חולמת צלילים ב 74 – הודעה מפתיעה
סקוט
אנחנו עומדים לצפות במשחק של הניקס. גיא הציע שנראה אותו על המסך ליד הבריכה. הוא נראה מתוח יותר מתמיד.
"ישנם שלושה שחקנים שאני חושש להם היום. ביקשתי מעמיתי שיהיה נוכח במשחק," הוא משתף אותנו בסיבה למתח בו הוא שרוי, "העניין הוא שהוא אורתופד מנוסה, ומנתח מעולה, אבל לא כל כך טוב במצבי לחץ.
כששחקן נפצע באמצע משחק יש לקחת החלטה מהירה. נראה איך הוא יעמוד בזה. בכל מקרה אני היום עם הנייד צמוד אליי. מקווה שלא אפריע לכם לצפות במשחק," הוא אומר בציניות.
גם אני יושב עם הנייד צמוד אליי. היה לי ברור שיסמין תתייחס ברצינות למילים שלי ותתקשר, לכן אינני מופתע כשהטלפון הנייד מתריע על כניסת הודעה.
יסמין דהרמה:
רציתי לשתף אותך ששלחתי הודעה למייפל. אני רוצה שהיא תדע שאני יודעת שפגעתי בה ואני אכולת חרטה על כך.
היא ענתה לי שהיא מצטערת לשמוע על האובדן שלנו ומקווה שנתראה בקרוב.
לילה טוב אהוב שלי.
אני מרגיש הקלה עצומה. לא רק שהיא אומרת שהיא מבינה מה שעשתה, אלא לוקחת אחריות על כך ומנסה לתקן זאת. אני עונה לה מייד.
סקוט וינסטון:
אני גאה בך מאד מתוקה!
מחכה כבר לראות את השם יסמין וינסטון מופיע כשאת שולחת לי הודעות.
לילה טוב.
אוהב, סקוט
יסמין דהרמה:
ריגשת אותי עד דמעות.
אוהבת לנצח, יסמין.
אני מופתע לראות את דן מגיע. הוא סוקר את מי שנמצא ליד הבריכה וניכנס לבית.
'מעניין,' אני ממלמל. בשיחתנו האחרונה אמר שלא ישוב לכאן עוד.
"הזמנתי אותו לצפות איתנו יחד במשחק," אומר גיא.
המשחק מתחיל ואנחנו צופים בו במתח רב. מספיק לראות את התגובות של גיא כדי להבין שהנפילה של השחקן היא רצינית ממה שהיא נראית.
אני מעיף מידי פעם מבט לראות מה עם דן, ותוהה למה הוא לא מגיע.
כאשר אנחנו כבר ברבע האחרון של המשחק דן מופיע. יש בו משהו שונה. הוא נראה כמו פנתר גאה, קומתו זקופה והוא נראה שליו כמו שלא ראיתי אותו זמן רב.
הוא מתיישב לידי ומסתכל לראות מה תוצאת המשחק.
"אני מבין שהחלטת לבוא לקחת את הדברים שלך," אני מנסה לדובב אותו.
"כן. הוצאתי את המזוודה מחדרך. אין טעם להשאיר אותה שם," הוא אומר בטון רגוע, אבל מראה פניו לא מגלה לי דבר.
"לא היית צריך למהר. לא הפריע לי שהמזוודה שלך שם. בסופו של דבר היא לא דרשה שאטפל בה," אני מתלוצץ איתו.
דן מחניק חיוך. מה יש שם מאחורי החיוך שלו.
אני לא מתאפק. "מה עובר עליך דן?" אני שואל אותו.
"אני פשוט מאושר. הלב שלי מלא אהבה," הוא עונה לי בחיוך.
"וואו," אני חסר מילים.
"אני מתרגש להתחיל את החיים שלי איתה. להיות נשוי זה בהחלט שלב משמעותי בחייו של גבר, אתה לא חושב?" הוא שואל.
לזה לא הייתי מוכן.
"תראה מה היא העניקה לי," הוא אומר ומראה לי צמיד יפיפה על ידו הימנית. שלך לנצח חרוט עליו.
בעודי בוחן את הצמיד נכנסת מייפל. היא מעיפה מבט למסך. "זה לא נראה טוב. מה עם 14 גיא?"
זה מדהים כמה היא מעורה בנעשה בקבוצה הזאת.
"אני אוהב את הצמיד שאישתך לעתיד קנתה לך," אומר גיא.
"מייפל פה," אני לוחש לגיא, וחושב על איך היא תגיב כשתשמע שהפעם דן באמת מתחתן.
"ברור שמייפל פה," הוא לוחש לי חזרה, "היא גרה פה, שכחת?"
לפני שאני מספיק לומר מילה דן קורא למייפל.
"את יכולה לעזור לי?" הוא מבקש.
"בטח," היא אומרת וניגשת לשבת על הכיסא לצידו.
השיחה ביניהם מתנהלת בשקט ואני רואה שהם עסוקים עם הטלפונים הניידים שלהם.
"נראה לך?" היא שואלת ומראה לו את המסך שלה, "איך התמונה?"
"את אלופה," הוא אומר לה, "זה מקסים."
"תראי את זה," הוא אומר לה ומפנה אליה את המסך שלו.
"מושלם," היא עונה ומניחה את ראשה עליו.
אני שומע התראת הודעה בנייד שלי וממהר לבדוק מה יסמין שלחה לי.
אני מופתע לראות שהוקמה קבוצה חדשה בווצאפ שאני מוזמן אליה. קבוצת החברים
דן סקיי, מייפל וייאטסטון, סקוט וינסטון, יסמין דהרמה, אירלנד מורל, מרשל גריפיט, טסה פיליפס.
דן סקיי:
אני מתרגש לשתף אתכם בכך שאני עומד להתחתן עם אהבת חיי.
הפעם זה בהחלט הדבר האמיתי.
ביקשתי ממנה שנקבע תאריך בהקדם. תקופת אירוסים ארוכה לא נראית לי נכונה עבורנו.
אני מבקש שתשמרו על כך בסוד עד שנחליט לפרסם זאת.
שלכם באהבה,
דן ומייפל
להודעה מצורפת תמונה של שניהם כשעל ידה טבעת משובצת יהלומים ועל שלו הצמיד שהראה לי קודם.
יסמין
עיניי מוצפות דמעות. מעבר לעבודה שאני מאושרת שדן ומייפל סוף סוף יחד, העובדה שקיבלתי הזמנה לקבוצה מרגשת אותי מאד.
אני נכנסת מייד לראות מי המנהל של הקבוצה. כאשר אני מגלה שמייפל שפתחה אותה, אני לא מסוגלת להכיל את ההתרגשות שלי. היא לא ויתרה עליי!
לפני שאני נכנסת לכתוב לה הודעה בקבוצה, אני נכנסת לשלוח לה הודעה פרטית.
יסמין דהרמה:
תודה על ההזמנה לקבוצה!
אני כל כך מתרגשת לשמוע את החדשות עלייך ועל דן. אין זוג שראוי יותר להיות יחד מכם.
שלך, ג'סי
אני נכנסת לקבוצת החברים. הצ'אט מלא בברכות של כולם. למרות שכולנו ראינו את האש שעוברת בין דן ומייפל, הם טענו שאין ביניהם כלום. 'אולי הם צודקים, ומערכת יחסים יש לנהל רחוק מעיני כולם,' אני חושבת לעצמי. בכל מקרה אני שמחה שזה סוף סוף קרה.
יסמין דהרמה:
מאושרת ומתרגשת עבורכם.
מייפל וייאטסטון:
תודה ג'סי.
מחכה לחגוג איתכם.
אני לא יודעת האם היא מתכוונת לגביה ולגבי דן, או היא מתכוונת לסקוט ואליי. בכל מקרה אני שמחה לקרוא את התגובה שלה. אני מרגישה שקשה לי להכיל הכל לבד ושולחת הודעה לסקוט.
יסמין דהרמה:
הייתי מאד רוצה להיות איתכם שם.
אתה חסר לי מאד.
מתגעגעת, ג'סי.
הוא עונה מייד.
סקוט וינסטון:
כשתרגישי שאת מספיק חזקה, נפגש.
יסמין דהרמה:
הגוף שלי התאושש.
זאת הנפש שלי שהתקשתה לחזור לתפקד.
קשה לי לעשות זאת בלעדיך.
סקוט וינסטון:
את יודעת היכן אני. את מוזמנת תמיד.
מבטיח לך שכולם יקבלו אותך בזרועות פתוחות.
אני חושב שראית כבר איך מייפל הגיבה לך.
יסמין דהרמה:
יותר מכל התרגשתי כשהיא קראה לי שוב ג'סי.
זה לגמרי לא מובן מאליו.
זה בסדר שאבוא כעת?
סקוט וינסטון:
את בטוחה שאת מסוגלת לנהוג?
יסמין דהרמה:
אני אתקשר לטסה שתבוא איתי.
אני בטוחה שגם היא משתוקקת להיות איתכם.
אני מתקשרת מייד לטסה. "חיכיתי לטלפון שלך. את מרגישה חזקה מספיק לנסוע איתי לפורט ג'פרסון?" היא שואלת מייד.
"ברור," אני עונה לה, "דיברתי עם סקוט ואני בטוחה שהם ישמחו לראות אותנו."
"איזה שינוי חל בך. אני לא אשאל מה קרה. אני שמחה שחזרת לעצמך," היא עונה לי בשמחה.
"עכשיו כשמייפל סלחה לי, אני מרגישה שוב מאוששת. הריחוק ממנה השפיע עליי מאד. אני מניחה שזה לא מפתיע אותך," אני אומרת.
"ומה עם סקוט?" היא שואלת.
"דיברתי עם ריי רובינס. הוא עזר לי להתאפס על עצמי. אף פעם לא הייתי בטיפול. מסתבר שהוא עזר לי מאוד לראות את עצמי בלי הנחות. אמרתי בקול דברים שלא העזתי לומר לעצמי. קל היה לי להאשים אחרים. אבל כאשר נשאלתי על איך דברים קרו הבנתי שאני זו שצריכה לתקן אותם.
שלחתי הודעה למייפל. זה משהו שלא הייתי מסוגלת לעשות לפני כן. והיא, את מכירה אותה, היא אדם שסולח."
"עוד חמש דקות אני אצלך," אומרת טסה.
"אני בבית של הוריי," אני ניזכרת שלא אמרתי לה זאת.
"אני יודעת," היא מפתיעה אותי.
אני ממהרת לארוז תיק עם כמה בגדים להחלפה, וניגשת לספר להורים שאני נוסעת. רק אז אני ניזכרת שמרוב התרגשות לא סיפרתי להם את החדשות.
"דן ומייפל מתחתנים!" אני אומרת בהתרגשות.
"איזה יופי!" הם קוראים פה אחד, "אני מניחה שאת לא מופתעת," אומרת אימא.
"מייפל שוב בווצאפ, והיא צירפה אותי לקבוצת החברים. הפעם זה גם עם בני הזוג," אני משתפת אותם.
"אני שמחה שהכל הסתדר ביניכן," אומרת אימא ומביטה בי באהבה.
"שלחתי לה הודעה והיא הגיבה מייד. היא שוב קוראת לי ג'סי," אני אומרת ומרגישה את הדמעות ממלאות את עיניי.
"טסה באה לאסוף אותי, ואנחנו נוסעות לבית בפורט ג'פרסון. כולם כבר שם. אני רוצה להישאר שם עם סקוט."
אני יוצאת מהדירה של הוריי ונכנסת למעלית. אני שמחה שהוריי לא הרבו בשאלות, וקיבלו את הנסיעה שלי כדבר מובן מאליו. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שיתיחסו אליי כאל אדם חולה.
אני מגיעה ללובי של הבניין. טסה ממתינה מול המדרגות. היא מבחינה בי וממהרת לצאת מהרכב. "את בסדר?" היא שואלת בדאגה.
"אני בסדר גמור," אני אומר בחיוך כדי להרגיע אותה.
"אני לא מאמינה איך מיי לא אמרה לי כלום. רק ביום שישי דברנו מספר פעמים, כיוון שביקשתי ממנה ליצור לי תווית חדשה לבושם לאישה. אני כל כך שמחה בשבילה, בשבילם. אין ספק שהם מושלמים יחד," היא אומרת בהתלהבות.
המחשבות שלי נודדות לסקוט. 'האם גם אנחנו מושלמים יחד?'
אני יודעת שאתן את כל כולי כדי שהזוגיות שלנו תצליח. אני אתחיל לתכנן את הצעד הבא, וגם אומר לו שאני רוצה ילד. אני יודעת שהוא מוכן להיות אבא, ואני רוצה להיות זו שהופכת אותו לכזה.
ככל שאנחנו מתקרבים לפורט ג'פרסון, כך הבטחון העצמי שלי פוחת.
"עשיתי כל כך הרבה טעויות, ואני מפחדת שמאוחר מידי," אני מביעה את חששותיי בקול.
אני זקוקה יותר מתמיד לקולה המרגיע של מייפל שיודעת תמיד לאפס אותי, לומר לי את המילים הנכונות.
אני יודעת שלמרות שהיא פתחה לי את הדלת חזרה לחייה, עליי להרוויח את מקומי אצלה חזרה.
"את נראית מהורהרת. מה מעסיק אותך?" שואלת בהתעניינות טסה, בעודה מסננת קללה לעבר נהג שחתך אותה בכביש.
"ראית את הבן ז… ראית אותו? היא אומרת בכעס," עוד רגע היינו מוצאות עצמנו זרוקות בשולי הכביש. זה פשוט לא יאומן איך בכביש של כמה מסלולים, הוא חייב דווקא להדבק אליי."
"תזהרי ממנו," אני צועקת," כשהרכב עליו היא דיברה לא שומר על המסלול, וחוצה את קו ההפרדה הלוך ושוב."
אורות אדומים כחולים מאירים את החושך של הכביש המהיר, וצפירות מחרישות אוזניים מבשרות על רכב משטרה שדוהר מאחורינו.
הוא מסמן לנהג הרכב לעצור בצד. ואנחנו נושמות לרווחה.
"זה רק מה שהיה חסר לי," אומרת טסה, "שהשיכור הזה יכנס בנו עכשיו."
אני שמחה שלא נהגתי היום. אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לקלוט מה שקרה, אם טסה לא הייתה מפנה את תשומת ליבי. אני מבינה שאמנם הגוף שלי התגבר על הטראומה, אבל עדיין לא חזרתי לעצמי. אני מקווה שהנוכחות של סקוט תעזור לי להתאושש, בתקווה שהוא כמובן ירצה את קירבתי אליו.
שוב מתעוררים בי הספקות.
"למה את בוכה?" שואלת טסה כשהיא מבחינה בכך שאני מוצפת דמעות.
"הדבר הכי עצוב במה שקרה לי, שלוקח זמן להורמונים בגוף לחזור לרמתם הרגילה. אני עדיין מאד רגישה והורמונלית," אני עונה לה, "אולי לא הייתי צריכה לבוא כעת, בעיקר כשאני מנסה לשקם את היחסים שלי עם סקוט."
"את מדברת שטויות," קובעת טסה בטון רציני, "הוא בן הזוג שלך. הוא לא סתם גבר שיוצא איתך, הוא רוצה להתחתן איתך. מי אמור לתמוך בך כעת אם לא הוא? אני בטוחה שאם הוא לא היה רוצה אותך שם, היית יודעת."
"ומייפל?" אני שואלת.
"נו באמת ג'סי. היא לא הייתה חייבת להכניס אותך לקבוצת החברים. אם היא עשתה זאת סימן שהיא בסדר איתך," אומרת טסה ועיניה מרוכזות כעת הנהיגה ולא בי.
"בסדר איתך," אני חוזרת על בחירת המילים שלה.
"בואי לא נתעלם מהעובדה שההתנהגות שלך כלפיה לאחרונה הייתה מזעזעת. תני לזמן לעשות את שלו," אומרת טסה, "בסופו של דבר אף אחד מאיתנו לא נטש אותך."
אני מרגישה חוסר שקט, אבל איכשהו המילים של טסה נוגעות בי. אני עוצמת עיניים ומנסה להרגיע את עצמי.
סקוט
אני מתרגש לראות את יסמין. רק עכשיו אני מבין כמה היא חסרה לי. כשהיא מופיעה בחצר אני ממהר לקראתה.
היא מרימה את עינייה אליי. היא נראית כל כך חסרת בטחון. מבטה עצוב, ואני יודע שהיא מצפה לראות את תגובתי.
"אני שמח שבאת," אני אומר ורואה שהיא אוחזת בידי תיק. אני לוקח אותו ממנה ואוחז בידה.
"בואי נכנס הביתה," אני אומר לה, "אני רוצה אותך קצת לעצמי."
"באמת?" היא לא מתאפקת ושואלת.
"קרו בינינו דברים, משהו לא התנהל כפי שציפינו, אבל זה לא מאוחר מידי לתקן כל עוד האהבה בינינו קיימת," אני אומר לה.
אנחנו מגיעים ליחידת הדיור שלי. אני סוגר את הדלת מאחרינו וניגש להניח את התיק שלה בחדר השינה.
"בואי אליי," אני מבקש.
היא ניגשת אליי בצעדים מהססים. "עברנו שיעור לא פשוט. אני מבקש לדעת מה את רוצה," אני אומר לה בטון רגוע למרות שהבטן שלי מתהפכת.
"אני רוצה הכל. לבנות איתך בית, להתחתן, להביא ילד לעולם. הימים האלה אחרי שקרה מה שקרה נתנו לי זמן לחשוב ולהבין שהגזמתי, שאני לא במקום הנכון לי.
אני יכולה להמשיך לרקוד וללמד אחרים, אבל זה לא צריך להיות מרכז חיי. הסטודיו שוקק חיים, ויש מקום למורים אחרים ללמד בו. לא הכל צריך להיות על כתפיי. אתה חשוב לי יותר. אתה, והמשפחה שנקים."
"זה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע," אני אומר לה, "נכון שבהתחלה כעסתי עלייך, או יותר נכון הייתי פגוע מאד ממך. מהבחירות שלך, מדרך ההתנהלות שלך, ובעיקר מההתנהגות הבלתי מובנית שלך כלפי מי קרוב אלייך.
הבית כאן תמיד היה מחבק ומכיל עבורי, כך שהיה לי קל להיות פה.
את יקרה לי יותר מכל אדם אחר בעולם. הבנתי שמעולם לא באמת ויתרתי עלייך, ואני שמח מאד שאת כאן.
לפעמים יש אבני מכשול בדרך, אבל אנחנו נתגבר עליהן יחד. אנחנו לא צריכים להתחיל מהתחלה, כי היינו שם כבר, אלא להמשיך במה שבנינו עד כה."
אם היו בי עדיין שרידים של ספק, הם נעלמו. אני לגמרי מאוהב באישה הזאת ויודע שהיא האחת שלי לנצח.
