חולמת צלילים ב 72 – מתעמתת עם עצמה
סקוט
"אנחנו צריכים לדבר," אלה המילים שמופיעות לי על המסך. אני בוהה בהן כאילו שאם אעשה זאת הן תעלמנה.
"אין לנו על מה לדבר," אני שולח לה הודעה אחרי זמן רב.
"יש בינינו ענינים לא סגורים," כותבת יסמין.
אני מתחיל לכתוב לה, אבל מחליט לצלצל אליה.
היא עונה מייד.
"סקוט, אני," היא מתחילה לומר אבל אני קוטע אותה. מדהים כמה הקול שלה לא נוגע בי יותר.
"אין לי הרבה מה לומר לך. נתת לי את החופש שלי בלי שביקשתי. אולי עמדה מאחורי זה מחשבה, ואולי לא. בכל מקרה העובדה היא שאת לא עונדת יותר את טבעת האירוסין שהענקתי לך…" אני אומר.
הפעם היא קוטעת אותי. "דן לא סיפר לך ש…"
"כן, כן," אני מתפרץ, "זה לא היה בכוונה, את שכחת. בכל מקרה זה המצב. אני לקחתי את החופש ממך בשתי ידיים. זה הרבה יותר קל מלהתעמת איתך כל הזמן על ההתנהגות שלך שאני מתקשה להבין."
"אתה מזיין את מייפל," היא נכנסת לדבריי.
ואז עולה לנגד עיני הודעה מאירלנד. אני נכנס לקרוא אותה.
אירלנד מורל:
יש לי משהו לספר לך משהו.
תתקשר כשתוכל.
"זה הדבר הכי מטופש ששמעתי. בכל מקרה נכנסה לי הודעה דחופה," אני אומר, מנתק את השיחה, ומתקשר לאירלנד.
"התקשר אליי פרופסור דהרמה ושאל אותי שאלות בקשר למה שקורה בינך לבין יסמין," אומרת אירלנד בטון ענייני.
אני מתפלא למה הוא התקשר אליה ולא אליי. אני מסתכל על הטלפון שלי ורואה שהוא התקשר גם אליי.
"אני לא מבין למה הוא לא שואל את הבת שלו," אני עונה לה.
"הענין הוא שיסמין בבית חולים," הדיבור שלה איטי כעת. היא בהחלט לא יודעת מה לומר לי. "היא .. ידעת שהיא בהריון?"
"מה?! אני חסר מילים. אני לא יכול לעלות על דעתי סיבה אחת לכך שהיא לא סיפרה לי, מעבר לעובדה שהיא אמרה שהיא משתמשת באמצעי מניעה," אני עונה המום.
"זה בדיוק מה שחשבתי. אני מכירה אותך ולא היה סביר בעיניי שתעזוב אותה במצב כזה," עונה אירלנד.
"דיברת איתה?" אני שואל.
"הייתי בבית חולים. בכל מקרה לא נכנסתי לבקר אותה כי היא ניהלה שיחה אישית עם…אביה." אני מרגיש שאירלנד לא מספרת לי הכל.
"דברי," אני יורה לעברה.
"הבנתי שזאת הייתה הפלה טבעית," היא מתחמקת, "זה כל מה שאני יודעת."
אני מבין שאין טעם שאלחץ עליה.
"אני מעריך את העובדה שהתקשרת," אני אומר. ברור לי שאת התשובות אמורה לתת יסמין ולא היא.
אני מתקשר מייד ליסמין.
"הרעיון הזה שיש משהו ביני לבין מייפל פרט לידידות, הוא הכי מופרע ששמעתי. אבל אם כבר מדברים על זיונים, את יכולה לספר לי מי הכניס אותך להריון?" אני שואל בכעס.
"אתה יכול להיות רגוע. אני כבר לא. עברתי הפלה טבעית," היא עונה.
"לא ענית לשאלתי," אני יורה לעברה.
"ממי אני יכולה להיות בהריון סקוט?" היא שואלת.
"אני לא יודע. כשם שאני לא יודע למה אמרת לי שאת נוטלת גלולות כי לא מתאים לך להיות בהריון כעת," אני עונה, "ובכל זאת אני נזכר שהייתי צריך להזכיר לך לקחת אותן. האם כל זה היה מכוון כדי לכסות על האמת?" אני שואל אותה בקור.
"אתה צודק סקוט. אני שכחתי לקחת את הגלולות באופן קבוע. אני מותשת ולא מתפקדת כראוי.
ההריון הזה בא לי בהפתעה. אני אפילו לא יודעת מתי זה קרה. בדבר אחד אני נשבעת לך שלא הייתי עם גבר אחר. יש לי פיתויים גדולים בסטודיו, אבל לא בגדתי בך עם אף אחד.
לפני שהתמוטטתי בחניה של הסטודיו הוריתי לנטלי למצוא עוד מורות לסטודיו, ופרשתי מניהול הלהקה. הבנתי שהלכתי לאיבוד, שהגזמתי עם החלומות שלי," אומרת לי יסמין בשקט, "שהזמן שהייתי בסטודיו היה על חשבון הזוגיות שלנו."
"ועם זה את האשמת אותי ואת מייפל, שתהרגי אותי אם אני מבין למה את כל כך שונאת אותה פתאום, שבגדנו בך.
למרות שזאת את שביקשת להשתחרר ממני, עזבתי את הדירה שלי כדי לאפשר לך להתארגן. את הטבעת את יכולה להשאיר לעצמך. אין לי צורך בה. אם את חושבת שמגיע לך פיצוי כספי ממני, תנקבי בסכום ואני אדאג שהכסף יועבר לחשבונך." אני כבר משתוקק לסיים את השיחה המעיקה הזאת.
"אני יודעת שיש לי עבודה לעשות. ד"ר ריי רובינס, הפסיכיאטר של בית החולים, ביקר אותי וקבענו שיחזור לדבר איתי. אני מבקשת שלא תסגור בפניי את הדלת. אני אוהבת אותך ולא יכולה לראות את חיי בלעדייך."
"אני לא מבטיח לך כלום. את משחקת עם הרגשות שלי ואני זקוק כעת לשקט," אני אומר לה, למרות שברור לי שאחכה לשמוע ממנה.
"אז מסתבר שיסמין הייתה בהריון ואיבדה את התינוק," אני משתף את דן, "עכשיו כשאני חושב על זה, היא כל הזמן אמרה שההורמונים שלה משתוללים ומשגעים אותה. זה נשמע לי מוזר כי זה קרה בתדירות גבוה."
"אז קודם היא מאשימה אותך שאתה שוכב עם מייפל, ועכשיו זה? זה לא נשמע לך מוזר?" אומר דן.
"את הדברים שמעתי מאחרים, והתקשרתי להתעמת איתה ולסיים את היחסים בינינו. אבל אז היא הפתיעה אותי כשהיא סיפרה שיש לה שיחה היום עם ריי," אני מסתכל על דן כאילו בידיו התשובות.
"אני דווקא סומך על ריי שהוא יביא אותה למקום טוב יותר. נראה לי שזה מה שאתה בעצם רוצה," אומר דן.
"הייתי רוצה שהיא תהיה מסוגלת לנהל איתי שיחה באופן גלוי. אחרת מה שווה הזוגיות אם היא מסתירה ממני דברים?" אני שואל אותו.
"אני מאמין שאם היא גילתה נכונות לדבר עם ריי, היא רוצה להשתנות, לא רק למען עצמה, אלא גם למענך," אומר דן.
"מי היה מאמין שדווקא אתה תתמוך בה. ביחוד אחרי שהאשימה את מייפל במה האשימה," אני אומר לו.
"אני רוצה זאת למענך. אני יודע שבתוך תוכך לא ויתרת עליה, שאהבתך אליה לא גוועה," מגיב דן לדבריי. אני מביט עליו. הגבר שמעולם לא התנסה במערכת יחסים, יודע לנתח את הרגש שלי כל כך במדוייק.
יסמין
הפגישה עם ריי נקבעה לשעה ארבע. אני סופרת את השעות, את הדקות עד שנפגש.
"אני רוצה להיות נוכחת," אומרת לי אימא בטון שלא משתמע לשתי פנים.
"לא אימא," אני עונה לה, "זה המסע שלי עם עצמי. עשיתי דברים שרק מלחשוב עליהם אני רוצה להעלם מהעולם.
פגעתי באנשים הכי יקרים לי בעולם. זאת אני שצריכה לתקן זאת."
ד"ר ריי רובינס
השעה רבע לארבע אחר הצהריים. בחרתי להפגש עם יסמין בשעה האחרונה למשמרת שלי בבית החולים כיוון שאינני יודע לאן תקח אותנו השיחה הזאת, וחשוב לי לא לקטוע אותה באמצע.
אין זאת הפעם הראשונה שמבקשים ממני לתמוך באישה שאיבדה את עוברה, אלא שהפעם זה שונה. היא ארוסתו של חברי סקוט .
היו לי שיחות איתו בעבר כשחיפש את עצמו אחרי שפרש מהחברה של אביו. כיוון שאני מכיר אותו אני מתקשה להאמין שהוא נטש אותה כשהיא בהיריון. משהו פה מאד לא מסתדר לי עם מי שהוא, שכן הוא גבר שמאמין בזוגיות ונאמנות לבת זוגו.
יסמין לעומת זאת, נראית לי מאד מבולבלת ואבודה.
למרות שנקראתי לדבר איתי במסגרת העבודה, אני לא יכול שלא להתייחס לזה כאל שיחה חברית.
אני יורד לבית הקפה, מזמין שתי כוסות קפה, וניגש לבחור משהו מתוק. על המדף יש חבילות של עוגיות בכל מיני טעמים, ואני בוחר לבסוף בעוגיות עם מילוי ריבת תות.
"איך מיס דהרמה?" אני שואל את האחות הראשית בדרכי לחדרה של יסמין.
"הגרידה עברה בסדר גמור. היא נקיה לגמרי. מבחינה פיזית היא חזרה לעצמה. לעומת זאת הנפש שלה סובלת. ההורים שלה איתה כל הזמן, אבל יש לי הרגשה שהיא זקוקה לשקט," מעדכנת אותי האחות במצבה של יסמין וא, מביעה את דעתה.
"אם הבנתי נכון, היא מסוגלת לקום ולהסתובב," אני מוודא.
"היא עצמאית לחלוטין, רק כפי שאמרתי לך זאת הנפש שלה שזקוקה למנוחה."
בארבע בדיוק אני מקיש על דלת חדרה של יסמין, ופותח את הדלת. למרות שהיא נמצאת בחדר פרטי, אני מעדיף לנהל את השיחה מחוץ לחדר.
"אני רוצה לדבר איתך," פונה אליי מייד אימה של יסמין.
"אני מבקש לדבר עם יסמין לבד ד"ר דהרמה," אני אומר לה, מראה לה שאני מודע לכך שהיא ד"ר לפסיכולוגיה. "אם אחליט בהמשך שיש צורך לדבר איתכם, אני אפנה אלייך." אני מנסח כך את המילים כדי שיהיה לה ברור שאין לי כוונה לדווח לה על השיחות עם יסמין.
"אני מבקש שתשאירו אותנו לבד," אני פונה להוריה של יסמין. הם יוצאים בלית ברירה מהחדר.
"מזג אויר נעים היום. השמש מאירה ובכל זאת לא חם מידי. אני מציע שנשב במרפסת," אני אומר ליסמין.
אינני מציע ליסמין עזרה, עכשיו כשאני יודע שהיא מסוגלת לרדת ממיטתה בכוחות עצמה, אלא פותח את הדלת למרפסת וממתין שתצא בעדה.
"את רוצה שאביא לך שמיכה?" אני שואל את יסמין כשהיא נרעדת מעט.
"היא תחמם לי את הנפש?" היא שואלת ותולה בי מבט עצוב.
"קר לך בנפש?" אני משתמש בביטוי שבו היא תארה את הרגשתה.
"אני מודה לך שבאת לדבר איתי. על כך שאיפשרת לי להיפגש איתך לבד," היא עונה לי לא לעניין.
"המטרה של השיחה שלנו היא לתת לך לדבר בלי להתחשב במה שאחרים חושבים. הם לא רלוונטים כעת, עם כל האהבה שלהם כלפייך.
"אני מבין שהיית בחילת חודש רביעי," אני מתחיל למשוך אותה לדבר.
"אתה רציני? איך זה יכול להיות? היה לי מחזור, אמנם לא סדיר, אבל אני יודעת בוודאות שהיה." היא בהחלט המומה, מה שמלמד אותי שהיא לא ידעה על דבר הריונה.
"אני מבין שהפתיע אותך לדעת שהיית בהריון," אני אומר, "מה את מרגישה כעת?"
"נטלתי גלולות. אני יודעת שלא פעם שכחתי לקחת, לכן זה לא אמור היה להפתיע אותי, אבל זה כן," היא שותקת לרגע. "זה לא רק זה. בבוקר לפני שזה קרה נפרדתי מהארוס שלי," היא אומרת והכאב ניכר על פניה.
"ספרי לי מה קרה," אני מבקש.
"סקוט, אתה מכיר אותו נכון?" היא שואלת אבל מייד ממשיכה לדבר, "הוא יצא לריצת בוקר והשאיר לי פתק שיצא לריצה ואיחל לי יום טוב. הרגשתי שאין במילים שלו אף רגש. הוא לא כתב שהוא אוהב כהרגלו. הרגשתי שהוא לא רוצה אותי יותר ולכן שחררתי אותו," היא אומרת בעצב.
"אני מבין שהמילים שלו גרמו לך להניח שהוא לא אוהב אותך יותר, ולכן שיחררת אותו," אני חוזר על דבריה כדי שתשמע אותן.
"עכשיו אנחנו יודעים שהנפש שלך הייתה נסערת בגלל המצב המיוחד בו היית. הורמונים יכולים בהחלט לגרום לאישה להיות רגישה יותר מתמיד.
העובדה שהייתם מאורסים, מראה שהיחסים ביניכם היו במקום טוב. אני צודק?" אני שואל אותה.
"הוא אהבת חיי," היא לוחשת כמעט בלי קול. אני רואה שהיא מתענה כשהיא מדברת.
"למה אם כך לא דיברת איתו?" אני שואל בטון רך. אני רוצה שהיא תבין שאינני מתקיף אותה, או מאשים אותה בהתנהגותה.
"פחדתי שהוא יאמר לי שהוא כבר לא אוהב אותי," היא עונה ומחבקת את עצמה. מין תנועה כזאת של הסתתרות מפני העולם.
"תסבירי לי. אני לא מבין," אני אומר. אני לא מעמיד פנים. אני באמת מתקשה לעקוב אחרי ההגיון שבדבריה.
ציפור לבנה מתיישבת פתאום על המעקה, ומושכת את תשומת ליבנו. שנינו עוקבים אחריה בסבלנות. לבסוף היא עפה, וכנפיה משמיעים רעש גדול.
"גם היא לא סובלת להיות לידי," אומרת יסמין ודמעות זולגות מעיניה. אני קם, נכנס לחדר וחוזר עם קופסת מטפחות נייר.
"הוא התלונן בפניך עליי?" היא שואלת פתאום.
"למה שיתלונן?" אני מרגיש שהיא מתחילה לגעת במה שמציק לי באמת.
"כי בזמן האחרון אני איומה. אני פוגעת במי שיקר לי," היא עונה.
"ומי יקר לך?" אני שואל.
"סקוט ומייפל," היא עונה ומשפילה את מבטה. "אני לא יכולה להסביר למה אני רבה איתה כל הזמן. בעצם רבה זאת לא המילה הנכונה."
"תני לי דוגמא," אני מבקש.
"איזה חברה אני שלא סיפרתי לה שהתארסתי ולא הזמנתי אותה לארוחה לרגל אירוסיי?" היא מדברת בדמעות.
"מה מייפל עשתה שגרם לך לעשות זאת?" אני שואל.
"היא לא עשתה כלום. זאת אני שהלכתי לאיבוד," היא עונה.
"אני מצטער שאת מרגישה כך, אבל מה זה קשור למייפל?" אני שואל, "האם קרה משהו שגרם לך להתרחק?"
"העניין הוא שמייפל לא אשמה. הכל הסתבך ואני לא יודעת איך לתקן זאת. במקום זה אני רבה איתה ומסתבכת עוד יותר," היא אומרת.
"ועדיין אני לא מבין מה מייפל קשורה לזוגיות שלך?" אני שואל.
"אני מניחה שלסקוט נמאס שאני כל הזמן מתפרצת עליה. אני כזאת איומה. היום האשמתי אותו שהוא שוכב איתה. מאיפה זה בא לי אני באמת לא יודעת.
סקוט אף פעם לא נתן לי סיבה לחשוד בו שהוא בוגד בי. אני יודעת שהוא גבר שהזוגיות במקום ראשון אצלו. ומייפל, היא בחיים לא תבגוד בי. גם לא כעת." יסמין עוצרת את דיבורה ומנגבת את דמעותיה.
"מתי כל זה התחיל. עם מייפל אני מתכוון?" אני שואל אותה בניסיון להבין מה היה שם שערער אותה כל כך.
"יום אחד היא נעלמה מהרשתות החברתיות, מהווצאפ. לא ראיתי שהיא שלחה לי מסרונים ורתחתי עליה," היא משתפת אותי.
"יש לך מושג מה קדם להעלמות, כפי שאת קוראת לה?" אני שואל. לא כי מעניין אותי, אלא כי אני רוצה שהיא תנתח את מה שקרה.
"נודע לה שדן התארס," היא אומרת ומפסיקה לדבר.
'אז מה שחשבתי, נכון,' אני חושב לעצמי. דן ומייפל. דווקא נשמע לי מאד הגיוני, למרות ששניהם מכחישים זאת.
"אני מבין. אבל את יודעת שזה לא היה אמיתי. האישה הזאת, אינני זוכר את שמה, העלתה פוסט שלא היה לו קשר למציאות. הם אפילו לא היו במערכת זוגית… לא משנה. אם זאת הסיבה, האם סיפרת למייפל שדן לא באמת מאורס?" אני שואל.
"לא," היא לוחשת.
למרות ששמעתי את תשובתה, אני אומר לה שלא שמעתי.
"לא אמרתי," היא חוזרת על דבריה, הפעם בקול.
"ומה גרם לך לא לספר לה?" אני שואל.
"אתה חושב שיש קשר להורמונים שהשתוללו בי, שגרמו לי לאבד את שפיותי?" היא שואלת ושפתה התחתונה רועדת.
"יסמין, את נמצא כעת בימים לא פשוטים. העובדה שהיית בהריון ולא ידעת, העובדה שאיבדת את התינוק. אגב, אם היה נודע לה שאת בהריון מה היית בוחרת לעשות?" אני שואל.
היא מביטה בי מהורהרת. "סקוט לא מאמין לי. הוא חושב שבגדתי בו. התינוק הזה היה ממנו. הוא דיבר על כך שהוא רוצה ילד. הייתי מחבקת אותו באהבה," היא אומרת ושוב מחבקת את עצמה.
"את המילים האלה סקוט צריך לשמוע," אני אומר לה.
"הוא לא רוצה לדבר איתי," היא עונה לו, "אולי אתה מוכן לדבר איתו? אני זקוקה לו, אני רוצה שיהיה לידי בזמן השיחות איתך."
*
את העובדה שדיברתי עם סקוט אני שומר לעצמי.
הופתעתי שהוא התקשר אליי הבוקר לבית החולים. בשל היותנו חברים השיחות בינינו מין הסתם, מתנהלות תמיד אחרי שעות העבודה.
"זה בקשר ליסמין. היא במחלקת נשים אחרי הפלה טבעית. היא אבודה, תטפל בה בכפפות של משי," הוא ביקש.
"אתה מבין שאני לא יכול לשתף אותך בתוכן השיחות. אני מחוייב לכך מתוקף תפקידי," עניתי לו.
"זה לא מה שביקשתי. ביקשתי רק שתעזור לה למצוא שוב את עצמה. בשבילה.
מה יהיה גורלי איתה ימים יגידו, כעת היא חשובה יותר."
אני לא משתף את יסמין שהביקור שלי אצלה הוא לא לא בשל תפקידי כפסיכיאטר של בית החולים, אלא בגלל שסקוט יקר לי, שכן עיקר עבודתי היא עם ילדים.
*
"אני אדבר איתו ונראה איך הוא יגיב," אני אומר, "אני חושב שדיברנו מספיק היום. את עייפה וצריכה לנוח."
"מתי ניפגש שוב?" היא שואלת, "אני אמורה להשתחרר בקרוב."
