חולמת צלילים ב 56 – מגדל האופל (OPAL)
טריסטן
יום שלישי שמונה בבוקר
הייתי מאוכזב לגלות שמייפל לא הייתה כשגיא הזמין אותי לבית אביו. למעשה לא היה בינינו קשר מאז שיחתנו האחרונה.
היום הוא היום הגדול, יום ההשקה שקבעה מייפל. היום היא תניח לפנינו את כל הקלפים. אני סקרן לראות מה היא ביקשה מהוועדה.
אני יורד למטבח המפואר של ביתי, ושמח שאני לבד כעת. אין בי כלום לתת למישהי בזמן שמפלס ההתרגשות גואה בי.
אני מוציא קערה עמוקה מהארון, ממלא אותה בדגני בוקר, ומוציא חלב מהמקרר. אני מעיף מבט לתוך המקרר ורואה שהוא כמעט ריק. רק אז אני קולט שלא כל כך תפקדתי בימים האחרונים ולא ערכתי קניות. אני שמח שזכרתי לקחת חלב בתחנת הנוחות בתחנת הדלק כשמילאתי אתמול את מיכל הרכב שהתרוקן.
אני ניגש לקחת את הנייד ועובר על המיילים שנכנסו. אתמול דאגתי לכל הנושאים שבטיפולי והשארתי את השולחן נקי. הדבר האחרון שאני רוצה הבוקר זה להיות טרוד בענייני עבודה.
מול עיניי עולה ההודעה בווצאפ.
השולחת: מייפל וייאטסון@סטודיו סקיי
אל: טריסטן או'קלי, אילייה רוקפילד, מרק ג'ונס, ג'ורדן פורסייט, סקוט וינסטון, דן סקיי
בוקר טוב חברים,
הגיע היום הגדול!
סוף סוף קיבלתי את האישור במייל. אני מקווה שעד הישיבה יגיע גם האישור המודפס.
מתרגשת בשבילכם.
שלכם,
מייפל.
8:20
'את לא עושה לי את זה!' אני מדבר על המכשיר.
'תתאפק,' אני אומר לעצמי ועדיין לא מסוגל. אני מחייג את החיוג המהיר אליה ומתאכזב לשמוע שהקו שלה תפוס.
אני כמעט מנתק כאשר המשיבון שלה מתחיל לדבר. הגעתם לתא הקולי של מייפל וייאטסטון. אין באפשרותי לענות לכם.
לפני שאני מספיק להשאיר הודעה, השיחה מתנתקת.
אני מריץ בראשי את המילים שהקליטה. 'מאד מוזר שהיא לא אמרה שיש להשאיר הודעה,' אני חושב לעצמי.
סקוט
יום שלישי שמונה בבוקר
"תאחלי לי בהצלחה," אני אומר ליסמין בזמן שאנחנו עומדים זה לצד זו ומצחצחים שיניים.
"אהה," היא עונה לי כשהמברשת עדיין בפיה. אני מרים את עיניי למראה ורואה שהיא מהורהרת.
"את איתי?" אני שואל אותה.
"אני לא מבינה את השאלה שלך," היא עונה לי.
"איזו מהן?" אני שואל.
"מה עובר עליך?" היא אומרת, יורקת את המשחה מפיה ושוטפת את פיה במים. "אתה בסדר?"
"איזה יום היום?" אני שואל אותה רגע אחרי שאני שוטף את פי. אני בוחן את לחיי ובודק האם עליי להתגלח.
"היום יום שלישי," היא עונה לי, "אתה מדאיג אותי, אתה לא יודע איזה יום היום?"
אני מושך בכתפיי. "את לא איתי," אני אומר ונכנס לחדר הארונות לבחור בגדים.
"ברור שאני איתך," היא נעמדת מאחוריי ומקיפה את בטני בזרועותיה.
"הבעיה של הזיכרון היא לא שלי," אני ממלמל.
היא מניחה את ראשה על גבי ואני יודע שהיא מנסה להבין למה אני מתכוון.
"היום יום שלישי!" היא קוראת בשמחה.
"כן, כבר אמרת את זה," אני אומר ומתרחק ממנה.
"היום ההשקה. אני כל כך מתרגשת בשבילך!" היא אומרת, "סליחה, המחשבות שלי נדדו על מה שקורה בסטודיו, "אני ממש אנוכית. אתה כועס עליי?"
העיניים שלה מתמלאות דמעות. "די," אני אומר לה ונאנח, "אל תבכי. אני לא עומד בדמעות שלך."
"את מבינה שמייפל שלחה לנו כל מיני רמזים ועד היום אני לא יודע בדיוק במה מדובר," אני אומר לה.
כשהנייד מצלצל וההודעה ממייפל עולה אני מרגיש חוסר שקט. אני לא יודע למה לצפות. רק שהיא לא תודיע שההשקה נדחית בגלל שאין אישור. אני מתרגש לראות שהיא מאשרת שהאישור הגיע.
אני מביט על השעה. ההודעה נשלחה 8:20 מה שאומר שעוד שעתיים וחצי כבר נהיה בדרך למסעדה ונדע.
אני מרגיש שזה באמת קורה, ואין זה משנה אם זה בניין בין עשרים קומות או כמה קומות יותר.
הפעם דן ואני צועדים יחד בלי שיש מי שיכתיב לנו את המהלכים. אני מלא בטחון ביכולתי לעשות זאת לבד מהסיבה הפשוטה שאת העבודה על השלישייה עשיתי בכוחות עצמי. המשרד רק סיפק לי שירותים.
זה נכון שנתתי לאבי את הקרדיט, אבל אני יודע מי באמת היה זה שביצע את העבודה.
פתאום אני ניזכר שדן אמר לי שהוא הולך בערב לצפות בתוכנית על חברו שמת בתאונה בבורה בורה. התקשרתי אליו אמש אבל הוא לא ענה.
אני מתלבט מה לעשות, ומחליט לשלוח לו הודעה.
סקוט וינסטון:
בוקר טוב,
איך אתה מרגיש?
דן סקיי:
לא ישנתי כמעט.
אנחנו יכולים לדבר?
סקוט וינסטון:
אצלי או אצלך, או בבית הקפה?
דן סקיי:
זה נשמע כמו שאלה לבחורה. 😂
אני אעלה אליך.
אני נושם לרווחה. לפחות הוא מתלוצץ איתי. כנראה שהוא בסדר.
אבל כשהוא נכנס לדירה אני רואה שלא.
אמנם הוא לבוש בחליפה ועניבה, אבל פניו מספרות שעבר עליו לילה קשה.
אני ממהר להכניס טבלית למכונת הקפה.
"אני לא יודע איך לעכל את זה שהוא סיפר לנו שקרים במשך שנים. זה בהחלט הסביר לי הרבה דברים שלא הסתדרו לי כל הזמן, מצד שני זה מעצבן אותי שלא ידעתי ולא יכולתי לעזור לו," הוא אומר בזמן שהוא מתיישב ליד הדלפק במטבח.
הוא נושם עמוק ומשחרר אנחה. "אז מסתבר שהוא התאבד. גם הסיפור על מותו לא נראה הגיוני. הזמן הקצר בין 'התאונה' לבין הבאתו לקבורה לא נראה אפשרי בכל קנה מידה. לפחות גם זה מובן כעת.
אני ממש לא מקנא באירלנד במה שהוא העביר אותה. היא הרגישה אשמה שלא הצליחה לאתר אותו ולעזור לו. היא באמת מקסימה. היא דאגה לכל אחד מאתנו."
דן
כמובן שאני לא מספר לו שאני קיבלתי יחס מועדף אצלה, כשם שאני לא מספר לו שאני מאוכזב שלא שמעתי ממייפל שידעה על ההקרנה ומה תוכנה.
הבטחתי לעצמי לא לומר מילה. אני כבר רוצה לראות אותה היום בהשקה. מעניין אם היא תזכיר זאת.
כל הודעה ממנה מקפיצה אותי. כמובן שהייתי מאוכזב שמה שהגיע ממנה הבוקר הייתה רק ההודעה לקבוצה. אני מתנחם בכך שבעוד פחות משלוש שעות נדע מה גודלו של הפרויקט.
אני כבר רוצה להתחיל לעבוד עליו ולשים את כל מה שהיה מאחריי.
אני בספק שסקוט מבין שההקפדה שלי הבוקר על הלבוש היא בשבילה בלבד, לא לכבוד ההשקה, גדולה ככל שתהיה.
*
'תזכור שאתה לא יודע מה היא מרגישה כלפיך. תשמור על פרופיל נמוך שלא תתאכזב,' הוריתי לעצמי, והסתכלתי על בן דמותי במראה המוצבת בחדר הארונות שלי.
'אתה נראה טוב,' דיברתי אליו.
התלבטתי אם להתיז עליי ממי הבושם של הצייד הצפוני או לבחור בריח שאיננה מכירה.
'הצייד הצפוני,' סיכמתי עם עצמי, 'אתה רוצה שהיא תדע שאתה הצייד הצפוני שלה, זה שמחכה כבר לחזור אליה הביתה, ולעטוף אותה בזרועותיך, ולספוג את חומה לגופך.'
*
"מה אתה מהמר שיהיה גודלו של הבניין?" שואל סקוט.
"היא מתוחכמת האישה הזאת. לא שמת לב שהיא קראה לפרויקט מגדל האופל? אין ספק שגובהו עובר את עשרים הקומות. השאלה היא בכמה. הימור פרוע שלי הוא שהיא ביקשה תוספת של עשר קומות." אני לא בטוח, אבל משום מה יש לי הרגשה שאני צודק.
"מעניין, גם לי יש הרגשה דומה. לזמן יש תכונה מוזרה. לפעמים אתה רוצה לעצור את הרגע, ולעיתים כמו עכשיו הוא זוחל כמו צב," אומר סקוט מהורהר. אין ספק שגם הוא חסר סבלנות כמוני.
"הבטתי על המגרש. אני מניח שמה שכבר ברור זה שהבניין הנוכחי יהרס, כך שהשמים הם הגבול.
המיקום שלו, ובעיקר המבנה שלו, מאפשרים לשחק עם כיווני הרוח של הבניין. השאלה כמה יקציבו למשרדים וכמה לדיור. הבנתי שזה הכיוון. השאלה גם אם האישור כולל מספר קומות, או שטח כללי של הבניין, מה שמאפשר בנייה מדורגת. כל כך הרבה מחשבות מתרוצצות לי בראש."
"אני כבר סקרן לשמוע מה עובר לך בראש. יצרתי כבר קשר עם בעלי מקצוע. יש לי מחשבה בראש להכניס את רוי לפרויקט. חשבתי להתייעץ עם מייפל בקשר לזה."
"זה בהחלט רעיון לא רע, בעיקר כשגם היא קשורה לפרויקט."
ג'ורדן
אני מתרגש כשעולה ההודעה ממייפל. למרות שידעתי שהיום הוא יום ההשקה, ההודעה הופכת את זה לדבר ממשי.
תוך פחות משלוש שעות אני אדע לאיזה פרויקט נכנסתי.
יש לי בטחון מלא במייפל. ראיתי גם שטריסטן הוא גבר הגון כשהוא הראה לי את כל המסמכים, כולל המחיר בו הם קנו את חלקו של השותף שעזב.
*
"אני מכירה את טריסטן מילדות, ועדיין אני מציעה לך להביא את הניירת לאנשי הפיננסים שלך. אני בטוחה שהם יאמרו לך שזאת עסקה משתלמת," מהדהדות מילותיה של מייפל.
כשפגשתי את טריסטן ידעתי שאני יכול לבטוח בו. זה משהו שאתה יודע כשאתה מדבר עם אדם פנים מול פנים.
עורכת הדין שלי איזבל מירו ( הברבורה/ משחקי הבקבוק ב.א.) ממשרד ל.א.ר., משרדה של ליאה רוטשילד, אליה שלחתי את חוזה ההתקשרות לאישור, אישרה לי שהעסקה מאד משתלמת.
אמנם עברו רק ימים מעטים מאותה פגישה, אבל אני כבר מרגיש חלק בלתי נפרד מהקבוצה.
*
אמש השארתי הוראות במועדון לגבי היום, והודעתי שהיום אני עסוק כל היום בפגישות עסקיות ואין לי מושג מתי ואם אבוא.
יש לי הרגשה בבטן שמה שנשמע היום יגרום לנו לרצות לחגוג הלילה. ברור לי שאני ארצה להזמין אותם למועדון, אבל עדיין לא אמרתי על כך דבר לאיש.
מייפל
גלגלי המטוס בטיסה 142 של חברת התעופה אמריקן איירליינס יעזבו את מסלול ההמראה של שדה התעופה JFK בשעה 9:15 בבוקר.
8:20 בבוקר. בעוד דקות ספורות תחל העליה למטוס.
אני מוציאה את הנייד שלי ושולחת את ההודעה לקבוצת בניין עשרים.
אני מחייכת כשאני רואה את השם שהענקתי לפני למעלה משנה לקבוצה. מי היה מאמין שאחרי כל העבודה המאומצת הזאת, יהפוך הבניין למגדל בן ארבעים קומות.
*
כשהגיעה ההודעה מאדוארדו מנסיני בדיוק התלבטתי איזה מהירחונים לקחת איתי לטיסה.
היה לי ברור שהופ תבחר בירחונים שעוסקים ברכילות.
בסופו של דבר בחרתי ספר קליל, מסוג הספרים שמוגדרים 'ספרי טיסה.' כזה שאם את נרדמת תוך כדי קריאה, וחוזרת לקרוא בו לא בדיוק במקום הנכון, את לא מרגישה שפיספסת משהו חשוב.
נכנסתי לקרוא את ההודעה שלו.
אדוארדו מנסיני:
בוקר טוב מייפל.
עמדתי בהבטחתי, האישור בידי.
להודעה צורפה תמונת האישור המודפס, כאשר המספר ארבעים קומות ושטח המאושר נכתבו בהדגשה.
עניתי לו מייד.
מייפל וייאטסטון:
בוקר טוב אדי.
המון תודה!
בבקשה תביא איתך את האישור להשקה.
צירפתי לו את הזמנה ושיתפתי גם את מינדי.
אדוארדו מנסיני:
אגיע בשמחה.
יש רק פרט קטן שהסתרתי ממנו, והוא שאני לא אהיה שם.
*
רגע לפני שאני עומדת לעלות למטוס אני מקליטה הודעה במשיבון. אני מאמינה שאיש לא יחפש אותי לפני שיבינו שאני לא אהיה בהשקה.
טריסטן
12:55 בצהריים
אני מגיע ליווניה בניו יורק. מראה המסעדה מבחוץ בהחלט מרשים. כאשר אני עובר את המפתן אני רואה שגם בפנים היא מעוצבת בטוב טעם. אין לי ספק שהייתה לעובדה הזאת משקל לא קטן בבחירה של מייפל במקום.
"ברוך בואך מר או'קלי להשקת מגדל האופל," מקבל את פני בחיוך אישה יפה,
אני מפשפש בזיכרוני ואינני מצליח להיזכר מיהי. "אנחנו מכירים?" אני שואל אותה ומקמט את מצחי עדיין בניסיון להיזכר.
"עשיתי שעורי בית," היא עונה לי בחיוך, "אני מינדי מנהלת היווניה בניו יורק. מייפל שלחה לי את רשימת המשתתפים. כולכם אנשים מוכרים בעיר, כך שלא התקשיתי ללמוד עליכם כדי להיות מוכנה לקראתכם. הבטחתי לה לטפל בכם בעצמי."
מינדי מוליכה אותי לעבר חדר פרטי שבכניסה אליו יש שלט המסמן את המקום כהשקת המגדל. אני מחייך כשאני רואה שמייפל כבר בחרה לו סמל. הילדה הזאת מפתיעה אותי כל פעם מחדש.
מייד אחריי מגיעים גם האחרים ומינדי מובילה אותם לחדר.
"ברוך בואכם להשקה," אומרת בחורה יפיפיה שיושבת בראש השולחן ומקרינה את הלוגו של בנין האופל על המסך ממול.
"ברוך בואך מר או'קניל, אני סופיה מצוות סטודיו סקיי," היא מציגה את עצמה.
היא ממשיכה להציג את עצמה בפני כל אחד מהבאים.
האחרון שנכנס לחדר לא מוכר לי. "תכירו את מר אדוארדו מסיני," היא אומרת. הוא מביט בה בפליאה, ניכר שאינם מכירים.
היא מציגה בפניו כל אחד מאיתנו. "מר מנסיני מצטרף אלינו למצגת ולאחריה הוא ימסור לכם את האישור לו כולנו מחכים," היא מסבירה.
מינדי נכנסת שוב ומניחה לפני כל אחד מאתנו טאבלט.
"אני מבקשת שכל אחד מכם יבחר איזה משקה הוא בוחר. הבחירה היא בין משקאות קלים, למשקאות אלכוהולים או קפה."
לחדר נכנסת מלצרית ונושאת איתה מגשים עם מנות פתיחה ראשונות. עד מהרה מתמלא השולחן בשלל צבעים וריחות.
"הכל נראה כל כך טעים," אומר ג'ורדן, "יש לה טעם משובח לילדה."
למרות שמייפל טרם הגיעה מודיעה סופיה שאנחנו מתחילים עם המצגת.
ברוך בואכם להשקת מגדל האופל
המצגת הוכנה על ידי:
מייפל , אדריכלית פנים
סופיה, גרפיקאית סטודיו סקיי
אית'ן , מתכנת, סטודיו סקיי
רפאל , צלם
אני שם לב שכל אחד מוצג בשמו הפרטי בלבד.
המצגת כוללת תמונות שצולמו לאורך השנה, החל מהפגישה הראשונה שלנו בבניין, דרך בעלי המקצוע השונים והדוחות שלהם, עד להחלטה של מייפל ללכת לוועדה.
היא עשויה בצורה מרתקת, ולא עמוסה בפרטים מיותרים.
"אתם זקוקים להפסקה? אתם רוצים שאבקש שיגישו את המנה העיקרית או רוצים שאמשיך?" שואלת סופיה.
אני מחניק חיוך. 'אין ספק שסופיה גדלה 'בבית סיפרה של מייפל.' אני מניח שזה היה רעיון של מייפל. אני לא מבין מדוע היא עדיין לא פה. 'מה בדיוק היא מתכננת?'
"אני מניח שכולם יסכימו איתי שנמשיך. מה אתם אומרים?" אני פונה לכולם.
"זו בכלל לא שאלה," אומר ג'ורדן.
"אני רוצה לומר כמה מילים," אומר להפתעתי מר מנסיני.
"אני רוצה לברך אתכם על הבחירה הכל כך נכונה במייפל שתייצג אתכם.
ישבנו מולה, חמישה חברי וועדה ופשוט הוקסמנו ממנה. אני חייב להסביר שלא תהיינה אי הבנות. זה נכון שהיא אישה יפיפיה, וההופעה שלה בהחלט משכה את תשומת ליבנו, אבל אני חייב לומר שלא לזה התכוונתי.
מייפל נתנה תשובות עוד לפני שנשאלו השאלות. נוצר מצב שפרט לכמה שאלות ששאלתי אותה בהתחלה, בעיקר בניסיון להבין למה היא לא עבדה מול אדם סמיטסוניון שהתברר שהוא חבר שלכם, ישבנו ושתקנו מולה.
"את יכולה להמשיך," הוא פונה לסופי.
על המסך עולה תמונתה של מייפל. היא לובשת שמלה שחושפת את רגליה היפות. מעליה היא לובשת חלק עליון ארוך שנופל משני צדדיה.
המצלמה מתקרבת אליה.
"תעזרו לי," היא פונה למי שעומד לצידה, "אני עובדת יותר משנה על הפרויקט הזה, יש לקבוצה ציפיות ממני. יותר מזה, היו לי יומרות גדולות ,קראתי לו בנין עשרים, למרות שבפועל יש בו רק שמונה קומות. איך אני אספר להם כעת את מה שאישרו להם?"
היא בהחלט נראית במצוקה.
אני כועס על מי שצילם אותה מתפתלת כך.
"את בטוחה שזה מה שהיא ביקשה שתקריני לנו?" אני פונה לסופיה.
"העריכה האחרונה היא של מייפל. זה נשלח אליי אתמול בלילה," היא עונה לי בפנים חתומות.
"תקשיבי מיי, פשוט תאמרי להם שהם יודעים שעבדת קשה, עשית כמיטב יכולתך. בסופו של דבר ההחלטה של הוועדה היא לא בידך," אומר לה גבר שאינו נראה בתמונה. העובדה שהוא קורא לה מיי מלמדת אותי שהוא כנראה מכיר אותה מילדותה.
"אתה קולט שעמדתי כמעט שלוש שעות על עקבים גבוהים והקציבו לי רק שתי דקות לומר מה בעצם אני מבקשת?" היא פורשת ידיה לצדדים.
מר מנסיני מחניק בקושי את צחוקו. 'שובבה,' הוא ממלמל.
"נו תעזרו לי. בעצם למה שאתה לא תגיד את רפאל. אמרת את זה כל כך יפה," היא נאנחת.
"את מסוגלת לעשות את זה," עונה לי רפאל, עכשיו אני כבר יודע מי הוא הגבר שלא נראה בתמונה.
"אני אנסה," היא אומרת ולוקחת נשימה עמוקה, "רגע אני צריכה מים."
"זה לא פשוט להיות חבר של אח שלה," אומר מנסיני, "היא סיפרה לאחיה אמר ש.."
"אתה טועה," אני קוטע אותו, "כולם אומרים שהבעיה היא גיא. הבעיה האמיתית היא שמיי רואה בכולנו אחים גדולים, ולכן אין סיכוי שיקרה משהו."
"היא מדהימה," הוא אומר ואני לא מבין מדוע הוא מעיר הערה כזאת כשהיא מופיעה פה בחולשתה.
"אני מוכנה," היא אומרת, קמה מיישרת את שמלתה ומתיישבת שוב.
"אני זוכרת את היום הראשון שהתחלנו לעבוד על הפרויקט. לא היה לי מושג אז מה יהיה גורלו. לפני כמה ימים עמדתי מול הוועדה לבינוי ערים וידעתי בדיוק מה אני רוצה. הייתי חייבת לנסות.
אני מאד מקווה שלא תכעסו על הבקשה שלי, ועל כך שהוועדה אישרה לכם לבנות על השטח, לאחר הריסת הבניין הישן, בניין בן … ארבעים קומות.
נו באמת חברים שלי, אתם באמת חושבים שאני לא יודעת שהמצלמה עליי כל הזמן. אתם קולטים? אני מייפל עמדתי מול הוועדה ושכנעתי את חבריה לתת לכם אישור למגדל בן ארבעים קומות. ארבעים קומות! איפה מחיאות הכפיים?
אני אוהבת אותכם ומאחלת לכם בהצלחה.
תהנו מארוחת הצהריים שבחרתי עבורכם.
אנחנו יושבים בדממה, עינינו עדיין על המסך למרות שמייפל כבר לא שם.
"זה אמיתי?" אני שואל את מנסיני שמגיש לי את האישור.
"אתם קולטים? ארבעים קומות!!" אני אומר ושם את ידיי על ראשי, "בחיים לא הייתי מהמר על מספר כזה."
"היית קרוב," אומר סקוט לדן, "הוא אמר לי הבוקר שיש לו הרגשה שיש אישור לשלושים קומות."
משום מקום נכנסים מלצרים ומגישים את המנה העיקרית. ריחות של בשר צלוי ממלאים את החדר.
"אני יכול להבין איפה מייפל?" אני שואל.
