חולמת צלילים ב 71 – דף חדש
סקוט
אני נכנס לבית, ומרגיש מיד את החמימות שלו עוטפת אותי. כל כך נעים לי כאן, כל כך שונה ממה שהרגשתי בבית הוריי.
"אני מאד שלם עם מה שעשיתי," אני אומר למייפל שמקבלת את פניי. "בסך הכל השארתי לה הודעה שאני הולך לרוץ ואיחלתי לה יום טוב," אני חוזר על מה שסיפרתי לה כבר, "מה בדיוק עשיתי שפגע בה?
איכשהו המילים האלה היו הסיבה להטיל עליי את האשמה לפרידה הזאת. יש לי חדשות בשבילה. ההתנהגות שלה איננה קשורה אליי, אלא למשהו שהיא מסתירה ממני. אני מודה לה שהיא שיחררה אותי ממנה."
"אני מכירה אותה. אני בטוחה שהיא לא באמת רוצה להפרד ממך. כל אחד יכול לראות שהיא כרוכה אחריך," מנסה מייפל להרגיע אותי.
"אני מודה לך מייפל. את חברה טובה. אני חייב פסק זמן מהזוגיות הזאת. היא לא בריאה," אני אומר, "אני שמח כל בוקר להגיע לכאן. זה אומר משהו, את לא חושבת?"
"הפכת עבור כולנו לבן משפחה. בוא תבחר איפה אתה רוצה להיות. יש לך אפשרות להיות בקומה העליונה. חדר השינה של הוריי נמצא באגף המזרחי. אתה יכול להיות באגף המערבי בו יש יחידת אירוח.
אתה יכול להיות באגף שלנו, של גיא ושלי. יש בו יחידה נוספת שמופרדת מהיחידות שלנו. אני אראה לך אותה ראשונה.
אנחנו הולכים לאורך המסדרון, וכשאנחנו מגיעים לסופו מייפל מצביעה בידה לעבר הדלת בצד שמאל, "זאת הכניסה ליחידה שלי, הימנית של גיא, וזאת יכולה להיות שלך." היא פותחת את דלת העץ הגדולה ומובילה אותי לתוך היחידה.
אני מביט סביבי בהתפעלות. "את זה את מכנה חדר אירוח? זאת דירה שלמה."
אני סוקר את המטבחון המאובזר שבו מקרר קטן, מיקרו, ופינת קפה. לצידו של הקומקום החשמלי, על מגש מונחים ארבעה ספלים, כל אחד עם עיטור אחר בכחול. לידו יש שלוש צנצנות לקפה, תה, וסוכר.
בהמשך יש פינת ישיבה מרווחת עם טלוויזיה, ולצידה חדר השינה שבו חדר אמבטיה וחדר ארונות צמודים.
"יש לך חלק בתכנון של האגף הזה?" אני מתעניין.
"אחרי הגירושים של הוריי, אימי מנעה מאבי את הקשר שלו אלינו. הקשר בינינו התחזק רק כשהייתי בתיכון.
כאשר כבר הייתי סטודנטית לארכיטקטורה, הוא ביקש ממני שאעצב את היחידות האלה עבורי ועבור אחי. עשיתי זאת לבקשתו אבל הן לא היו בשימוש. רק עכשיו אני מבינה שכל הזמן לא הרגשתי בעצם רצויה כאן, למרות שהקשר שלי עם אבי הוא מעולה. מסתבר שמה שחשבתי שהיה לי קלייר הייתה הצגה אחת גדולה. כיוון שהייתי נשואה זה איכשהו לא בלט.
כעת כשכולנו התכנסנו יחד, אני מאד נהנית מהפרטיות שיש לי כאן. אני בטוחה שגם אתה תרגיש שיש לך פינה משלך שתהיה לך אי של שקט, מקום שאיש לא יפריע לפרטיות שלך," מסיימת מייפל את דבריה.
"אין לי מילים," אני אומר נרגש, "זה בדיוק מה שאני צריך כעת."
אני ניגש להביא את המזוודה שלי מהרכב, בזמן שמייפל מבקשת מאילייה שיכנס וייתן לי הרשאה להכנס ולצאת כרצוני.
"מערכת האבטחה שלנו עובדת באמצעות זיהוי טביעת אצבע וקוד אישי," היא מסבירה לי ומבקשת ממני שאתלווה לאילייה.
אני הולך בעקבותיו וכשאני מסיים את התהליך אני ניגש לחדרו של אביה. "אני מודה לכם על האמון שאתם נותנים בי, וכמובן על האירוח."
"אתה הוכחת לנו שאתה ראוי לו. מבחינתנו אתה בן משפחה," אומר לי מרק.
"אתה לא מבין כמה מרגשות אותי המילים האלה. אתם משפחה נדירה. אבי כל כך שונה ממך. ילדיך זכו שיש להם אבא כזה." אני משתדל להסתיר את ההתרגשות שאוחזת בי.
"לא תמיד הייתי אב טוב לילדיי, ולא משנה מה היו הנסיבות. אני מאושר שהיחסים בינינו היום כפי שהם. עצם המצאותם כאן עוזרת לי לשמור על שפיותי בימים אלה. הם וכמובן קתרין ששבה לחיי," הוא משתף אותי.
"יש בכם נתינה והכלה שלא ראיתי אצל אחרים. עכשיו כשאני מודע יותר למה שעובר עליכם, אני מלא התפעלות לאופן שבו אתם מנהלים את העניינים." אני בהחלט מרגיש כך.
"למייפל יש חלק גדול בכל מה שקורה כאן. אני יודע שלה, יותר מכולנו, יש משא כבד על הגב. היא ילדה מאד מופנמת. החיים לימדו אותה לשמור את הכל בפנים. הלוואי והייתי יכול לעזור לה לשחרר את מה שהיא אוגרת בתוכה.
אין ספק שהאופן שבו היא מנהלת כאן את הדברים, משקיט את הרוחות. כל פעם שמתעוררת דרמה חדשה, היא מוצאת הדרך לפתור אותה, ונמנעת ממלחמות.
מופלא בעיניי איך פקד ניקו, עם כל הניסיון הרב שלו, לא תמיד מצליח לעקוב אחרי הלך המחשבה שלה. רק כאשר דברים קורים כפי שהיא צפתה, הוא מבין.
קשה לי לראות אותה לבד. אני מקווה ש…" מרק משתתק כיוון שנכנסת לו הודעה.
"קיבלתי הודעה בקשר למנהל המחלקה שלך," הוא פונה למרשל.
אני יוצא מחדר העבודה וסוגר אחריי את הדלת. "תעזרי לי לסדר את הבגדים בחדר הארונות?" אני שואל את מייפל, "גונבה לאוזניי שמועה שאת מעולה בזה."
"מעניין ממי?" היא מעמידה פנים שהיא מופתעת.
"יש לנו חבר משותף," אני מחניק חיוך. "לא נראה לי שאת מבינה על מי אני מדבר," אני אומר בזמן שאנחנו פונים ליחידה שלי. "הפסיכיאטר של כולנו סיפר לי שאת עיצבת את חדר השינה, ובין היתר, את חדר הארונות שלהם. הוא נשא בפניי נאום ארוך על הסדר שבו."
"הפסיכיאטר הזה אומר לכל החברים שלו שהם נורמליים, דווקא כשהם רוצים לשמוע שהם לא," היא צוחקת.
"זה בדיוק מה שדן אמר לי. את מבינה, כל אחד מאתנו אוסף שריטות על הלוח הלבן שאיתו נולד. זה עדיין לא עושה אותו לא שפוי.
אדם יכול להתבכיין כל חייו על מה שעשו לו בילדותו, או שהוא יכול לנצל את הרגעים של הנפילה לזינוק לגבהים. את יותר מכולם צריכה להבין זאת. החוויות שלך מילדותך יכלו להפוך אותך לקורבן, אבל את בחרת להמשיך בחייך ולבנות את העתיד.
אני מסתכל על ההורים שלך, על הזוגיות שלהם ואיך הם התגברו על כל הקשיים. זה ממש לא מובן מאליו שאפשר לאהוב כך אחרי עשרים שנה של פרידה. פרידה שהבנתי מדבריך לא הייתה פשוטה בכלל."
"אולי זה יגרום לך לחשוב על מה שאתה עובר כעת. זה בסדר להתרחק ולחשוב על מה שקורה, אבל אין זה אומר שהפרידה היא סופית," אומרת מייפל ומתחילה לרוקן את הבגדים מהמזוודה.
אני מתעלם מדבריה. "ריי צדק, אין כמוך בסידור ארונות. זה מדהים איך סידרת את הכל לפי צבעים, אלא לא רק, אלא גם לפי הגוונים שלהם. זה בהחלט עושה חשק לשמור על הסדר כפי שסידרת. זה לא שאני לא מסודר. סדר חשוב לי מאד. רק שהארון הזה," אני מוציא את הטלפון הנייד שלו ומצלם, "זה משהו שעוד לא חוויתי."
"אתה עושה לי פרסומת באינסטגרם?" אומרת מייפל וצוחקת.
"אני מתעד בשביל עצמי. שאזכור את היום הזה," אני מסביר לה.
"עכשיו כשהכל במקומו, בוא נלך להכין קפה ונשב לעבוד," היא מציעה ופונה לצאת מהיחידה.
אני מעיף מבט אחרון לאחור ומתקשה להאמין שכל זה לרשותי כעת.
אני נזכר ביום שעזבתי את בלו ספייר לראשונה, אחרי השקת המגדלים.
*
כל כך הייתי אסיר תודה לנאברו על החדרון שהיקצה עבורי שלא היה איכפת לי שאין לי באמת פינה משלי.
זה כל מה שהייתי זקוק בזמן שרציתי להשיל מעליי את כל סממני העושר שאיפינו את חיי.
ידעתי שזה זמני ולכן לא הקדשתי לכך מחשבה.
'למה מרגיש לי כעת שהשהיה שלי תארך יותר מכמה ימים?' אני שואל את עצמי.
אני יודע את התשובה.
*
"זה רק אנחנו," אני אומר כבדרך אגב.
"כבר הבנתי, הרי באת לבד," היא עונה.
אנחנו נכנסים למטבח. קתרין מגישה למייפל צלחת מלאה בכריכים קטנים. "הקפה כבר בחדר העבודה," היא אומרת.
"את אלופה," אומרת מייפל בהתפעלות, "תודה אימא."
כשאנחנו נכנסים לחדר העבודה אני רואה שמונחים שם שלושה ספלי קפה.
מייפל מביטה עליי בשאלה. "אל תשאלי אותי," אני אומר ומושך בכתפיי.
ואז טסה נכנסת לחדר.
"אז עכשיו את יודעת," אני אומר.
"ידעת?" היא שואלת ומביטה בי במבט נוזף.
"איך יכולתי לדעת? הרי הייתי איתך," אני עונה.
"אני מפריעה?" שואלת טסה.
"ממש לא. פשוט תהינו מדוע מונחות כאן שלוש כוסות. עכשיו אנחנו יודעים," עונה לה מייפל.
"רגע, דן לא כאן," היא אומרת פתאום בהבנה.
"הוא הודיע שהוא לא יגיע," אומרת מייפל ומושכת בכתפיה. ניכר עליה שהיא לא מעוניינת לדבר על כך.
אנחנו יושבים לשתות יחד ונהנים מהכריכונים הטעימים שהכינה קתרין.
מייפל מתחילה לעבוד תוך כדי שהיא נוגסת בכריך. "יש לי משהו שהבטחתי לסיים," היא אומרת.
כאשר נשמע צלצול של טלפון הבנות מפסיקות לדבר, למרות שברור שזה הטלפון שלי.
"כן דן," אני עונה לו כדי לשתף אותן מי מתקשר, "אני בבית בפורט ג'פרסון. אנחנו שותים קפה ומפטפטים," אני עונה לשאלתו היכן אני.
"אני רוצה שתדע שאני לא מביע את דעתי, רק מעביר לך את הדברים כפי שנאמרו לי," אומר דן.
"היא התקשרה," אני נאנח, "הטלפון שלי היה כבוי עד לפני כמה דקות. החלטתי שאין לי צורך לברוח מהעולם, רק בגלל שאני לא רוצה לדבר עם אחת."
"היא הייתה היסטרית לגמרי. מסתבר שהיא הורידה את הטבעת כדי למרוח קרם גוף, ודווקא היום מכל הימים שכחה לענוד אותה חזרה," אומר דן.
"ואולי זה לא היה מיקרי," אני מסנן.
"זה בדיוק מה שהיא פחדה שתחשוב," אומר דן.
"אתה מבין שהיא זאת ששחררה אותי. אני לא עשיתי זאת בגלל הטבעת שבכלל לא ראיתי," אני אומר לו.
"אני מקווה שאתה לא מרגיש צורך למסור לה הודעה בשמי. אין לי מה לומר לה כעת. התקבלתי כאן בזרועות פתוחות, דבר שלא קרה לי בבית הוריי אפילו. אתה יודע שאני נהנה לעבוד כאן. יש לי שקט וכל התנאים להתרכז. אני אשלח לך את החומר שעליו אני עובד בסוף היום, ותחווה את דעתך," אני אומר לו.
אני נמנע מלשאול אותו מתי הוא חושב להגיע לכאן, כשם שאני נמנע מלהזכיר את מייפל.
יסמין
אני ממתינה חסרת סבלנות לתשובתו של דן, אבל היא לא מגיעה. בלית ברירה אני חוזרת לסטודיו.
ברור לי שעליי לעשות שינוי דרסטי באופן שבו אני מתנהלת בסטודיו, ולכן אני שואלת את נטלי אם יש לה מועמדת לנהל את הלהקה במקומי.
"קרה משהו?" היא שואלת בדאגה.
"אני מרגישה מותשת," אני עונה לה, "לא חשבתי שתהיה לסטודיו פריצה כזאת מטאורית. גם לגבי הלהקה לא חשבתי שתהיה היענות כזאת. לא נשארת לי דקה לעצמי, וזאת לא המטרה שלי בהקמת הסטודיו הזה. אני חייבת לצרף עוד מורות."
"יש לי כמה חברות שהתעניינו במשרה כאן," היא מנצלת את ההזדמנות לספר לי.
"אני משאירה לך לבחור אחת ביניהן, ולראות איך היא מעבירה כאן שעור. אני חייבת לצאת. יש לי משהו דחוף שעליי לטפל בו," אני אומרת ויוצאת מהסטודיו בצעדים כבדים.
אני מרגישה שהגוף שלי בקושי נושא אותי.
פגעתי בגבר שאני אוהבת, ובחברה הכי טובה שלי. בשני המקרים אני לא יודעת אם אי פעם אוכל לתקן את מה שעשיתי.
אני מרגישה שקשה לי לנשום. אני מגיעה לרכב ומרגישה שהעולם סביבי מסתובב. ויותר אני לא זוכרת כלום.
בית החולים הר סיני
אני שומעת קולות במעומעם. האם אלה קולות של בכי?
"היא תהייה בסדר. דברים כאלה קורים," אני שומעת את אבא אומר.
דברים כאלה? איזה דברים כאלה?
"תתקשר לסקוט," אני שומעת את קולה של אימא. עכשיו אני מבינה שאימא בוכה.
אני נאבקת לפתוח את עיניי אבל לא מצליחה.
"את לא רואה שהיא לא עונדת עליה את טבעת האירוסין?" אומר לה אבא בקולו הרגוע.
"אתה יודע משהו שאני לא יודעת?" שואלת אימא, "אני יודעת שהקשר ביניכם מאד קרוב."
"הייתי משתף אותך לו ידעתי," אומר אבא, "ואולי אני טועה. אולי כדאי שאבדוק את הטלפון הנייד שלה."
אני נלחמת להתעורר. 'רק שלא יקרא את ההודעה של סקוט!'
"אין לי מושג מה הקוד שלה," אומר אבא.
אני מרגישה הקלה.
קלייטון דהרמה
"אני אתקשר לסקוט," אני אומר לג'ניפר.
אני מתקשר אליו אבל הוא לא עונה. זה די מפליא אותי בהתחשב בעובדה שאנחנו ביחסים מצוינים. "הוא לא עונה," אני אומר לבסוף.
"השארת לו הודעה?" שואלת ג'ניפר.
"הטלפון שלו כבוי," אני מסביר לה.
"תתקשר למיייפל," היא מציעה לי.
אני עושה כדבריה, ומגיע למשיבון של מייפל.
ההודעה בו מפתיעה אותי. יסמין לא שיתפה אותי שעובר עליה משהו רציני כזה שגורם לה להשאיר הודעה כזאת. אני יודע שעליי לחשוב מהר כעת. אני חייב להבין מה עובר על יסמין.
אני מתקשר לאירלנד. "שלום אירלנד, מדבר קלינטון דהרמה. רציתי לשאול משהו את סקוט, ויסמין לא זמינה. אולי יש מספר הטלפון הנייד שלו?" אני מקווה שזה לא יראה לה מוזר שאינני יודע את מספר בטלפון שלו.
“אני יודעת שהוא מחוץ לעיר כעת," היא עונה לי.
"אני חייב לדבר איתו," אני אומר לה. אני עדיין לא רוצה לשתף אותה במה שקורה, לפני שאדע האם קרה משהו בין יסמין לסקוט.
"אני אנסה לאתר אותו בשבילך. אתה יכול להתקשר עוד כמה דקות?" היא מבקשת.
'האם היא יודעת משהו ומסתירה זאת ממני?' יש לי הרגשה שכן.
אני יושב לצידה של יסמין. "היא חסרת מנוחה," אני אומר לג'ניפר.
"נראה שהיא על סף ההכרה," אומרת ד"ר מרסי שנכנסת לחדר, "יתכן בהחלט שהיא שומעת אתכם, ומנסה להתעורר."
הטלפון בכיסי מצלצל ואני מוציא אותו כדי לראות מי מתקשר.
כאשר אני רואה את השם על הצג אני יודע שעליי לקחת החלטה מהירה, האם אני מספר לו מה שקורה או לא.
אני יוצא למרפסת של החדר ועונה לשיחה.
"פרופסור דהרמה מדבר סקוט. אני מבין שאתה מחפש את יסמין, אני לא איתה. כלומר לא רק פיזית. היא ביקשה פסק זמן," אומר סקוט.
"מתי זה קרה?" אני שואל.
"הבוקר," הוא עונה לי קצרות.
"אתה יכול לספר לי מה קרה?" אני שואל אותו. כבר ברור לי שאיני אמור לשתף אותו מה קורה עם יסמין.
"השארתי לה פתק שיצאתי לריצה ואיחלתי לה יום טוב. איך היא הבינה מזה שאני צריך פסק זמן אני לא יודע.
היא השתנתה מאד לאחרונה. היא מגיעה מאוחר הביתה, היא מתנהגת מאד לא יפה למייפל שאמורה להיות החברה הכי טובה שלה. אני לא יודע מה עובר עליה. היא לא משתפת אותי, היא מרוחקת.
תמיד נלחמתי על הקשר בינינו, ניסיתי להרים אותה, לעודד אותה. המילים שכתבה לי הבוקר הראו לי כנראה זאת היא שזקוקה ממני לפסק זמן.
השארתי לה את הדירה ללא הגבלת זמן. אני נמצא כעת מחוץ לעיר."
"אני מודה לך שהתקשרת. אני מתנצל אם חדרתי לפרטיותך," אני אומר לו. אני יודע מעל לכל ספק שאין טעם שאספר לו מה קורה, בעיקר שכאני עדיין לא יודע מה בדיוק קורה עם יסמין.
לעומת זאת אני יודע שאני חייב לנהל שיחה עם יסמין כשתתעורר. מה ששמעתי לא מוצא חן בעיניי. יש משהו בהתנהגות שלה שהוא לא בסדר.
"אני רוצה לדבר איתך," פונה אליי ד"ר מרסי בשקט ומסמנת לי בראשה לצאת איתה מהחדר.
"ידעת שבתך בהריון?" היא מפתיעה אותי.
אני מרגיש שאני לא נושם. סקוט לא אמר מילה על כך. 'האם הוא יודע?'
