חולמת צלילים ב 69 – חרטה
סקוט
הבית בפורט ג'פרסון הפך עבורי למקום של שקט. מקום שמעניק לי שלווה ומוציא ממני את היצירה בלי מאמץ.
העבודה לצידו של כריס, כתף אל כתף באותו חדר, עוזרת לריכוז שלי.
מייפל היא הדובדבן שבקצפת. האור שהיא מקרינה סביבה, גורם לי לא פעם לנהל איתה שיחות נפש, דבר שלא קורה לה עם דן.
הוא כזה עקשן! "מה אתה לא מבין?" הוא שאל אותי פעם כשנסענו ממנהטן לבית, ואולי מהבית חזרה, "היחסים בינינו הם יחסי עבודה בלבד."
'מעניין מאד,' חשבתי לעצמי, 'אם כך בוערות עיניך כשאתה מביט על עמיתה לעבודה שלך, מה קורה כשאתה מסתכל על מישהי שבאמת חשובה לך?'
מאד קשה לי מה שקורה עם יסמין. יש במייפל משהו שמעורר אצלה טריגר להשתלח בה.
אני מבין שהופעתו הבלתי צפויה של האקס של מייפל עוררה בה רגשות שליליים, אבל למה להוציא אותם על מייפל.
אני לא יכול לומר ליסמין שזה מפריע לי כדי שלא תחשוד שאני מעוניין במייפל. הלב שלי כולו שלה.
למדתי להכיר את שפתה של מייפל. את האופן בו היא מגיבה בגופה, את הניואנסים הקטנים על פניה, ואת בחירת המילים שלה.
אני מאד מעריך את העובדה שלמרות מה שקרה ביום חמישי, היא הזמינה אותנו לארוחת ערב.
האווירה סביב הבריכה כייפית. מוסיקה מתנגנת ברקע, ומייפל רוקדת עם אחיה. הקשר העמוק ביניהם ניכר בכל תנועה. היא נותנת לו להוביל אותה, אבל נמנעת מתנועות סקסיות מוגזמות, כפי שנהוג בריקודים כאלה.
יסמין כל הזמן דרוכה. כשהיא מזכירה את שמו של לירוי, אני מבין שזה מה שהטריד אותו.
"שמעת בעצמך שמייפל לא מתכוונת לחזור ללירוי," אני אומר לה בשקט, "מדוע את עדיין לא רגועה?"
"היא מתרחקת ממני," היא עונה לי.
"יסמין, את חייבת לצאת מהלופ שהכנסת את עצמך אליו. את זו שהתרחקה, ועדיין היא מקבלת אותך כאן בזרועות פתוחות," אני אומר לה.
"קראת לי יסמין," היא אומרת לי מתוחה.
"אני מודה שלא נעים לי שאת מתנהגת כך," אני אומר לבסוף.
"אני מכירה אותה. היא רוצה לומר משהו אבל מתאפקת," היא אומרת ונושכת את שפתיה.
"אז דברי איתה," אני אומר לה בלי לחשוב.
"איך אני אדבר איתה?" היא שואלת ומצביעה על מייפל ששוכבת על כיסא נוח, עטופה בשמיכה, בעיניים עצומות. נראה שהיא נרדמה.
דן
אני ניגש למייפל ומדבר איתה. היא לא מגיבה. אני מסיט מעט את השמיכה שמכסה את פניה ורואה שעיניה עצומות ונשימתה רגועה.
'דווקא כשאני משתף אותה ברגשותיי, היא ישנה?' אני חושב לעצמי.
אני מרגיש שאני נחנק פה. 'מה עלה לי בראש כשהבאתי איתי מישהי לכאן?' כלומר אני יודע בדיוק את הסיבה, ועדיין.
המחשבה שאראה כאן את לירוי עם מייפל, כשהוא נוגע בה, מחבק אותה, מנשק אותה, הטריפה אותי.
אני יודע שאין לי זכות לבקש משהו בזמן שלא עשיתי שום צעד לקראתה, שלא אמרתי לה מה אני מרגיש כלפיה. זה לא עושה את זה פשוט יותר.
אני אמור לשמוח שהיא סיפרה שהיא לא תחזור אליו, אבל גם מבין שכשניסיתי להגן על הלב שלי פגעתי בה. היא יכולה להכחיש זאת, אבל קראתי זאת בעיניה.
לרגע עולה לי המחשבה שאולי כדאי שאפרוש, או יותר נכון אקח את לטיסה מפה, אבל אז מייפל מתעוררת. היא מתמתחת ומחניקה חיוך.
"מה עובר עליכם, אף אחד לא מחליף לבגד ים?" היא אומרת וקמה.
"בעצם למה לא?" אומרת אירלנד, לוקחת את התיק שלה ונכנסת למלתחה להחליף בגדים. יסמין מצטרפת אליה.
"למה לא בעצם?" שואלת לטיסה והולכת בעקבותיהן.
"תראו איזה תצוגת בגדי ים ארגנו לנו," אומר סקוט, "הדוגמניות של מיו מילאן."
"כמה פעמים ראיתי אותה בערום מלא? זה אחרת כשאתה מסתכל עליה עם בגד ים," אומר מרשל, "אגב, איפה מייפל?"
"היא עסוקה עם גיא בניקיון, בזמן שאנחנו שוטפים את העיניים. היינו צריכים להציע לה עזרה," אומר סקוט,.
הוא עומד לקום כאשר מייפל אוחזת בידה מגש גדול ופונה לכיוון הבית.
כעבור עוברות דקות ארוכות נפתחת הדלת וגיא יוצא מהבית לבוש בבגד ים. הוא נעמד מתחת למזרקה ושוטף את עצמו.
"מה קורה אתכם?" הוא פונה אלינו, "הבריכה לא קוראת לכם?"
אבל אז נפתחת הדלת ומייפל עומדת בפתח.
היא לובשת ביקיני לבן, וסביב מתניה שרשרת מאבני חן צבעוניות. זה בדיוק מה שהייתי צריך לראות כעת, כשאני יודע שהיא לא תחזור ללירוי.
היא הצועדת לקראתנו כמו פנתרה שמכירה בערכה.
אני עוצר את נשימתי, מנסה שלא יראו עליי כמה אני מתרגש. אני שמח לראות שגם סקוט ומרשל מסתכלים עליה ואינם מבחינים במה שעובר עליי.
היא לובשת בגד ים פחות חשוף מחברותיה, אבל נראית כל כך סקסית שאני צריך לגרש את המחשבות ממוחי כדי לא לאבד שליטה.
"אני לא מבין אותך," פונה אליי סקוט, "איך אתה יכול לעמוד בפניה."
"איך אתה יכול? בדיוק כך," אני עונה לו.
כמובן שאינני אומר לו שאני מחכה שהערב הזה יסתיים, כיוון שאני יודע שעשיתי טעות שהבאתי את לטיסה.
"קוקי מאיפה בגד הים המעלף הזה. הוא חדש, לא ראיתי אותו אפילו בחנויות," ממהרת לומר אירלנד.
"אני אגלה לה בסוד. הוא נחת פה אתמול או שלשום, אני לא בטוחה, הישר ממילנו.
הבוקר הייתה פה ליב סאמר, זאת הצלמת של מיו מילאן," היא מסבירה ללטיסה. "דורי בירמינגהם בעלת חנות התכשיטים קתרין לה בלנק של מיו מילאן, הוציאה ליין מיוחד של שרשראות למותניים. זאת הסיבה שהצטלמתי עבורה הבוקר.
היא בחרה מתוך הליין חמש שרשראות. זאת האהובה עליי ביותר. היא שזורה מאבני חן עדינות. כשאמרתי זאת לדורי היא נתנה לי אותה במתנה. בהתחלה סירבתי לקחת אותה, אבל היא התעקשה. אתן יודעות שאני לא רוצה לקבל ממנה תשלום עבור הצילומים. עם ליאה אני כבר לא מתווכחת. היא פשוט העמידה אותי בפני עובדה שבגד הים נשאר אצלי."
"חשבתי שאת אדריכלית, לפחות כך היה כתוב ב…," אומרת לטיסה ומשתתקת. "מודה שקראתי עלייך."
"ואת מאמינה לכל מה שכותבים, כי כתבו עליי ש…" אומרת מייפל ומחייכת.
"נו באמת. אני לא טיפשה. היה לי ברור שמישהו סתם מעליל עלייך. הרי התמונות שלך מלונדון תעדו בדיוק מה עשית שם," היא אומרת ואני רואה שפניה של מייפל נראות רגועות יותר.
"אני בקשרים טובים עם ליאה רוטשילד בעלת מיו מילאן. אני מדגמנת בדרך כלל את צמידי הרגל של דורי. אני לא באמת דוגמנית.
זה התחיל כמחווה חד פעמי, והפך להרגל. ליב אומרת שאני מצטלמת טוב ושקל לעבוד איתי. אני מניחה שזאת הסיבה שהן מבקשות ממנו לעמוד מול המצלמה. אני יודעת שתיעדו היום את הצילומים והעלו זאת לאתר של מיו מילאן, אתן מוזמנות להציץ."
אירלנד ניגשת מייד להביא את הטלפון הנייד שלה וגולשת לאתר. "וואו, איזה תמונות מדהימות. היא בהחלט צודקת. המצלמה אוהבת אותך. יש אפשרות להעלות את זה על המסך על קיר המלתחה?" היא שואלת.
"את מדברת ברצינות?" שואלת מייפל.
"כן, כמו אז שהקרנת את תמונות האבטחה," אומרת אירלנד.
"אני אלך להביא את המחשב," אומרת מייפל.
אני עוקב במבטי אחריה. מה לא הייתי נותן כעת כדי להרגיש את הגוף הזה שאני כל כך מתגעגע אליו.
לטיסה מתיישבת לידי. "למה אתה לא אומר לה מה אתה מרגיש?"
"לא הבנתי אותך," אני מנסה לקנות זמן. 'עכשיו גם היא תתחיל לנאום לי על האש בעיניים כשאני מביטה על מייפל?'
"אישה מרגישה כשגבר מסתכל על אישה אחרת ורוצה אותה," היא אומרת לי.
"את לא באמת מכירה אותי, ולכן אינך יכולה לדעת מה אני מרגיש. בסך הכל אתן עומדות לפנינו בבגדי ים, מפגינות גוף יפה. זה מושך כל גבר, לא כך? זה לא אומר שיש מעבר לזה," אני פורש לפניה את מישנתי.
"דן, אני מודה שאתה מאד מוצא חן בעיניי. יש בך תכונות שאני מחפשת אצל גבר," היא אומרת ומביטה עליי.
עכשיו שאני יודע שהיא מאלה שקוראות את מדורי הרכילות, לפחות זה מה שאמרה לגבי מייפל, אני משער שהעובדה שיש לי מקום מכובד בין רווקי העיר היא התכונה שמשכה אותה אליי.
"כשנסענו לכאן, ניסיתי להפעיל את קסמיי עליך, אבל הרגשתי שאתה מרוחק," היא מפתיע אותי בכנותה. אני לא רגיל לנהל שיחות נפש עם נשים.
"רק היכרנו. אני לא מסוג הגברים שרואה אישה יפה וישר מתנפל עליה," אני אומר ויודע שאני לא מדייק בדבריי.
"אתה יכול להתחמק מזה. זה ברור כשמש שאתה נמשך למייפל, ולא רק כדי…נו אתה יודע.
אני לא מתחרטת שבאתי. בסך הכל הבנות כאן מקסימות, ואני מאד נהנית," היא מסיימת את דבריה בדיוק כשמייפל חוזרת עם המחשב.
היא מורידה את המסך ומפעילה את המחשב.
לטיסה קמה והולכת להתיישב ליד מייפל. "בגד הים שלך מעלף," אומרת לה מייפל.
"הוא לא חשוף מידי?" היא שואלת אותה.
"מה את מדברת. כיום כולן הולכות כך. גם לי יש בגדי ים חשופים יותר, רק שהיום בגלל הצילומים אני פחות חשופה. זה ההסכם שלי עם ליאה. אני לא רוצה תמונות חשופות, בעיקר כשאני מדגמנת תכשיטים.
אני לא מדברת נגד דוגמניות שבוחרות אחרת. לי לא התאים כי התחלתי להצטלם כשהייתי בהליכי גירושין."
"ואיך בעצם בחרו בך?" היא מתעניינת.
"ליאה ביקשה ממני, פשוט כך זה קרה," אומרת מייפל, "למה נדמה לי שזה מעניין אותך?"
"קלטת אותי. זה החלום שלי לדגמן. זה נכון שמקבלים בגדים חינם?" היא שואלת.
כמה שהיא שונה ממייפל. בעצם, כל אחת שונה ממייפל עבורי.
"כבר מאוחר," אני אומר, "אני חייב ללכת."
יסמין
נראה לי שדן לא אהב שלטיסה מדברת עם מייפל.
הוא לא נראה מרוצה שכשלטיסה מבקשת ממייפל את מספר הטלפון שלה..
"אני אדבר בשבילך עם ליאה ואם היא תהיה מעוניינת אודיע לך," מייפל מתחמקת באלגנטיות.
"אבל אין לך את מספר הטלפון שלי," אומרת לטיסה.
"כן, אבל לדן יש," היא עונה.
הם עוזבים וסקוט עוקב אחריהם במבטו. "אני פשוט לא מבין אותו," הוא אומר, "הרי ברור כשמש שהוא לא בעניין שלה."
"תסלחו לי," אומרת מייפל, "היה לי יום ארוך. אני מותשת. אתם יכולים להשתעשע לכם כאן. אני חייבת לנוח, מסתובב לי הראש."
"גם אנחנו נפרוש. היה כייף ממש נהניתי," אומרת אירלנד.
אנחנו הולכים יחד לחניה ונפרדים בחיבוק.
"אני לא מבין מה עובר עלייך," אומר סקוט מייד כשאנחנו יוצאים לדרך, "אם את כל כך לא סובלת את מייפל אז למה את באה לכאן," שואל אותי סקוט.
שוב אני במחזור וההורמונים שלי גורמים לי להיות מאד רגישה.
"לכאן? זה נשמע שכאן זה הבית שלך," אני אומרת לו בכעס כבוש.
"ומה השלב הבא? תאשימי אותי שאני מנהל רומן עם מייפל מאחורי גבך?" הוא שואל. אני יודעת שהוא צודק ואני מגזימה בתגובות שלי.
"אני עובד איתה," הוא ממשיך, "וכן האווירה הידידותית בין שלושתנו מפרה אותי..
אני לא אבוא איתך יותר לכאן. הפעמיים האחרונות היו יותר מידי עבורי.
אם זה מפריע לך גם לא אבוא לעבוד איתה כאן, או אפסיק כל קשר איתה. אין זה אומר שאת לא חייבת להשתנות.
את מבלה ימים שלמים עם רקדנים גברים ומעולם לא חשדתי שאת מסכלת עליהם כגברים, או מאהבים פוטנציאלים. אני סומך עלייך שאם תרגישי שאינך רוצה להיות איתי פשוט תבואי ותאמרי לי זאת.
העובדה שהצעת לך נישואים לא אומרת שאת חייבת להתחתן איתי אם את לא חושבת שאני הגבר שאת רוצה לחיות איתו את כל חייך."
"אתה כועס עליי," אני אומרת בדמעות.
"אני לא אבא שלך, ואת לא ילדה קטנה, אז תפסיקי. זכותך לנהוג כרצונך, אבל מותר שגם לי יהיו גבולות. לבלות איתך ערב עם חברים כשאת כל הזמן בועטת ושולחת חיצים למי שלדברייך היא חברתך הטובה, לא נראה לי נכון. יותר מזה, עדיין לא חשבת שמגיע לה לדעת שהתארסנו?"
"אתה מאד כועס," אני אומרת ומשתדלת לשלוט בדמעותיי ללא הצלחה.
"אני לא חושב שאת המצב כעת לנהל שיחה כזאת. כשתהיה מוכנה נשב ונדבר," הוא אומר לי.
"אתה עוזב אותי?" אני שואלת במתח.
"איזה שטויות יוצאות לך מהפה. לא אמרתי לך שאני לא אוהב אותך, אלא שלפעמים קשה לי כשאת מתנהגת כך. את אהבת חיי, ואם זה תלוי בי אחיה איתך לנצח, גם כשאת מתנהגת כמו ילדה מפונקת," הוא אומר לי.
"אתה לא קורא לי מתוקה שלי. אתה כועס," אני אומרת לו.
"מה אני אעשה איתך? תפסיקי כבר עם השטויות שלך. אני אוהב אותך, מאוהב בך, ורוצה אותך בטירוף," הוא אומר, "מתוקה שלי."
"אתה צודק. התנהגתי בגסות אל מייפל. אני אתנצל בפניה. באמת לא מגיע לה. וגם אם תחליט להיות עם לירוי, אין לי זכות להתערב. היא לא טיפשה, היא יודעת מה טוב בשבילה," אני אומרת.
"שמעת בעצמך שזה לא יקרה. בכל מקרה בואי נעזוב את זה כעת," הוא אומר לי ולוחץ על הרדיו. מבחינתו השיחה הזאת הסתיימה.
אמנם אנחנו הולכים לישון כאילו השיחה הזאת לא התקיימה, אבל המילים שלו רודפות אותי.
בבוקר אני מתקשרת לאימי." אני זקוקה לשיחה עם הפסיכולוגית," אני אומרת לה.
אני מספרת לה על מה שקרה עם מייפל.
"את תוקפת כאמצעי הגנה. את שטופת רגשי חרטה על שלא סיפרת לה על ארוסייך. במקום לספר לה, את תוקפת. אם את לא יודעת איך לספר לך, תצלמי את הטבעת ותשלחי לה תמונה," מציעה אימא.
"מגיע לה לשמוע זאת ממני," אני אומרת.
"אני שמחה שאת מבינה. אם כך את יודעת מה עלייך לעשות," אומרת אימא.
"אני אתקשר אליה," אני אומרת, וזה מה שאני עושה.
מייפל לא עונה לי. אני מזכירה לעצמי שהמשיבון שלה ענה שאיננה עונה לשיחות.
ההודעה ממנה מתקבלת מייד.
מייפל וייאטסטון:
משהו דחוף? אני בישיבה.
אתקשר כשאסיים.
אחרי כרבע שעה מתקבלת עוד הודעה.
מייפל וייאטסטון:
מצטערת. נראה שזה ייקח הרבה זמן.
אם זה דחוף תשלחי לי הודעה.
אני מתרגשת לקבלת את ההודעה ממנה. זה מראה לי שהיא לא מתחמקת ממני, אלא להיפך, היא דאגה שאדע שהיא לא.
אני מחליטה לשלוח לה הודעה.
יסמין דהרמה:
סתם רציתי לשמוע את קולך,
ולדעת שאת בסדר.
אני לא מוצאת בי את האומץ לכתוב לה מה שרציתי לומר לה באמת. התשובה שלה מתקבלת אחרי רבע שעה, אולי יותר.
מייפל וייאטסטון:
תודה.
למרות שהיא מקמצת במילים אני מרגישה הקלה. לפחות היא עונה לי.
