חולמת צלילים חולמת צלילים ב' (ינואר 2023) משחקי הבקבוק

חולמת צלילים ב 73 – מגששים את דרכם חזרה

on
אוגוסט 30, 2023

סקוט וינסטון
סקוט וינסטון

סקוט

"אתה פנוי להיפגש?" שואל אותי ריי, "הייתי רוצה לשתף אותך בשיחה שלי עם יסמין. כמובן שכפסיכיאטר נאסר עליי, אבל אתה חבר שלי ואני רוצה לעזור לך להבין את הדברים."

"אני בבית משפחת וייאטסטון. אני עובד עם מייפל, וגם מתגורר כאן כעת כדי לתת ליסמין את המרחב שלה להתארגן עד שתמצא מקום להתגורר בו," אני אומר לו.

ברור לי שהוא לא יכול לשתף אותי בשיחה שלהם, כשם שברור לי שאינני מתכוון לחשוף בפניו את מה שאני מרגיש, רק בשל הסיכוי שהוא יאמר לה משהו מדבריי.

"מה דעתך להיפגש בוורד הכחול?" הוא שואל.

"הבית של משפחת וייאטסטון קרוב לבית הקפה. תודיע לי כשאתה במרחק עשר דקות ממנו ואבוא להיפגש איתך," אני אומר לו.

אני חייב להעסיק את עצמי כל הזמן כדי לא לתת למחשבות להטריף את דעתי.

מייפל ברגישותה עוזרת לי מאד. היא יוצרת אווירה קלילה סביבנו, למרות שאני יודע שהיא מאד סוערת.

סוף השבוע קשה עליי מאד. שיגרת החיים של קימה בבוקר לעבודה ותעסוקה לאורך היום נפסקת מייד כשמסתיים יום העבודה.

*

לא תמיד היה כך.

מאז שאני זוכר את עצמי עובד, הייתי מרגיש הקלה בסיום יום העבודה ביום שישי.

העובדה שאני יכול לקום מתי שמתחשק לי, שאני לא חייב ללבוש חליפה ולצאת למרוץ המטורף של החיים בו כולם חושבים שאתה חייב להם הכל, וגם הארוחות בלי זמן מוקצב.

מאז שהתחלתי לעבוד כאן החיים שלי מתנהלים בקצב אחר. אני מתלבש איך שבא לי, עורך הפסקות מסודרות לאכול, שוחה להנאתי בבריכה, ומבלה עם בני המשפחה שאימצו אותי לחיקם כאחד מהם.

איש לא יכול להבין מה הקירבה של מייפל עושה לי. היא לא מנסה לפתות אותי כגבר, ואני מודה שהיא אישה מושכת מאד, אלא מכבדת את העובדה שאני בזוגיות ומעודדת אותי לא לוותר על יסמין, שזה מדהים אותי בהתחשב בעובדה שהיא ויסמין כבר לא חברות.

אני מרגיש שאני יכול לדבר איתה על הכל.

וכך אני עושה כעת כשאני מסיים את השיחה עם ריי.

*

"ברור לך שריי מחוייב בסודיות מקצועית," היא אומרת לי את מה שריי כבר ציין בפניי, "ועדיין, הוא לא יכול להתעלם מהחברות שלכם, ואני מאמינה שהוא רוצה לעזור לך לראות את המצב כפי שהוא. הוא לעולם לא יאמר לך מה לעשות, או יביע את דעתו, אלא יציג בפניך את תמונת המצב.

לו הוא היה חושב שאין סיכוי לזוגיות הזאת, אני מאמינה שהוא פשוט היה אומר לך להניח לה. יש לי הרגשה שהוא חושב שהמצב הוא בר תיקון. מה יש לך להפסיד?

אני מרגישה שאתה לא וויתרת עליה. וגם אם כן, חשוב שתפגש איתה כדי סגור מעגל.

אין לך מושג כמה עזר לי שדיברתי עם לירוי. לא שזה שינה את המצב בינינו, אבל לפחות זה הראה לי שלא הכל קרה כפי שחשבתי שקרה.

הוא אדם מדהים, רק שהוא לא אדם חם שמביע רגשות. זה לא קרה בגלל משהו שעשיתי, משהו שהחסרתי ממנו, אלא כי הוא כזה.

במקום לדבר איתו, הקפאתי את הרגשות שלי. הפכתי להיות מי שאני לא.

מתברר שהוא כן ראה אותי כל שנים, רק לא הביע זאת, וחבל.

כעת לאחר השיחות שלנו אני באמת יכולה לשחרר את העבר, לדעת שאין בי פגם, ואולי יום אחד אמצא מי שיאהב אותי באמת."

אם עד עכשיו חשבתי, עכשיו אני יודע שקרה משהו, בינה לבין דן שגורם לה לומר את המילים.

*

"הגעתי לדירה, ונזכרתי שהשארתי את המזוודה שלי בחדרך. אם יזדמן לך להגיע לעיר, אני אשמח אם תביא אותה איתך," אמר לי דן.

 "אתה לא מתכוון לחזור לכאן אחרי המסיבה?" התפלאתי.

"אני לא הולך למסיבה. הודעתי לה שאני לא מעוניין להגיע. מה יש לי לחפש שם? נשים אחרות לא מעניינות אותי," אומר לי דן.

אני שם לב שהוא נקט במילים 'נשים אחרות,' אבל לא מראה לו ששמתי לב.

"בכל מקרה אני לא חוזר לפורט ג'פרסון. אין לי מה להיות שם יותר," הוא אומר, "אני חוזר לעבוד מהמשרד שלי."

אז צדקתי. קרה משהו בינו לבין מייפל. איש מהם לא שיתף אותי בכך ואני צריך לחכות עד שמישהו מהם יספר לי מה קורה ביניהם.

עכשיו אני צריך להתרכז אך ורק בהבנה של מה שקורה בזוגיות שלי, אם היא בכלל עדיין קיימת.

*

אני מתלבט מה ללבוש לקראת הפגישה עם ריי, ומחליט לא להשקיע מאמץ. מה שאני לובש נראה לי בסדר גמור.

אני מתפלא כשאני מקבל טלפון מריי אחרי דקות ספורות שהוא עוד רבע שעה בבית הקפה.

"אני מבין שהיה לך ברור שאגיע," אני אומר לו.

"האמת היא שלא," הוא עונה, "קיוויתי שתתרצה ותגיע. החלטתי שאם תסרב אבקש ממייפל לדבר איתי."

"אתה יודע שהיא לא יוצאת מהבית," אני אומר לו.

"אני יודע. אם זה באמת היה קורה, הייתי מגיע אליה. אתה יודע ש יסמין פגעה גם בה מאד. הייתי שמח לשמוע את הצד שלה בעניין," אומר ריי.

"אני כבר יוצא אליך," אני אומר לריי. מה שאמר על מייפל גורם לי לחשוב שיסמין באמת מכירה בהתנהגות הלא הולמת שלה, ואני מתמלא תקווה זהירה בקשר לשיחה שלי עם ריי.

אני מתפלא לראות שריי הגיע לפניי. רק כאשר אני מביט על השעון שלי אני מבין שלקחתי את הזמן, ולא יצאתי מייד כפי שחשבתי.

ריי בחר עבורינו שולחן בפנים. בשעה כזאת הפטיו של בית הקפה מפוצץ בסועדים שמעדיפים את ימי החום האחרונים של הקיץ.

"ג'ינס קרוע וגופיה, תזכיר לי מתי ראיתי אותך פעם אחרונה לבוש כך?" שואל ריי בהפתעה, "אתה נראה בהחלט נינוח. לא ציפיתי לראותך כך, בהתחשב בעובדה שיסמין נראית כל כך נסערת."

"אתה שוכח שאני לא איתה כבר כדי שכל המתח שחוויתי איתה יתפוגג," אני אומר, וחושב לעצמי שזה באמת כך. אני באמת מרגיש הרבה יותר משוחרר כעת.

ריי מזמין קפה ומאפה גבינה, אני מסתפק בקפה. בבית וייאטסטון יש כל הזמן עוגות, וממש לא חסר לי מתוק כעת.

"אני רוצה לעדכן אותך שיסמין השתחררה מבית החולים. אימה עברה בדירה וארזה בגדים עבורה. לא הבנתי אם את לקחה את הכל, או רק מלאה מזוודה אחת. בכל מקרה הדירה פנויה."

ריי מניח את צרור המפתחות של יסמין על השולחן.

"תודה שעידכנת אותי. אם כך אני מבין שהפרידה הושלמה. האם היא אמרה לך משהו בקשר לדרישות כספיות?" אני שואל בטון רגוע.

"האם הזכרתי את המילה 'פרידה?'" הוא שואל.

"נו באמת ריי. זה הרי ברור. בכל מקרה אני מציע שתברר איתה אם יש עוד דברים שהיא רוצה מהדירה. בינתיים טוב לי ונעים לי בבית וייאטסטון. ולא, אין לי שום מערכת אינטימית מכל סוג שהוא עם מייפל. המשפחה כולה נותנת לי להרגיש כמו בן בית, עד כדי כך שמצאתי עצמי הולך רק עם בוקסר עליי כדי לקחת בקבוק מים מהמקרר, ואיש לא ראה בזה משהו חריג. כאילו שזה מובן מאליו שכך אני אמור ללכת.

מייפל אפילו עמדה ודיברה איתי על משהו, ולא הגיבה.

קח את המפתחות איתך, כדי שהיא תוכל להוציא את שאר הדברים שלה."

"אתה כועס סקוט?" הוא מפתיע אותי בשאלה.

"אהבה כמו שאני חש כלפיה לא מכבים בנשיפה אחת. זה ייקח זמן. ראית בה את העתיד שלי. אני מבין שטעיתי.

אני שמח שזה קרה לפני החתונה. זכותה להתחרט, ואיני יכול לבוא אליה בטענות על כך," אני עונה לו, מנסה לשמור על שלוותי.

"הדבר היחיד שהיא מתחרטת עליו," אומר ריי ומישיר אליי מבט, "זה על איך שהיא מתנהגת כלפייך וכלפי מייפל. היא מודעת לכך שהיא לא בסדר ורוצה לתקן את מה שעשתה. היא ממש לא רוצה להפרד ממך.

מתברר שהיא הייתה בחודש רביעי," הוא מספר לי.

"ואתה רוצה לאמר לי שהיא לא ידעה?" אני קוטע את דבריו.

"ישנם מצבים שאישה מדממת בהריון. אל תשכח שהיא המשיכה לקחת גלולות," הוא אומר.

"ברור, כי היא לא רצתה להכנס להריון כעת, למרות שידעה שאני מוכן כבר להיות אבא. אם הייתה מקפידה לקחת את הגלולות באופן סדיר זה לא הייתי קורה, ולא שלא הזכרתי לה," אני מגיב בכעס מאופק.

"אתה כועס על שהייתה בהריון או מתאבל על כך שאיבדה אותו?" הוא שוב מפתיע אותי.

"אני לא כועס. אני מאוכזב שהיא לא חשבה לשתף אותי במה שהיא עוברת. זה רק מראה מה החשיבות שלי בעיניה.

זוגיות טובה היא לא רק ברגעים הטובים, אלא גם בימים הקשים. אם אתה צריך להעמיד פנים שהכל בסדר כל הזמן, מה הטעם לחלוק את חייך עם מישהו?" אני שואל.

"אתה מפקפק בכך שהיא לא ידעה שהיא בהריון? בעצמך אמרת שהיא נטלה גלולות. זה לא משהו שאישה שמודעת לכך שהיא בהריון עושה," פונה ריי לקול ההיגיון שלי. אני מרגיש שהוא ממש משתדל, ועדיין קשה לי לשחרר את המועקה שיושבת לי בלב.

"ברור שאני מאמין לה, רק שכואב לי שהיא לא רוצה אותי ליד בשעות הקשות האלה. אתה מבין שגם אני איבדתי את הילד שלי איתה."

“היא טיפסה על עץ גבוה מידי, " מתחיל ריי להסבר לי בשפתו המקצועית.

"ידי תמיד מושטת לקראתה.  זה תלוי רק בה," אני אומר לבסוף.

"לכן אני פה. האם אתה מוכן ללכת לקראתה?" הוא שואל.

“זה בדיוק מה שאמרתי," אני עונה לו. למה הוא חוזר על דבריי? פתאום השיחה הזאת מעיקה עליי.

אני קם, יוצא מחוץ למתחם של בית הקפה, מוציא את הטלפון הנייד ומחייג אליה.

אני זקוק לכל כוחות הנפש שבי כדי להיות זה שמוביל כעת את השיחה.

“איך את מרגישה?" אני שואל.

"אני… בסדר, "היא אומרת בקול רועד.

“אני מצטער לשמוע שעברת מה שעברת. אני רוצה שתדעי שאני פה בשבילך," אני אומר לה. כמה קשה לי לאמר את המילים האלה.

“אתה לא שונא אותי?" היא אומרת ואני שומע את קולה נחנק מדמעות.

“אהבה כמו שיש לי כלפייך אי אפשר לכבות כל כך מהר," אני אומר לה, ויודע שזה מה שאני מרגיש באמת.

“אני מקווה שתוכל לסלוח לי," היא אומרת בתחינה.

“העובדה שהתקשרתי אלייך לא מראה לך משהו?" אני שואל.

“אני מבטיחה לך שאעשה על כדי להשתנות. אני כעת אצל הוריי," היא אומרת.

“תנוחי מתוקה. תתחזקי. מה שעברת הוא לא ארוע פשוט. את יכולה להתקשר אליי מתי שאת רוצה, בכל שעה שאת מרגישה שאת זקוקה לדבר." אני יודע שעדיף שכל אחד מאתנו יהיה כעת לבד.

"אתה עלול לשמוע ממני לעיתים תכופות," היא אומרת.

"אני יודע שאת רוצה לשמוע שאבוא אלייך כעת ונשכח מכל מה שהיה. אני מודה שכשאני שומע את קולך כעת אני מתגעגע להיות איתך.

אני חושב שזה מוקדם מידי. את צריכה לעכל את הדברים עם עצמך, לפני שאפשר לדבר על חזרה לשיגרה.

אני מזכיר לך שהצעד הזה של הפירוד בא ממך. את צריכה להבין שכדי שאתמסר אלייך שוב, שאניח את ליבי בידיך, אני צריך להיות בטוח שזה באמת מה שאת רוצה, ולא כי את אומרת כעת כי את במצב ריגשי לא פשוט.

אם משהו צריך לקרות הוא יקרה. אם נועדנו להיות יחד, השעות, והימים שאנחנו לא, לא ישנו את זה.

תנסי ללכת לישון כעת, לאגור כוחות. הגוף שלך עבר טלטלה לא פשוטה. את חייבת לתת לו להחלים."

יסמין דהרמה (חולמת צלילים)

יסמין

אני מסיימת את השיחה עם סקוט ופורצת בבכי.

אני מתגעגעת אליו בטירוף. אני מרגישה זאת בכל תא מגופי.

מצד אחד הוא אמר שהוא כאן עבורי מתי שרק אזדקק, מצד שני הוא הזכיר לי שעדיין עליי לעבור כברת דרך עד שאהיה מוכנה לזוגיות איתו.

אני מבינה שעשיתי טעויות ולכן פניתי לעזרה. אני גם יודעת שאני לא אוכל להשתקם בלעדיו.

אני יושבת לכתוב לו הודעה.

יסמין דהרמה:

אהוב שלי,

אני מודה לך שהתקשרת אליי,

זה לא מובן מאליו.

אין לך מושג כמה זה חיזק אותי ונתן לי תקווה שיהיה בסדר.

ברור לי שהיו דרושים לך הרבה כוחות נפש לשים אותי לפניך ולאמר את מה שאמרת.

חשבתי המון על כל מילה ומילה.

אני מתקשה להיות בלעדיך, אני כל כך זקוקה לך.

מקווה שבחלומותיך תראה גם אותי.

אוהבת לנצח,

יסמין

אני שולחת את ההודעה מייד. אני יודעת שאם אקרא אותה שוב ושוב לא יהיה לי אומץ לשלוח אותה.

הלב שלי מחסיר פעימה כשאני רואה שהוא כותב לי חזרה.

סקוט וינסטון:

ריגשת אותי.

חולם רק עלייך מתוקה.

רגע לפני שאני עוצמת את עיניי אני יודעת שיש עוד הודעה שעליי לכתוב. את המילים עליי לשקול היטב, אסור לי לעשות טעויות. אני חייבת למצוא את הדרך להחזיר את מייפל לחיי, אבל לפני כן עליי למצוא את המילים לבקש את סליחתה.

אני מנסה להרדם אבל לא מצליחה. הצורך לשבת ולכתוב למייפל לא מניח לי.

יסמין דהרמה:

מייפל יקרה,

אני שוכבת שעות במיטה ומחפשת את המילים.

איך כותבים לחברה הכי טובה שלך בקשת סליחה, כשאת לא יכולה להסביר לה וגם לא לעצמך, מה גרם לך לנהוג בצורה שנהגת כלפיה?

אין דבר שאוכל לומר שיסביר מה עבר לי בראש, ממה הכל התחיל.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אולי מהפחד שלי שההתקרבות לאימך תרחיק אותך ממני? או הכעס שלי איך את מסוגלת לדבר עם אישה שגרמה לך כל כך רע, ולסלוח לה?

ואז אני חושבת על עצמי ועל מה שעשיתי לך ומבקשת שתסלחי לי. באיזו זכות אם כך יש לי לבקש זאת?

אני יודעת שאת לא אחת שמנהלת רשימות של מה עשו לך. יש לך יכולת סליחה והכלה שאין להרבה אנשים.

אני רוצה שתדעי שאני מודעת לכל מה שעשיתי שפגע בך, ומתביישת על כך מאד.

אם עד היום זאת אני שהתרחקתי, אני יודעת שאת זו שלא רוצה את קירבתי היום.

את היית ותמיד תהיי חלק חשוב בחיי.

אני מקווה שיום אחד תהיי מוכנה לתת לי להיות חלק מחייך.

שלך תמיד,

אוהבת, יסמין.

אם חשבתי שעליי לשקול מילים, אני מבינה שהמילים שיצאו מליבי הן אלה שהיא צריכה לקרוא, לא מילים שנכתבו לאחר מחשבה מרובה.

אני שולחת את ההודעה, עוצמת את עיניי ומקווה שהיא תיגע בליבה.

סוף סוף אני נרדמת. לראשונה מזה ימים לא מתגנבים לחלומי סיוטי לילה.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם