחה.
"את בטוחה שאת בסדר עם זה? אני אבין אם לא תבואי," אני עונה לה, "זה לא עומד להיות קל. אין לי מושג איך הוא יגיב כשיראה אותי."
"אני המשפחה שלך, וזה אומר שאני באה איתך," היא עונה לי, "אתה רוצה שאני אנהג?"
"אני בסדר. אני מודה שאני קצת מתוח, אבל מסוגל להתרכז בנהיגה," אני עונה לה, "אני מצטער שאת צריכה להכיר את המשפחה שלי בנסיבות האלה."
כל הנסיעה ידה של יסמין מונחת על רגלי, מצהירה שהיא כאן בשבילי. אני מודה על כך שהנסיעה היא לא ארוכה וכמעט כולה מתבצעת על כביש מהיר אחד.
"למרות מה שעבר בינינו, אני לא רוצה שיקרה לו משהו רע," אני אומר לה כשאנחנו קרובים לבית החולים.
אני מחנה את הרכב וממהר לחדר המיון.
"הגיע אליכם באמבלונס מסאות'המפטון מר וינסטון…" איני מספיק לסיים את המשפט והיא מפנה אותי ליחידה לטיפול נמרץ.
יסמין אוחזת בידי בחוזקה בזמן שאנחנו הולכים בצעדים מהירים לעבר היחידה. אני רואה את אימא יושבת על הספסל ודמעות בעיניה.
"אבא בפנים," היא אומרת ומנסה להתגבר על דמעותיה.
"אימא תכירי את יסמין. אנחנו עומדים להינשא בקרוב," אני מציג את יסמין בפניה.
"תודה שבאת יסמין, אני מאד מעריכה זאת," היא אומרת לה.
יסמין מתיישבת לידה. "אני יכולה להביא לך משהו לשתוק. קפה? בקבוק מים?"
"אני לא מסוגלת לשתות כלום כעת," היא עונה ליסמין.
"אני אלך להביא כמה בקבוקי מים," אומרת יסמין, ולפני שאני מספיק לומר מילה היא קמה ופונה בצעדים מהירים לכיוון מכונות המשקה. אני עוקב במבטי אחריה. היא בהחלט נראית לי מאוששת.
"נסעתי איתו באמבולנס. הוא סבל מלחץ עצום בחזה. הוא מלמל כל הזמן את שמך," מפתיעה אותי אימא.
גורדון מופיע וניכר עליו שהוא מבוהל. "אני לא יודע מה אעשה אם יקרה לאבא משהו," הוא אומר לאימא ומתעלם מקיומי.
יסמין חוזרת עם כמה בקבוקי מים. היא פותחת את הפקק של אחד מהם ומגישה לאימא. "הנה לך, תשתי גברת וינסטון."
גורדון בוחן אותה. "מי זאת? הוא שואל, "אחת מה…"
אני קוטע אותו. "זו יסמין, האחת שלי. אני עומד לשאת אותה בקרוב לאישה."
הוא מושך בכתפיו, אבל נמנע מלהעיר הערה נבזית כפי שהוא נוהג לעשות.
"משפחת וינסטון?" שואל רופא שניגש אלינו.
"זה אנחנו," עונה מייד גורדון.
"מצב של מר וינסטון התייצב. התקף הלב מאחוריו. לפניו עוד דרך ארוכה. הוא יישאר להשגחה ביחידה לטיפול נמרץ לפחות ביממה הקרובה, ואולי יותר. הכל תלוי במצבו.
הוא צריך לנוח כעת, בסופו של דבר הוא עבר ארוע מאד חמור. הוא ביקש שנאפשר לו לראות את בנו. בדרך כלל אינני מאשר, אבל הוא ממש התעקש."
"קח אותי אליו," מורה לו גורדון.
"מי אתה?" שואל הרופא.
"אני מר גורדון וינסטון," הוא עונה לו בטון יהיר, שטיבו לא ברור לי.
"הוא הזכיר את השם סקוט," אומר הרופא.
"אני לא מאמין!" אומר גורדון בכעס, "אם כך אני מבין שאני מיותר פה."
"גורדון זה לא הזמן להעלב," אני אומר לו.
"קל לך לומר סקוט," הוא אומר לי בכעס, "אתה תמיד היית הבן המועדף עליו."
"אתה בטוח?" אני שואל.
"אם כך אתה סקוט," אומר לי הרופא, "בוא אחרי. יש לך חמש דקות לראות אותו."
