חולמת צלילים ב 70 – האמת יוצאת לאור
השיחה עם אימא נתנה לי את הכח להתקשר למייפל. למרות שלא דיברנו, העובדה שהיא שלחה לי הודעה חזרה השקיטה אותי.
אני שוב חוזרת לקרוא את הפתק שהשאיר לי סקוט על הדלפק במטבח.
יצאתי לריצת בוקר.
שיהיה לך יום טוב.
סקוט.
ככל שאני קוראת אותו יותר אני מבינה יותר שהוא כועס. אין במילים שלו משהו שמעיד על קירבה בינינו.
אני לא יכולה להאשים אותו. אני יודעת שההתנהגות שלי נוראית, ולא אתפלא אם הוא ירצה להיפרד ממני. אני יכולה כבר לשמוע את המילים – אני חושב שאנחנו צריכים הפסקה.
מה הפלא שכל כך טוב לו כשהוא נוסע לפורט ג'פרסון? האווירה שם הרבה יותר נעימה מאשר לידי.
הבעיה היא שהוא לא יודע שזו אני שזקוקה לפסק הזמן. שאני מבולבלת, ולא יודעת מה אני רוצה.
הסיבה לכך היא קיאנו. אני יכולה להכחיש כמה שאני רוצה, אבל השעות הרבות שאני מבלה לצידו בחזרות, עושות את שלהן.
לזכותו של קיאנו אומר שהוא מכבד אותי ולא מנסה לעבור את הגבול.
הבעיה מתחילה כשאני מתאמנת איתו, והמגע ביננו הוא בלתי נמנע. אני מרגישה את זרועותיו החזקות אוחזות בי, מריחה את הריח הנעים של הדאודורנט שהוא מקפיד למרוח עליו, והמבט שלו שחודר עמוק לתוכי ועושה בי שמות.
אני יודעת שלמרות שהוא לא אומר מילה, הרגשות משתוללים בתוכו בדיוק כמו שאצלי.
אני חייבת להחליט מה אני רוצה, אבל לשם כך עליי לקחת הפסקה מהמערכת הזוגית שלי. עליי להיות במקום שאני חושבת לא מתוך לחץ, אני חייבת למצוא אי של שפיות.
בכל זמן אחר הייתי חוזרת לדירה של מייפל. אני יודעת שהיום אין לי את הזכות.
'אולי תשאלי אותה אם זה בסדר?' חולפת המחשבה במוחי, כעת כשהיא נמצאת בבית הוריה ומי יודע מתי תשוב למנהטן.
אבל כשאני חושבת בהגיון, אני יודעת ששרפתי את הגשר הזה, ולא אוכל עוד לחסות בצילה.
בלב כבד אני ניגשת לחדר הארונות של סקוט, מוציאה מזוודה וממלאת אותה בגדים. ראשית אני מכניסה לתוכה את בגדי ונעליי הריקוד שלי.
את זה אני יכולה להצדיק, לומר שעדיף שיישארו בסטודיו חולמת צלילים, שכן יש לי שם מכונת כביסה ומייבש.
במקום הלא רב שנותר אני מכניסה עוד כמה סטים של בגדים. אני בוחרת אותם בקפידה, ודואגת שהארון לא יראה ריק מידי.
אני ממהרת לצאת מהבית לפני שסקוט יחזור.
ברגע האחרון אני הופכת את הפתק עליו השאיר לי הודעה.
נותנת לך פסק זמן ממני.
יסמין
אני נושמת לרווחה כשאני יוצאת מהחניון ונוסעת לסטודיו. אני מתרגשת לפגוש את קיאנו שאין לו מושג מה עבר עליי הבוקר.
סקוט
המילים שלה אומרות הכל. משהו בתוכי אומר לי לחפש סימנים בחדר הארונות.
בגדי הריקוד שלה, ונעלי הבלט אינם. 'האם זה אומר שהיא מתכוונת להישאר כעת בסטודיו?'
אני מחייך לעצמי כשאני רואה שדווקא בגדים היא לא לקחה הרבה. אני משער שמה שעבר לה בראש כשעשתה זאת, הוא שלא אראה שהיא לקחה איתה גם בגדים.
'יפה לך,' אני אומר ונכנס לשטוף את עצמי. אני מתפלא לראות שדווקא את כלי הטיפוח שלה היא השאירה, כולל מברשת השיניים החשמלית שבה היא מקפידה מידי בוקר וערב.
אני נוגע במברשת ורואה שהיא לא הייתה בשימוש הבוקר.
'כל כך היה דחוף לך לעזוב,' אני מדבר עליה בליבי.
בעצם זה די מובן. היא לא יכלה להסתכל לי בעיניים ולומר לי זאת. אני מתחיל לחשוד שהבעיה היא לא בתגובה שלי, בכך שהראיתי לה שההתנהגות שלה קשה לי, אלא בה.
'אולי אני עיוור ולא רואה מה נעשה מתחת לאפי. אולי בשעות הרבות שאני מקדיש לעבודה, היא…' אני נושם עמוק, 'אולי אני תמים כשאני חושב שהשעות הרבות שהיא נמצאת מוקפת גברים, לא משפיעות עליה.'
אני עומד מתחת לזרם המים הקרים, לא טורח לחמם אותם, ונותן להם לשטוף את גופי ואת המחשבות ממני.
אני מהנדס, וכך עובד הראש שלי. וכך בדיוק אני צריך לחשוב.
אני משנה את המים למים חמים, לאחר שהקפאתי את עצמי מספיק, מסיים להתקלח, ועוטף את עצמי במגבת.
אני עומד דקות ארוכות בתוך חדר הארונות שלי ושוקע בהרהורים.
לבסוף אני מוציא מזוודה וממלא אותה בגדים עד אפס מקום. בניגוד אליה, אני לא שוכח לקחת את כלי הטיפוח שלי.
מבט זריז על המיטה מראה לי שהיא הציעה אותה והחדר מסודר.
אני ניגש לקחת את הטלפון נייד שלי שנשאר בטעינה על שולחן העבודה שלי ורואה שיש לי הודעה.
אני שוב זקוק לאוויר, ונושם עמוק. אני שמח לראות שההודעה מדן.
דן סקיי:
לא ענית לטלפון.
החלטתי לעבוד היום מהבית.
תהיה בקשר.
אני ניגש למטבח וקורא שוב את המילים שיסמין השאירה. אני תוהה האם היא הורידה את טבעת האירוסים מאצבעה, אבל לא טורח לגשת לבדוק.
אני מוציא את הטלפון הנייד ורושם לה הודעה.
סקוט וינסטון:
לקחתי את מה שאני צריך מהדירה.
כולה שלך.
אני מביט דקות ארוכות על המילים שכתבתי ולא מוצא מילים אחרות לכתוב לה. אני לא יודע מה יקרה בעתיד, אבל אני שלם עם מה שכתבתי.
אני יורד לדירתו של דן. הוא פותח לי את הדלת. הוא לא מגולח, שיערו פרוע, וניכר עליו שהוא לא ישן.
הוא בוהה במזוודה הגדולה בה אני אוחז.
"נתתי לה את החופש שלה. אין לי מושג מה יקרה, בינתיים זה המצב," אני אומר לו בטון חסר רגש.
"אני מבין שרבתם. אתה לא חושב שתוכלו להתפייס?" הוא שואל.
"לא רבנו. הבוקר השארתי לה פתק שאני יוצא לריצה, כתגובה היא כתבה לי היא שהיא מעניקה לי את פסק הזמן שדרוש לי. נראה שהיא כבר החליטה."
"היא השאירה לך את הטבעת?" הוא שואל עניינית.
"לא טרחתי לבדוק, אין לזה כל חשיבות," אני עונה, "שלחתי לה הודעה."
אני מגיש לו את הטלפון הנייד שלי כדי שיקרא את ההודעה.
"נראה לי שאתה כבר החלטת," הוא אומר לי.
"כך זה נשמע?" אני שואל, "זה לא שאין לי יותר רגשות אליה. אתה מבין שזאת הייתה בחירה שלה. יש משהו שהיא לא מספרת לי, כך זה מרגיש לי."
"אתה מוזמן להישאר אצלי. יש כאן די והותר מקום," אומר דן.
"תודה. עוד לא החלטתי מה לעשות," אני עונה לו, "אבל אני לא רוצה להישאר במגדל. אין לי שום רצון לפגוש אותה במעלית."
"אני מבין," אומר דן.
"עכשיו תורך. אני יכול לדעת למה אתה נראה כפי שאתה נראה?" אני שואל אותו ומישיר מבט. אני לא מכוון לוותר לו.
"אני לא חושב שהיא רוצה לראות אותי בביתה יותר," הוא עונה לי.
"היא אמרה לך משהו?" אני שואל.
"ראיתי איך היא מסתכלת עליי, או אם לדייק, איך היא לא מסתכלת עליי," הוא עונה.
"הבנתי," אני אומר, "אני אהיה איתך בקשר."
אני לוקח את המזוודה ויוצא מהדירה. המעלית עדיין כאן ואני יורד לחניון.
אני נוסע לכיוון לונג איילנד. התנועה סבירה, ולא לוקח לי זמן רב להגיע לגשר ולחצות את הנהר.
השילוט מראה לי שיש מספר מסעדות מזון מהיר כבר במחלף הראשון ואני בוחר לרדת מהכביש המהיר ולחפש אחת מהן.
מקדונלד'ס היא המסעדה הראשונה שאני נתקל בה, אני מזמין קפה והולך לשבת באחת הפינות.
אני לא חושב הרבה ומתקשר למייפל.
"דן הודיע שהוא לא יבוא יותר," היא אומרת לי מייד עונה, "ואתה?"
לא הייתי מוכן שתענה לי כל כך מהר, כיוון שתמיד היא מחכה לראות מי מתקשר והיא מתקשרת אליו חזרה.
"נתתי ליסמין את החופש שלה," אני אומר מייד.
"אני לא מבינה. מה זאת אומרת נתת לה את החופש שלה, ממתי אתה כובל אותה? היא עובדת כמה שעות שהיא רוצה ואתה אף פעם לא אומר לה מילה," היא אומרת.
"זה לא מוזר בעינייך שהיא חוזרת לפעמים קרוב לחצות?" אני שואל.
"אני לא עוקבת אחרי לוח הזמנים שלה. אין לי מושג מה היא עושה בסטודיו," היא עונה.
"זאת הייתה הטעות שלי. לא עצרתי מעולם לחשוב על כך," אני עונה.
"מה אתה מנסה לומר לי סקוט," היא שואלת ואני מרגיש את המתח בקולה.
"הייתה לנו שיחה קשה אחרי ארוחת הערב אצלך. לא מקובל עליי שהיא מדברת כך אלייך, אל האחת שהיא טוענת שהיא חברתה הטובה ביותר. את לא צריכה לספר לי מה עשית למענה," אני אומר ומרגיש שוב שהכעס מבעבע בי.
"כאשר את נותנת למישהו, את לא אמורה לעשות חשבונות מה נתת וכמה. עשיתי זאת מרצוני. אין לי חשבונות איתה," היא אומרת. אין טיפת מרירות בקולה.
"נכון, כך אמור להיות בין חברים. ההתנהגות שלה מראה שהיא חושבת שהכל מגיע לה, ועל הכל תסלחי לה.
מדוע היא מסתירה ממך שהצעתי לה נישואים? לא שזה רלוונטי כעת, כי אני לא יודע אם הנישואים האלה יתקיימו," אני אומר בקול את מה שאני מרגיש.
"אתה לא חושב שזה קיצוני מידי? בין בני זוג יש מריבות. זה קורה גם כאשר מאד אוהבים אחד את השניה," היא מנסה לרכך את המצב.
"רק שאני בספק כעת. אני מודה שאני המום מההשתלחות שלה כלפייך. למדתי להכיר אותך היטב, ואני יודע שזה לא מגיע לך. גם אם היית בוחרת לחזור ללירוי, זו החלטה שלך בלבד," אני אומר, "את אישה מדהימה."
"מסתבר שלא כולם חושבים כמוך," היא עונה לי, ואני מרגיש את הכאב בקולה.
"כמו דן למשל?" אני שואל מייד בלי לחשוב.
"אתה לא חושב שאם הוא בא לבית הוריי עם מישהי זה אומר הכל?" היא שואלת.
"אני מסכים איתך. זה אומר שהוא אידיוט. אגב, הוא לא נראה במטיבו היום. ראיתי אותו הבוקר. רציתי להבין למה הוא אמר שיעבוד מהבית. הוא בטוח שאת לא רוצה לראות אותו יותר," אני משתף אותה. אני חוסך ממנה את התיאור איך הוא היה נראה היום.
"ואיך זה בדיוק שייך לסיפור שלך עם יסמין?" היא מחזירה אותי בחדות למציאות חיי.
"ארזתי מזוודה ויצאתי מהבית," אני מחליט לשתף אותה. אני מרגיש נוח לדבר איתה.
"ומה תוכניותייך. אתה יודע איפה תשהה עד שיתבררו העניינים?" היא שואלת.
"אני כעת בלונג איילנד. חשבתי לשכור חדר במוטל," אני עונה לה, "אני מעדיף לא להיות בעיר, במקום שאולי אתקל בה."
"אז אני מחליטה בשבילך. יש לנו חדרי אירוח כאן. תגיע לבית בפורט ג'פרסון. יהיה לך כאן שקט ופרטיות," היא אומרת בטון החלטי.
"את רצינית?" אני שואל.
"אתה כבר מרגיש פה בבית. אני לא רואה סיבה שלא. זה לא שאני מתכוונת לארח אותך ביחידה שלי. תהיה לך יחידה נפרדת משלך ועדיין תהיה חלק מהמשפחה, כך שלא תהיה לבד," היא אומרת לי.
"את בהחלט עוזרת לי להרגיש טוב יותר. את חברה טובה," אני אומר לה.
"מותר לי לשאול שאלה?" היא שואלת.
"ברור," אני עונה לה.
"למה לא נשארת אצל דן? לפי מה שראיתי אתם חברים טובים," היא שואלת בהיסוס.
"דן הציע לי מייד שאשאר אצלו. אני מעדיף להתרחק מהמגדל. אין לי שום רצון להיתקל בה במעלית. זה בדיוק מה שהסברתי לו," אני אומר, "אני בדרך אלייך."
יסמין
אני לא יודעת אם משהו שונה בי, או שזה המעשה שעשיתי שהכל נראה לי אחרת.
אני רואה את קיאנו נכנס לסטודיו. הוא מחניק חיוך כשהוא מביט בי וצועד בגב זקוף לעבר חדר ההלבשה. רגע לפני שהוא נכנס אליו, הוא מסתובב לאחור וקורץ לי.
אני מפנה את פניי במבוכה ותוהה האם זאת רק ההרגשה שלי, או שפניי לוהטות מסומק.
אני ניגשת לעמוד ליד החלון ומעמידה פנים שאני צופה בנעשה בחוץ.
"את נראית משוחררת היום. כאילו שמשא כבד ירד מעלייך," אני שומעת את קולו מאחוריי, קרוב כל כך שאני מרגישה את נשימתו על עורפי.
"אתה רוצה לומר לי משהו? כי אני עדיין לא לבושה ועליי ללכת להחליף בגדים," אני אומרת לו.
"את דווקא נראית לי מאד לבושה. הבגד הזה הולם אותך מאד," הוא אומר לי.
"מה עובר עליך היום קיאנו?" אני שואלת.
"העובדה שאת לא עונדת היום את טבעת האירוסין שלך מגלה לי איך התחיל הבוקר שלך," הוא אומר לי.
"אני לא יודעת מאיפה ההנחה הזאת שאני לא עונדת," אני מושיטה את ידי השמאלית קדימה ורואה שהטבעת לא על אצבעי. 'לעזאזל,' אני מסננת, 'אף פעם לא קרה לי שאני שוכחת לענוד אותה קרה אחרי ש…" אני מרימה עיניו אל קיאנו.
המחשבה הראשונה שצצה לי בראש היא שסקוט חזר הביתה וראה את המילים שלי ואת הטבעת שהשארתי במקלחת כשמרחתי קרם ידיים.
אני מבינה שעשיתי טעות גדולה. כל מה שקורה כאן הוא אשליה. הלב שלי שייך לסקוט.
אני ממהרת לפשפש בתיקי ומחפשת את הטלפון הנייד שלי. אני לא מוצאת אותו.
"אני חייבת לנסוע הביתה," אני אומרת לנטלי, "שכחתי את הטלפון הנייד בבית."
"אז עכשיו קוראים לזה טלפון נייד?" עוקץ אותי קיאנו.
"אם אני לא טועה אתה אמור להתחיל כעת בתרגילי חימום," אני פונה אליו בטון קר.
אני נכנסת למכונית, ועומדת ללחוץ על כפתור ההתנעה כשאני מבחינה בטלפון שלי זרוק על המושב הנוסע לידי.
אני פותחת את הנעילה במטרה להתקשר לסקוט. אני לא יודעת עדיין מה אומר לו, אבל ברור לי שאני חייב לדבר איתו כעת.
אני קופאת כשאני רואה שיש לי הודעה ממנו.
סקוט וינסטון:
לקחתי את מה שאני צריך מהדירה.
כולה שלך.
אני מרגישה שאני לא נושמת. אני חייבת להסביר לו שלא התכוונתי להוריד את הטבעת, ולאמר לו שאני אוהבת אותו ומצטערת על ההתנהגות שלי.
הייתי מבולבלת בגלל קיאנו, אבל אני בטוחה כעת שזה לא היה דבר אמיתי. אני חייבת לשנות את אורח החיים שלי ולהתעסק רק בהוראת הריקוד בשעות סבירות.
אני מחליטה למצוא מורה לריקוד אחרת שתאמן את הלהקה.
אני מתקשרת לסקוט. הטלפון שלו מנותק. גם המשיבון לא פועל.
"איך אני ממשיכה מפה?"
אני מתקשרת לאימא. "איפה את?" אני שואלת.
"אני לבד בבית. אבא יצא לפגישה באוניברסיטה," היא עונה.
"אני בדרך אלייך," אני אומרת לה ומנתקת.
סקוט
אני מתקשר לדן. "דיברתי עם מייפל והיא הציעה לי להתארח בבית בפורט ג'פרסון," אני משתף אותו.
"יפה," הוא עונה. 'האם נדמה לי שהוא לא מרוצה?'
"אתה יודע שאני מרגיש שם מאד בנוח. זה אי השפיות שלי. אני אעבוד משם, אם תצטרך משהו תשלח לי מייל. אני מתכוון לנתק את הטלפון הנייד אחרי השיחה איתך," אני משתף אותו בהחלטתי.
"יסמין יודעת שאתה תהיה אצל מייפל?" הוא שואל.
"זה לא עניינה. היא רצתה חופש וקיבלה אותו. השארתי לה את הדירה שלי עד שתחליט מה ברצונה לעשות. יותר מזה?" אני שואל.
"זה מוזר לי שדווקא בחרת להיות אצל חברתה הטובה," מביע דן את דעתו.
"אתה צוחק עליי? אתה לא ראית איך יסמין מתייחסת ל'חברתה הטובה?' אני נוסע לבית שתמיד מקבלים אותי בו בחיוך. כל בני הבית, לא רק מייפל."
"עכשיו כשידוע שהיא לא עם לירוי, זה באמת הגיוני," אומר דן בקור.
"ממך לא ציפיתי לתגובה כזאת. בעיקר כשאני יודע שמייפל לא מעניינת אותך בכלל," אני אומר לו.
"אתה כזה מעצבן," הוא אומר ומסיים את השיחה.
