חולמת צלילים ב 58 – סימני שאלה
סקוט
אני מתחיל לעבוד על הפרויקט במצב כל כך שונה ממה שהיה כשהתחילה העבודה על השלישיה.
ההבדל איננו נובע רק בגלל שאני עובד תחת השם New Horizon, אלא בשל העובדה שאני לא בזוגיות כובלת עם פיית', אלא אם אישה שאוהבת אותי בכל ליבה, ולמרות שהיא בעלת עסק משלה, היא מאד תומכת בי ונותנת לי מרחב לפעול בו.
*
"אני יודעת שאתה מאד מתרגש להתחיל את הפרויקט, אבל גם מבינה שזה אומר שאתה נכנס לתקופה מאד עסוקה כעת.
אני יודעת שקצב החיים שלנו ישתנה, ומבקשת שתדע שאני קשובה לצרכיך.
אני לא רוצה שתרגיש לא נעים את תצטרך לעבוד עד שעות מאוחרות. ועוד משהו." היא עצרה לרגע את שטף דיבורה, "חשבתי על עניין החתונה. אני חושבת שכדאי שנחכה. אנחנו יכולים להתחתן בעירייה אם תרצה, ואת המסיבה נעשה מאוחר יותר.
אתה הנצח שלי, ואני מרגישה שלך גם בלי שנהפוך את זה למשהו רשמי."
*
אני מביט בה כעת. היא ישנה לצידי לאחר מעשה אהבה סוער. נשימתה שקטה, הפנים שלה רגועות. אין לה מושג שאני שוכב לידה ער ומגלגל את המילים שלה בראשי, מנסה להבין האם הן נאמרו כי זה מה שהיא חשבה שאני רוצה לשמוע, או בגלל שהיא באמת מרגישה כך.
הלוואי והיה לי את מי לשאול.
מכל החברות שלה היא הכי קרובה למייפל, וזו לא נמצאת כאן כעת.
המחשבות שלי נודדות לדן. כמה קשה לי עם ההסתגרות שלו. אין לי ספק שההעדרות של מייפל נותנת את אותותיה בו.
אני יודע שהעובדה שהוא לא ידע על קיומה של מתנת חג המולד ממייפל, שבתוכה היא השאירה לו הסבר על ההעדרות שלה, היא שדחפה אותו לצאת עם קארין.
מהרגע הראשון היה לי ברור שזה לא סיפור אהבה. כשם שהיה לי ברור שהפעמיים שהוא עלה עם אחת ממשתפות במשחקי הבקבוק למלון הנהר, נועדו רק לצורך פורקן ריגעי.
הגבר שתמיד מושך אליו נשים, דוחה fכעת את כולן.
טריסטן
בוקר של יום חדש
אני מודה שאני מאוכזב מהעדרותה של מייפל.
הכתבות על קתרין ומייפל מופיעות בכל מקום אפשרי. אמנם שתיהן מחייכות למצלמות, אבל אני מרגיש שמשהו מתרחש מתחת לפני השטח. לא נראה לי שמייפל נהנית מכל המהומה שנוצרת סביבה. המבט בעיניה לא מחייך.
אני מתקשה להבין את הסיבה, שכן ליד קתרין היא נראית מאד נינוחה. דווקא ברגעים האינטימיים ביניהן היא מחייכת מכל הלב, ולא פעם מתפרצת בצחוק.
בכל מקום משדרים את התמונות של השיחה של השתיים עם גברת גרגורין. זאת נראית שיחה מאד אישית, כך לפחות משדרת שפת הגוף של שלושתן.
גיא מחזיר לי סוף סוף טלפון. "אני מצטער שלא עניתי לך. אני בטירוף כל הזמן. יש כמה משחקים חשובים של הניקס ולצערי יש כמה שחקנים פצועים שאני חייב לבדוק אותם ביסודיות לפני שאני מאשר להם לעלות על המגרש. אתה מבין שכל פספוס שלי יכול לגרום להחמרת המצב.
אני עובד עבור הקבוצה בנוסף למשמרות שלי בבית החולים, כך שהיו לי כמה ימים ממש עמוסים," הוא מסביר לי מדוע לא ענה לי עד היום.
"שכחתי כבר שהתקשרתי," אני עונה לו, "מייפל ערכה לנו השקה של הבניין החדש. אני לא יודע אם שמעת שאושר לנו לבנות מגדל בן ארבעים קומות. בכל מקרה היא לא הגיעה להשקה ורציתי לשאול אותך מה קורה איתה. אני מבין שהיא בלונדון עם אימך," אני מגשש אצלו.
"כן. הן היו אמורות לנסוע בקיץ, אבל קרו דברים והם נתבקשו לבוא כמעט מהיום להיום.
אני לא כל כך בקיא בסיפור. אני רק יודע שהנסיעה נקבעה אחרי שנקבע תאריך ההשקה. הן ניסו להשיג מקומות לטיסת לילה כדי שמייפל תשתתף בהשקה, אבל לא הייתה ברירה והיא נאלצה להפסיד אותה. היא לא רצתה לדחות אותה ברגע האחרון."
כולם מספרים לי את אותו הסיפור, ואיכשהו יש לי הרגשה שיש משהו נסתר שם.
"הייתה השקה מדהימה. היא בהחלט ראויה להערכה," אני אומר לגיא. כמובן שלא אומר לו כמה אני כועס עליה שלא טרחה להודיע לי כלום. העיקר שאני בעיניה 'אח גדול.'
אני מתקשר לדן.
"נפגש לקפה?" אני שואל אותו, "אם יש לך שאלות אני אשמח לענות."
"אני פה עם סקוט. אנחנו יכולים להגיע תוך רבע שעה. מתאים לך?" שואל דן.
"נפגש שם," אני עונה לו. אני לא מספר לו שאני כבר כאן עם טעם מר בפה כשאני מרגיש שהתשובות שאני מקבל לא מספקות אותי. אני קולט שאני ציפיתי ממנה ליותר. אני לא מוכן להודות שיש לי רגש כלפיה יותר ממה שזה נראה. הייתה לי תקווה שהפרויקט הזה, שנראה היה שיקר לליבה, יקרב בינינו.
בואם של דן וסקוט משכיחים ממני את המחשבות עליה. אין ספק שהם מתרגשים להתחיל בעבודה.
"יש לכם שאלות בקשר לפרויקט?" אני שואל.
"דווקא לא," אומר דן ומחייך.
"אמרת שתכין לי רשימה של שאלות," אני עונה לו בחוסר הבנה.
"מסתבר שתיק העבודה שאתה קיבלת שונה ממה שסקוט ואני קיבלנו. מייפל העלתה לענן את כל החומר עליו עבדה כל השנה, כולל הערות ומחשבות שעלו במוחה. למעשה כל מה שחשבתי עליו, היא חשבה עליו והביעה את דעתה," מסביר לי דן מדוע אינו זקוק לתשובות.
אני מרגיש מדקרת קינאה. 'למה לדן היא נתנה את הכל ולי לא?'
"אני לא מבין," אני מעמיד פנים שלא ברור לי, "למה שלך היא תתן חומר אחר משלי?"
"היא כתבה לנו, לסקוט ולי, בשפה מקצועית. היא הציעה דברים שמתוכם עלינו לבחור.
אני צריך להתבשל עדיין, ללמוד את הנתונים, ואז אבוא אליך עם שאלות. באיזה אופן תעדיף את כיווני המגדל, איך תבחר שתהיה המעטפת שלו, ועוד שאלות מהסוג הזה," מסביר לי דן, מה שנשמע לי כעת הגיוני.
"הסיבה שאתה לוקח בעל מקצוע שיתכנן עבורך את המבנה, היא שהוא יעלה רעיונות על הנייר וייתן לך לבחור מביניהם מה שנראה לך. בסופו של דבר הבחירה בתוכנית הסופית היא שלך.
רק אחרי שתבחר אני אתחיל את העבודה על כל פרטיה. גם אז אני שאשתף אותך בשלבים השונים.
זה הבניין שלך, סליחה, המגדל שלך, ואני רוצה שתאהב כל פינה בו, שתהיה גאה להיות בעליו. אמנם שמנו יקושר להקמתו, אבל כולם ידעו שהוא שייך לך."
"אני מודה שלא פגשתי אף פעם אנשי מקצוע שמדברים כמוך. אני שמח על הבחירה בכם," אני אומר להם.
אנחנו לוגמים בנחת את הקפה ומשנים את נושא השיחה.
"דיברתי עם גיא וייאטסטון, הוא הרופא של הניקס. אתם אוהדים שלהם?" אני שואל.
"ברור," הם עונים ביחד.
"גיא סיפר לי שעדיין לא ברור מי יעלה לשחק. יש כמה שחקנים שהם בספק," אני משתף אותם.
"זה בהחלט נראה כך במשחק האחרון," אומר סקוט. הוא בהחלט מבין על מה הוא מדבר.
"שמתם לב שלאחרונה המשחקים אלימים יותר? ידיים מונפות ללא חשבון, התרבו הדחיפות, ועוד דברים שבעבר לא העזו לעשות," אומר דן.
"אז לא רק אני שמרגיש כך," אני אומר לו, "המשחק האחרון היה בלתי נסבל. מה הפלא שרמת הפציעות עלתה."
דלת בית הקפה נפתחת פתאום בחוזקה וחברתו של סקוט מתפרצת לבית הקפה. מראה פניה מעיד שהיא מאד כועסת.
"אתה לא מבין!" היא אומרת בכעס כבוש.
"מה קרה מתוקה," עונה לה סקוט בשקט. אני מעריץ את השליטה העצמית שלו.
"בוא תראה. גם אתה דן!" היא ממשיכה באותו טון כועס.
דן מניח שטר של חמישים על השולחן וקם בעקבות סקוט.
סקוט
אני מנסה לנחש מה קרה. כל מיני תרחישים עוברים לי בראש ואני מצפה לראות את הסטודיו הרוס.
"קודם כל השלט של סטודיו סקיי הוסר," היא מצביעה על המקום בו עמד השלט ואני לא מבין למה היא נסערת כל כך.
"עכשיו תראה שהחלון הגדול בחלק השמאלי של הבניין נאטם," ממשיכה יסמין לתאר לי את מה שקורה.
"אני לא מבין מה הבעיה," אני אומר לה בשקט. החלון שלך נשאר כפי שהיה.
"זה לא הכל," היא ממשיכה ונכנסת בצעדים מהירים לתוך המסדרון המוביל לסטודיו שלה.
"איפה הדלת של הגלריה? איננה. גם במקומה יש קיר אטום."
היא מובילה אותי למטבח ומראה לי שגם הוא השתנה. במקום הדלת שחיברה אותו לסטודיו של מייפל, יש קיר.
אתה מבין שהיא מחקה אותי?" היא אומרת בכעס.
"אני בטוח שיש לכך הסבר. אני אלך לדבר עם רוי," אני אומר לה.
"אתה לא מבין שהיא עזבה את הבניין? מה אני אמורה לעשות כעת?" היא אומרת בדמעות.
"אני מבטיח לך לטפל בזה. אני אלך לדבר עם רוי," אני חוזר על דבריי ומסמן לדן לבוא איתי.
למרות שהייתי מעדיף שהיא לא תצטרף אליי, יסמין באה איתנו.
אני פוגש את רוי חצר וניגש אליו. "מה שלומך רוי?" אני פונה אליו.
"עדיין אין לי תשובה," הוא עונה מייד בהתנצלות.
"הנחתי שעדיין לא תהיה לך, שכן אמרת שאתה מחכה שמייפל תחזור," אני עונה לו, "זו לא הסיבה שאני מחפש אותך. רציתי לשאול אותך…"
"אני לא מאמינה!" קוראת יסמין בקול, "היא שינתה את הכניסה לגלריה."
אני מסתובב לאחור ורואה דלת עץ כפולה, ומעליה שלט גלריית סקיי.
"מיפל ביקשה שנערוך כמה שינויים בבניין ובחנייה. היא אמרה שעכשיו כשהסטודיו של יסמין גדל היא זקוקה לפרטיות, ולכן היא ביקשה שנשנה את הכניסות לגלרייה ולסטודיו סקיי.
אם תשימי לב היא גם הקצתה לסטודיו למחול מקומות חניה. הכניסה שלה היא כעת מהרחוב הסמוך. למעשה עד לשורת העצים זאת החניה שלך, שכן מייפל זקוקה לחניה רק עבור העובדים ועוד מספר קטן של אורחים."
"אז זה מה שהיא אמרה לך, שאני זקוקה למרחב. איזו דרך אלגנטית לומר שהיא לא רוצה קשר איתי," יורה מייד יסמין.
"את מפרשת את זה לא נכון. היא ויתרה על חלקים מהשטח שלה, ויתרה על המטבח הגדול, והכניסה לסטודיו שלה מופרדת מהגלריה. אני לא יודע מה קרה ביניכן, אבל הבנתי ממנה שאת לא רוצה קשר איתה.
היא נתנה לי הוראה מפורשת לדאוג לסטודיו שלך, לטפל בכל בעיה שמתעוררת. היא הסבירה שיש לכן חוזה ארוך והיא לא מתכוונת להפר אותו."
יסמין לא נרגעת. אני יודע שיש משהו גדול מזה שמציק לה, אבל היא לא משתפת אותי בו.
"מה אתה אומר?" היא פונה לדן. אני מופתע לשמוע שקולה מתרכך פתאום.
"את באמת רוצה לדעת?" הוא שואל אותה והלסתות שלו ננעלות.
אני מרגיש שאני עומד בינו לבינה. ברור לי שלא משנה מה הוא יאמר, אני צריך לתמוך בה.
"בבקשה," היא אומרת לו בשקט, "אני זקוקה לשמוע את מה שיש לך לאמר."
"בשבת," הוא מתחיל לדבר לאט, "נערכה מסיבת אירוסייך לסקוט. לא הזמנת את מייפל. זה לא קרה בגלל שמייפל ערכה שינויים בבניין," הוא בורר את מילותיו.
"תלמד אותי איך לדבר איתה, איך משום מקום אי יכולה לומר לה כמה היא חשובה לי," היא אומרת.
"אם הייתי יודע זאת, הייתי אומר לה את המילים בעצמי. אני לא יודע," הוא אומר ושפת הגוף שלו משתנה. הוא עוצם לרגע את עיניו. "היא אמורה לחזור מחר. תדברי איתה. אני בטוחה שהעניינים אינם כפי שאת חושבת."
"תודה, הייתי צריכה לשמוע זאת ממך," היא אומרת.
'אני מפספס משהו? איך זה שהוא מצליח להרגיע אותה כך?' אני חושב לעצמי.
יסמין נפרדת מאתנו וחוזרת לסטודיו.
"תסביר לי," אני אומר לדן.
הוא מביט בי. אין לי מושג אם אינו מבין או שהוא רק מעמיד פנים.
"למה אתה חושב שאני יכול להסביר לך את ההתנהגות של מייפל?" הוא אומר לבסוף.
"זה לא מה ששאלתי," אני אומר לו.
"עכשיו אני ממש לא מבין," הוא עונה לי ומביט בי בשאלה.
"איך הצלחת להוציא את יסמין מהסערה שסחפה אותה?" אני שואל.
"בשבת היא דיברה איתי על מייפל. אמרתי לה אז שהיא צריכה לפתור את הבעיות שלה עם מייפל, לא את שלי. יסמין מבינה מה אני מרגיש, כיוון שהיא מרגישה כמוני."
דן
'אני יודע שאני זה שצריך לעשות את הצעד לקראתה. רק שתבוא כבר,' את המשפט האחרון אני ממלמל לעצמי.
רציתי לאמר ליסמין שהיא הביאה את מייפל לעשות את המעשה הזה. אני דווקא מעריך את העובדה שהיא בחרה לתת לה את המרחב שלה, גם אם זה על חשבון הנוחות שלה.
אני מביט סביבי ורק אז מבחין בעציצים הגדולים ובהם נטועים עצים שמהווים הפרדה בין שני חלקי המגרש. אין ספק שיסמין קיבלה חלק גדול מהחניה.
'השארת אחרייך אדמה חרוכה. מתי כבר תבואי ותסבירי לכל אחד מאיתנו מה עובר עלייך? אני אעשה הכל כדי לתקן הכל עבורך.'
אני נכנס למדורי החדשות שמדווחים על הביקור בלונדון, ורואה שבין הדיווחים יש גם מבזק של MNYC.
כאן ריצ'ארד קולר מחדר החדשות של תחנת השידור MNYC עם מבזק מיוחד.
המסתורין סביב ביקורה החטוף של אוצרת האומנות קתרין פבלובה רק הולך וגדל.
האירועים שתוכננו לאחר הצגת האוסף לקהל הרחב, בוטלו במפתיע.
הגברת פבלובה קיצרה את ביקורה והייתה אמורה לעלות על טיסה 107 של חברת התעופה אמריקאן איירלנס, שהמריאה בשעה 5:15 לשדה התעופה JFK בניו יורק.
לכתבינו נודע שגברת פבלובה נראתה במרכז לונדון לפני שעה קלה.
אנחנו מחכים לשמוע מעמיתינו בתחנת השידור בלונדון, מה הסיבה לכך .
אני מתקשר לאירלנד.
"אני מניחה ששמעת את החדשות. אין לי מה לחדש לך. בלונדון לא יודעים להסביר את מה שקרה.
אני יודעת שהם משדרים כל הזמן את התמונות שצולמו מרחוק של השיחה האינטימית בין גברת גרגורין לבין קתרין ומייפל. בנוסף הם משדרים את הנאום המרגש של בנה הבכור של גברת גרגורין, בו נראה שהוא מעיף מבט הצידה מידי פעם, ונד בראשו. על מי הוא מסתכל איש לא יודע לומר.
הנייד למייפל כבוי ואני יוצאת מדעתי.
אין לך מושג כמה פעמים צפיתי בשיחה האינטימית עם הגברת גרגורין. הגדלתי את התמונה, אבל אי אפשר לדעת על מה הן מדברות. אני רק יכולה לאמר שנראה שהשיחה התנהלה על מי מנוחות.
ברור שמסתירים מאתנו משהו. אבל מה, אין לי מושג. כל מי ששאלתי לא יודע לענות לי," אומרת אירלנד. אני מאמין לה שאיננה מסתירה ממני את האמת.
"היא אמרה מראש שהיא תחזור ביום שישי," אני מנסה לשוות לקולי טון קליל.
"נאלץ לחכות עד שתחזור," היא אומרת ונאנחת, "אני מודה שאני קצת דואגת לה."
"אני בטוח שהיא בסדר ויש לי הסבר הגיוני," אני אומר לה ומרגיש את חוסר השקט משתלט עליי.
אני מחייך לעצמי במרירות כשאני חושב על כך שתמיד אומרים שמייפל מוקפת בדרמות. הפעם אני יודע שאין לה יד בכך.
'תחזרי כבר. אני לא נושם בלעדייך!'
