חולמת צלילים ב 51 – הצעה מעניינת
יסמין
"את באה לשחקים?" שואלת אותי טסה.
אני מביטה על סקוט. הוא שקוע במחשבותיו, עיניו מביטות בנקודה בלתי נראית מעבר לחלון הגדול של הסלון. הוא לא מרבה במילים מאז שחזרתי הביתה.
"אני אדבר עם סקוט," אני אומרת לה וניגשת אליו.
"אתה כועס עליי שחזרתי מאוחר?" אני שואלת אותו.
"מה פתאום," הוא אומר ומושך אותי אליו לחיבוק, והמבט שלו חוזר לאותה נקודה מסתורית מעבר לחלון.
אני מהססת האם לשאול אותו בקשר ליציאה למועדון.
"הייתי אמור להתחיל פרויקט חדש עם דן," הוא מתחיל פתאום לדבר, "זה התאים לשנינו כיוון שזה לא היה פרויקט ענק כמו המגדלים, ועם זאת זה החזיר אותנו לעבודה.
זה לא שאנחנו לא מתפרנסים. מזה אין לך מה לחשוש. נכנסות כל הזמן עבודות שמפרנסות יפה, אבל הצורך שלנו ביצירה בוער בנו. כשתראי אותי בפעולה תביני. אני פורח, אני מרגיש שאני חי.
כבר התחלנו לעבוד על הפרויקט, הגשנו הצעת מחיר אטרקטיבית שאושרה על ידי השותפים. היום נודע לנו במפתיע שהפרויקט התבטל."
"חשבתי שאתה עובד על הפרויקט של לטינה," אני אומרת לו מופתעת.
"סיפרת זאת למישהו?" הוא שואל אותי בסבר פנים רציני.
"לא." אני מנסה להבין מאיפה בה השאלה הזאת.
"את חייבת להבטיח לי שזה נשאר בינינו," הוא אומר לי.
"אין לך אמון בי?" אני שואלת פגועה.
"ברור שכן מתוקה. אני פשוט חייב שתדעי שנאסר עלינו לדבר על כך. מעורבים בעניין הזה אנשים מסוכנים ולכן נתבקשנו להתנתק מהפרויקט.
נודע לי היום שחקרו אודות מייפל, רצו לדעת אם היא יודעת מה קרה במהלך הירי. למרבה המזל היא העידה במשטרה שלא ראתה כלום, והם השתכנעו שאין לה קשר למועדון.
אז עכשיו את יודעת שהלטינה לא תוקם מחדש."
"חברות שלי הולכות היום לשחקים. היו לי ימים מתוחים עם הבחינות ללהקה. הייתי שמחה אם נצא הלילה. כמובן בתנאי שאתה מרגיש שבא לך," אני אומר לו.
"ברור שאני רוצה לבלות איתך. חסרת לי השבוע, ואני רוצה לבלות כל דקה פנויה איתך. תודיעי להן שנבוא," הוא עונה לי ואני רואה על פניו שהוא רגוע יותר.
"תשאל את דן אם הוא רוצה לבוא," אני אומרת לו, "עכשיו כשהוא שוב פנוי אני חושבת שהוא ישמח להצטרף."
"מתוקה, אם לא הבנת דן לא פנוי שוב. הוא היה פנוי כל הזמן. זאת קארין שהעמידה פנים שקורה ביניהם משהו," הוא עונה לי.
אני תוהה עם מייפל תגיע הערב עם ריבר, אבל לא מעלה את הנושא.
אני מתקשרת לטסה. "אנחנו נגיע."
"מעולה," היא עונה לי בשמחה.
אני מחכה לשמוע האם היא תאמר משהו בקשר למייפל אבל היא לא מזכירה אותה.
אני מתלבטת האם ללבוש שמלה או מכנסיים ובוחרת לבסוף בשמלה שחורה צמודה המדגישה את מתאר גופי. חשוב לי להראות במיטבי. בשביל עצמי וגם בשביל סקוט.
אני מחייכת כשאני רואה שסקוט בחר אף הוא במכנס שחור וחולצה שחורה .
"את נראית נפלא," הוא מחמיא לי ונושק לי ארוכות, "דאגתי לך בימים האחרונים. אני שמח לראות שאת חוזרת לעצמך."
אני מחייכת אליו ולא משתפת אותו שהסערה שבי עדיין לא חלפה.
"דן אמר שיפגוש אותנו שם," משתף אותי סקוט כשאנחנו בדרכינו למועדון.
"הוא אמר אם בא לבד?" אני שואלת בסקרנות.
"לא, הוא רק אמר שיפגוש אותנו שם. הוא מסוג הגברים שמושכים נשים. תמיד תמצאי לידו נשים שמחפשות את קרבתו. השאר תלוי בו," אומר סקוט, ואני מרגישה מובכת. כמובן שאני לא מראה לו זאת.
אני מרגישה את המתח נבנה בי. סקוט מרגיש בכך מייד. "מה קרה מתוקה שלי?" הוא שואל.
"ואתה?" זה כל מה שאני מסוגלת לאמר.
"מה זאת אומרת? אני איתך, אין בכלל ספק," הוא עונה לי מייד.
"גם אתה כמוהו?" אני שואלת.
"אני מרגיש שאת לא מכירה אותי בכלל. אני גבר של אישה אחת. האחרות לא מענינות אותי. את האישה שלי לנצח, אין לך בכלל מה לחשוב שאהיה עם מישהי אחרת. לפעמים אני לא מבין מאיפה חוסר הבטחון שלך נובע."
אנחנו מגיעים למועדון ועולים בדלת הצדדית המובילה ישר לקומת הוי.אי.פי. טסה כבר כאן ועוד כמה חברים. מספר דקות אחרינו מגיע גם דן.
אני מעיפה מבט מהיר מסביב, מייפל לא פה. אני נושמת לרווחה, אם כי אין זה אומר שהיא לא תגיע.
להפתעתי מתחילה להתנגן ברקע מוסיקה לטינית, בדיוק כמו בלטינה. זה בהחלט מוזר בעיניי.
"את שומעת?" אומרת לי טסה בעצב, "זאת המוסיקה שלנו. היא מעוררת בי זכרונות מימים יפים."
"אני מבינה אותך לגמרי. זה גורם לי לרצות לקום ולרקוד."
ואז אני רואה את ריבר מגיע…לבד.
טסה מזדקפת ומציצה לעבר המדרגות. אני מניחה שהיא מחפשת לבדוק אם מייפל מגיעה.
"היא מתעכבת. היא אומרת שהיא מדברת עם מהנדס העיר. קשה לי להאמין שעיריית ניו יורק פתוחה בשעה כזאת. הלוואי והיא הייתה מלאת אנרגיה כזאת במיטה," הוא פולט.
"אתה תמיד כזה?" יורה לעברו דן.
"כזה מה דן?" הוא שואל.
"כזה שרץ לספר לחברים אחרי ש… עזוב, זה לא ענייני," אומר דן, "פשוט זה לא נראה לי מכובד לדבר כך על מי שאיתך."
"כפי שאמרת, זה לא עניינך," עונה לו ריבר.
המתח באוויר מעיק על כולם, ואיש לא שם לב שמייפל עולה במדרגות.
"סיימת את השיחה עם 'מהנדס העיר?'" שואל בציניות ריבר.
"אני מבינה ריבר שאתה מפקפק בדבריי," היא אומרת, מוציאה את הנייד שלה מהכיס, פותחת את הנעילה ומניחה אותו לפניו.
"אתה מוזמן לראות עם מי דיברתי ומתי," היא אומרת לו.
"תסכימי איתי שזה קצת מוזר שאת מדברת על עניני עבודה עם עובד בעיריית ניו יורק בשעה כזאת," הוא אומר.
"אני אסביר לך. אדם סמיטסוניון, מהנדס העיר, מכיר אותי מאז שהייתי בת שלוש וחצי. הוא היה בא עם אחי לקחת אותי מהגן. אם לא הבנת, הוא מתייחס אליי כמו אל אחות קטנה.
אתה עוד לא מכיר אותי מספיק. כשאני בזוגיות כולי של בן זוגי, אני לא מחפש קשרים מכל סוג שהוא עם גברים אחרים."
אמנם הם מדברים בשקט, אבל אין לי ספק שמי שיושב קרוב אליהם מטה אוזן להקשיב לשיחה שמתנהלת ביניהם.
הנייד בכיסו של ריבר רוטט ממושכות. לבסוף הוא קם. "אני הולך לשרותים," הוא פולט ויורד במהירות. אני עוקבת במבטי אחריו ורואה שהוא כותב משהו בטלפון הנייד. מייפל לא עוקבת במבטה אחריו. אני חושבת האם עליי להסב את תשומת ליבה, ומחליטה שזה לא ענייני.
מייפל קמה וניגש לדן. "אני יכולה לדבר איתך?" היא שואלת.
"מה קרה. את רבה איתו אז את באה אליי?" הוא שואל, "חשבתי שטוב לך, שאת מאושרת."
"מאושרת?" היא מגחכת, "אושר זאת מילה גדולה מידי. אבל לא על זה רציתי לדבר איתך."
"אני חושב שעדיף לך שתטפלי בזוגיות שלך. הצהרת שכשאת בזוגיות את לא רואה גבר אחר."
"לא משנה," היא עונה לו ומביטה רגע על סקוט ונראה שהיא עומדת לפנות אליו. "לא משנה," היא מפטירה שוב, "אלך לדבר עם ג'ורדן."
היא יורדת במהירות בדרגות ודן עוקב אחריה במבטו במבט חתום. המתח ניכר על פניו.
ג'ורדן פורסייט
"אנחנו יכולים לדבר?" שואלת מייפל.
"בואי נלך למשרד שלי," אני אומר לה. אין לי כוונה לדבר על הלטינה לפני כולם.
"יש לי הצעה בשבילך," היא מפתיעה אותי אחרי שדלת המשרד נסגרת אחרינו , "אני מייצגת קבוצת רכישה שבידיה בניין בן שמונה קומות. אני הולכת לוועדה מיוחדת כדי לקבל אישור לבניין רב קומות. בעבר הוא היה בניין מסחרי. יש סיכוי שחלקו יהיה מגדל מגורים.
אני יודעת שהתעניינת בעבר בשותפות בקשר לבניין אחר, שותפות שלא יצאה לפועל." היא שותקת לרגע.
אני כל כך מעריך שהיא לא מזכירה במילה את לטינה.
"אחד השותפים פרש. רציתי לדעת אם זה מעניין אותך?" היא שואלת.
"זה בהחלט מסקרן אותי," אני עונה לה.
"אם כך אבקש מאחד השותפים ליצור איתך קשר. אני מתעסקת רק באישורים, אין לי חלק בעיסקה," היא מסבירה לי.
"יש לי עוד בקשה. אני יודעת שבעבר היית בקשר עם דן סקיי וסקוט וינסטון בקשר לפרויקט. תשאל אותם האם הם מעוניינים באופן עקרוני לקחת על עצמם את הבנוי והתכנון של הבניין," היא מבקשת.
"למה שלא תשאלי אותם בעצמך?" אני מתפלא.
"אני לא יודעת אם אתה מעודכן. אני כבר לא עובדת במשרדו של דן סקיי. ניסיתי לדבר איתו כעת, אבל אין בינינו בכלל תקשורת.
אם יסכימו אני אודה לך אם תשלח לי הודעה. יתכן ואדרש מחר לתת שם של מהנדס ואדריכל שאני ממליצה עליהם.
אם יסכימו לעבוד, העבודה שלהם. אני אישית המלצתי ליזמים להתקשר אליהם. אם הם לא ירצו, אאלץ להוציא זאת למכרז, וזה מה שאומר בלית ברירה בוועדת לתיכנון ערים בעירייה."
"אני מצטער לשמוע עלייך ועל דן. זה ממש לא נראה לי הגיוני," אני אומר לה, "בכל מקרה אני מבטיח לך שאדבר איתם בקרוב."
"אני מאד מעריכה את עזרתך. איזה מספר טלפון אתה רוצה שאמסור לשותפים?" היא שואלת.
"את הנייד שלי. הוא מצוי בידך," אני עונה.
מייפל עוזבת את המשרד ואני נשאר לשבת בו, מהרהר בהצעה המפתיעה שהוצעה לי כשכבר חשבתי שיהיה עליי להתאמץ למצוא את הפרוייקט הבא.
צלצול הטלפון מפתיע אותי. עורך הדין טריסטן או’קלי, זה השם שמופיע על הצג.
השעה כבר אחרי תשע בלילה. מעבר לעובדה שאינני מכיר את השם, העובדה שהוא עורך דין גורמת לי לצמרמורת. אני מתלבט האם לענות ומחליט שלא יעזור אם אתחמק.
"ג'ורדן פורסייט מדבר," אני עונה לשיחה.
"מדבר טריסטן או'קלי. מייפל נתנה לי את מספר הטלפון שלך. נעים להכירך," הוא אומר לי. הקול שלו עמוק וידידותי, והזכרת שמה של מייפל גורם לי להרפות מייד את המתח שהצטבר בי.
"נעים גם לי," אני עונה לו.
"רציתי לדעת מתי נוכל לשבת לדבר על בניין עשרים. זו הזדמנות עסקית מאד מעניינת ומייפל המליצה לי לדבר איתך. אני מאד מעריך את דעתה של הקטנה הזאת," הוא אומר לי וניכר בקולו שהיא מיוחדת עבורו.
"אני גמיש עם לוח הזמנים שלי, תאמר לי מתי נוח לך ונפגש," אני עונה לו.
"מחר יש למייפל ישיבה גורלית בעירייה בקשר לבניין. אני מניח שכשהיא תסתיים אהיה פנוי לפגוש אותך," אומר טריסטן.
אני נכנס לאינטרנט ומקיש את שמו של טריסטן במנוע החיפוש. התמונה שעולה בהחלט מתחברת לי לאיש שדיברתי איתו. אני מדלג על מה שכתוב במדורי הרכילות וקורא רק את מה שכתוב על חייו במקצועיים.
אני מחליט להתחבר אליו בלינקדן, אבל רואה שהוא הקדים אותי והזמין אותי להתחבר אליו.
'אז גם אתה בדקת מי אני,' אני מחייך לעצמי. אני מאשר אותו מייד.
כעבור דקות ספורות אני מקבל מייל מטריסטן.
לעיניך בלבד, כך כתוב בכותרת, ובו פרטים כלליים על הבניין.
'כשדלת נסגרת, אחרת נפתחת' עולה במחשבתי המשפט השחוק הזה. 'כנראה שיש בה משהו,' אני אומר לעצמי. יש לי הרגשה טובה מאד בקשר לפרויקט הזה.
אני יוצא מהמשרד וניזכר שמייפל ביקשה שאדבר עם דן וסקוט.
אני רואה אותה על רחבת הריקודים רוקדת עם ריבר. אני מסתכל על האופן שבו הוא אוחז בה. ידו אמנם מונחת על גבה, אבל ברישול כלשהו. כאילו הוא לא באמת תומך בה.
גם התנועות שלה מאופקות. ראיתי אותה רוקדת בלטינה. התנועות שלה יכולות להעביר כל גבר על דעתו. אמנם לא ראיתי אותה מעולם רוקדת עם גבר, אבל אני לא חושב שזאת הסיבה.
ברור לי שהקשר הזה לא נועד להיות.
אני עולה בריצה לקומת הוי.איי.פי ורואה שגם חבריי מסתכלים עליהם. יותר מכולם אני שם לב לעיניו של דן שבוערות כשהוא מסתכל עליה.
"אני רוצה לדבר איתך דן, וגם איתך סקוט," אני פונה אליהם.
דן מסיט את מבטו באיטיות ממייפל אליי. "מתי שתרצה," הוא עונה לי.
"התכוונתי עכשיו," אני אומר.
שניהם מסתכלים עליי בשתיקה, וקמים באיטיות.
"זה לא יחזיק מעמד," אני אומר בזמן שאנחנו יורדים במדרגות למשרדי, ומסמן בראשי לעברה של מייפל.
"זה גם מה שאני אומר," אומר סקוט, "היא לא מתנהגת כמו עצמה. היא עצורה, חסרת חיים לידו."
דן נושך את שפתיו, אבל לא אומר מילה.
"אז גם אתה עם התאוריה הזאת של האש שיש בינינו כשאנחנו אחד ליד השניה?" שואל דן בזלזול כשאנחנו נכנסים למשרד, "העובדה היא שאין בינינו כלום."
"מה שתגיד," אומר סקוט, "אני מניח שזאת לא הסיבה שלשמה ג'ורדן קרא לנו."
"הונחה לפניי הזדמנות עיסקית מעניינת. אני יודע שמייפל רצתה לדבר איתך דן, אבל אני מבין שקשה לכם לתקשר.
בכל מקרה הקבוצה שאני כנראה עומד להצטרף אליה בפרויקט שנקרא בניין עשרים, קיבלה המלצה ממייפל לשכור את שרותכם כמהנדס ואדריכל להקמת המגדל.
מייפל ניגשת מחר לוועדה אחרונה ונאמר לה על ידי מהנדס העיר הערב, שיש סיכוי שתשאל בידי מי היא מתכוונת להפקיד את ביצוע הבניה.
אתם בעדיפות ראשונה. אם תסכימו לשקול את הנושא היא תמסור את שמכם. היא חייבת תשובה עקרונית עד מחר בבוקר.
עם זאת היא ציינה שבמקרה ולא תחליטו לכאן או לכאן, היא תודיע שאחרי קבלת האישור היא תוציא את הפרוייקט למכרז," אני אומר להם ובוחן את תגובתם.
"יש לך מושג באיזה היקף עבודה מדובר?" שואל דן.
"כפי שהבנתי הבניין הוא בן שמונה קומות, אבל מייפל הולכת לוועדה כדי לקבל תוספת משמעותית של קומות. היא עובדת על הפרויקט כבר למעלה משנה ולמדה אותו לפרטי פרטים, ולכן היא מאמינה שתצליח לקבל אישור כזה."
אני לא מוסיף שאת הפרטים האלה קיבלתי ישירות מטריסטן.
"אני חושב שאין לנו מה להתלבט," הוא פונה לסקוט.
"אני מסכים איתך, זה נשמע מעניין," עונה לו סקוט.
"מעולה. אם כך אני אודיע לה שהיא יכולה להזכיר את שמכם בוועדה אם תשאל. אני אדבר מחר עם השותפים החדשים שלי, וכשיהיה בידי עוד מידע אני אעדכן אתכם. אני מבין שההכרעה תנתן תוך ימים ספורים."
הם קמים ללכת.
"מה יהיה דן?" אני לא מתאפק ושואל.
הוא מביט בי ושותק. "אתה בטח חושב שאני אדיוט," הוא אומר לבסוף, "אולי אתה צודק."
"איזה שטויות אתה מדבר. לא פעם אנחנו הגברים מוצפים רגשות, אבל לימדו אותנו שגבר לא אמור לחשוף רגשות כי זה מצביע על חולשה, ונשים אוהבות גברים חזקים.
כשמגיעה האחת המיוחדת שלך, אתה לומד להשתנות עבורה. כל מה שאתה רוצה זה שהיא תהיה מאושרת.”
"בדיוק. גם אם זה על חשבון כך שהיא לא תהיה איתך," עונה דן.
"באופן עקרוני אתה צודק, רק שבמקרה שלך, אין לי ספק שהיא לא מאושרת, ואני מרגיש שאתה תדע לעשות שתהיה."
