חדר חזרות 6 – משתלבים
מרשל
אירלנד מביטה בי ארוכות. אני מרגיש שהיא רוצה לאמר משהו, אבל מתאפקת.
"כשתהיי מוכנה עם הכתבה תתקשרי," אני אומר לה לבסוף ואוסף אותה לחיבוק.
עיניי נעצמות ואני שואף את הריח שלה לתוכי.
'אין לך מה להילחם. אתה שבוי בקסמיה,' אני אומר לעצמי.
החיבוק בינינו הפעם הוא שונה. היא מתכרבלת בזרועותיי, מניחה את ראשה על החזה שלי, ועיניה עצומות. נראה שגם היא לא ממהרת להתנתק ממני.
צלצול האיתורית מאלץ אותי לשחרר יד אחת ולהוציא את האיתורית מהכיס.
הודעה לד"ר גריפיט – תתקשר בדחיפות לקומת חדרי ניתוח.
"אני חייב להתקשר," אני אומר לאירלנד, אבל עדיין אוחז בה בידי האחת.
אני מחזיר את האיתורית לכיס, מוציא את הטלפון הנייד ולוחץ לחיצה ארוכה על מספר ארבע שהוא החיוג המקוצר שלי לקומת חדרי הניתוח.
"ד"ר גריפיט מדבר," אני אומר מייד כשאחות עונה לטלפון.
"פרופסור סנדלר ביקש שתגיע. הוא עומד להיכנס לחדר ניתוח תוך חצי שעה," אומרת האחות.
"תראי לו בבקשה את שעות הנוכחות שלי ביממה האחרונה. אני מותש וחייב לישון," אני עונה לה.
"מדובר בניתוח מאד מסובך, והוא אמר שהוא סומך רק עליך," היא עונה לי מייד.
"אני אגיע, אבל מבקש שתחפשי גיבוי," אני אומר לה.
אני מחבק את אירלנד חזק. אני זקוק לכוחות כעת. אני מאד עייף ואני נדרש כעת להתאפס ולהיות במיטבי.
"אני לא מאמין שזה קורה לי," אני אומר לה, "עד היום לא היה לי איכפת לבוא תמיד כשנתבקשתי. שאלת אותי איך אפשר לאזן בין העבודה והחיים הפרטיים, עכשיו תראי. הבטחתי לך שאהיה בשבילך, ואני מבטיח לא לאכזב אותך."
"תשמור על עצמך," היא מבקשת.
"אני מבטיח," אני אומר וניתק ממנה, "שיהיה לך יום פורה מתוקה."
מבטי ננעל על שפתיה. אני מת לנשק אותה. אני יודע שאם לא הייתי מקבל קריאה לא היית מהסס, אבל לא כעת. כעת אני חייב להתנתק מהכל ולהתכונן נפשית ללבוש את מדי המנתח.
בגלל הקריאה הדחופה שקיבלתי אני לא עובר בבית להחליף בגדים, אלא נוסע ישר לבית החולים. שוב אני מודה על החנייה הקבועה שלי.
*
"כאילו שחסרות חניות במגרש החניה," אמר לי דייב, "אני לא מבין למה אתה מתעקש על חניה קבועה."
"אם היית עובד במתכונת שאני עובד, עם הקפצות לחדר ניתוח כשכל דקה קובעת, היית חושב כמוני. אתה יודע שרוב עבודתי לא מתבצעת במחלקה רגילה."
"מה שאתה אומר למעשה זה שהמקצוע שלך חשוב יותר," הוא אמר. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו מבטא את רגשי הנחיתות הלא מובנים לי בגלל היותו רופא עיניים.
"אתה מדהים אותי," הפטרתי לעברו, "איפה במילים שלי שמעת זאת? רק ניסיתי להסביר לך שלא פעם אני בא לא למשמרת מתוכננת, אלא בעקבות כך שקיבלתי קריאה באיתורית להגיע.
כל זה עומד להשתנות.
אני צריך לקבוע חוקים חדשים אם אני רוצה שיהיה לי סיכוי לבנות מערכת יחסים יציבה עם אירלנד. אמנם זה מוקדם עדיין לקבוע, אבל אני מרגיש שזה עומד לקרות.
*
אני מוציא מתא המטען סט בגדים ירוק, זה המסמן אותי כאיש צוות בחדר הניתוח, וממהר להכנס לבניין.
"שמעתי שעבדת כל הלילה במיון. עדיין לא סיימת?" שואל אותי בפליאה ד"ר מורגן ממחלקת הדיאליזה שנכנס איתי למעלית.
"עזבתי רגע לפני מסיבת העיתונאים, אבל קיבלתי קריאה לחזור דחוף." אני תוהה מאיפה הוא יודע על כך, שכן אנחנו לא עובדים יחד.
"שמעתי שמדברים על כך שהיו צריכים לתת לך להתראיין. הפרופסור דיבר בעיקר על עצמו ולא על מצב הפצועים," הוא מסביר לי. כעת זה מובן לי.
"פעם שמעתי אותו אומר שהתקשורת אוהבת שמנפחים את הדברים ולכן הוא מרבה לדבר במקום למסור מידע בכמה משפטים," אני עונה לו, "בינינו מה באמת אפשר לאמר פרט למספר הפצועים ומצבם? לשם כך אין צורך במסיבת עיתונאים. אני מניח שהוא יודע לספק את הסחורה."
אני יוצא מהמעלית בקומת חדרי הניתוח בפעם השלישית תוך יממה, ניגש לדלת ומוציא את הכרטיס שלי כדי לפתוח אותה, כשהדלתות משמיעות קול חריקה ונפתחות בפניי.
אני בטוח שמישהו עמד לצאת ולכן הן נפתחו, אבל איש לא יוצא. אני מושך בכתפיי ונכנס פנימה בצעדים מהירים .
"פרופסור סנדלר על סף היסטריה, כל שניה הוא שואל אם כבר הגעת. בחיים לא ראיתי אותך כל כך חסר מנוחה," אומרת לי האחות התורנית, "אתה קולט שהוא דרש שאשב מול המסך כדי לפתוח לך את הדלתות, כאילו שאין לך כרטיס שמאפשר לך לפתוח אותן לבד?"
"נו הגעת," מפטיר פרופסור סנדלר לעברי.
אני רוצה לענות לו שאני לא גר בבית החולים, אבל שותק.
אני מחליף בגדים בזריזות וניגש לקרצף את ידיי. הפרופסור עומד חסר סבלנות, אבל אני לא מתכוון לקצר את התהליך.
אני עדיין מרגיש את חום גופה של אירלנד עליי. אני מתגעגע אליה באופן שאיני מכיר.
"אז נתחיל," פולט הפרופסור לבסוף ופותח את דלת חדר הניתוח.
"נתחיל," אני אומר לו ונושם עמוק, "ספר לי עליו." אני אומר ומסמן בידי לעברו של המנותח. פרט לעובדה שהוא גבר, לא ידוע לי עליו דבר.
"איחרת," הוא רוטן, "היית צריך להקדים ולקרוא את התיק."
אני מרגיש שאני לא יכול לשתוק יותר. "האם אתה מודע לעובדה שאתמול בשש בערב יצאתי מחדר ניתוח…"
" מה הקשר? "הוא קוטע אותי בגסות.
"לא סיימתי. ואת הלילה ביליתי בחדר מיון עם פצועי התאונה? למרות זאת נעניתי לקריאה שלך. יכולת לראות לפי לבושי שאפילו לא עצרתי בבית להחליף בגדים. עכשיו אתה מוכן לספר לי על הגבר ששוכב לפנינו?"
כשפרופסור סנדלר מעדכן אותי ואני נשאר המום. ניתוח להסרת התוספתן זה לא משהו שמחכים איתו, מצד שני הוא גם לא מצריך צוות מוגבר. פרט לי ישנם עוד שני מנתחים בחדר.
"תוביל את הניתוח," פוקד עליי הפרופסור.
אני מעיף בו מבט מופתע, ואז שם לב שהוא טומן את ידו בכיסו, ומבחין שידו השניה רועדת מעט.
אני חייב להתאפס מייד. כמובן שאני לא מגלה לעמיתיי את מה שראיתי, ומתחיל מייד להסביר מה אני עומד לעשות.
הניתוח עובר בהצלחה, ולאחר שאני מוודא שהחולה בסדר, אני ניגש למלא את דוח של הניתוח.
"אני מבקש שתחתום," אני מבקש מהפרופסור רק כדי להביט שוב בידיו.
לא טעיתי. ידו הימנית רועדת.
"הכל בסדר?" אני שואל.
"למה שלא יהיה בסדר? " הוא מזעיף את פניו.
"ראית את היד שלך," אני עונה לו מיד.
"אל תחגוג. עוד מוקדם מידי לרשת אותי, " הוא אומר לי בכעס
"אין זה מתפקידי לדווח עליך, אם זה מה שעובר לך בראש. אני דואג לך, ורציתי לדעת אם זה משהו קבוע או דבר שקרה רק היום."
"אתה נשוי?" הוא שואל.
"אני בזוגיות, אבל לא נשוי." אני מפתיע את עצמי באיזו קלות יצאו ממני המילים.
"פתאום היא רוצה להתגרש ומאיימת להפשיט אותי מנכסיי. אתה מבין? כל חיי אני עובד קשה והיא מבלה. עכשיו היא רוצה שאתן לה הכל. המתח מהבית הרג אותי היום אחרי שקראתי את רשימת התביעות שלה."
"אני מצטער לשמוע," אני עונה לו.
"אני אדם מוסרי ואחראי. אם הייתה לי בעיה מתמשכת הייתי פורש. היום ידעתי שלא אהיה מסוגל לתפקד ולכן הזמנתי אותך. ראה זאת כמחמאה," הוא נאנח.
"כרופא אני מבקש שתקח לך יום חופש, אפילו כמה שעות. תצא להתאוורר. אני לא יכול לפתור לך את הבעיה האישית, אבל מבקש שתשמור על עצמך."
אני ניגש לתת את התיק של החולה לאחות, מוודא שהכל תקין, ויוצא מהאגף.
דבר ראשון שאני עושה כשאני מחוץ למחלקה, הוא לשלוח הודעה לאירלנד.
מרשל גריפיט:
סיימתי לעבוד. הניתוח עבר בהצלחה. כולי שלך.
אירלנד
הפגישה עם מרשל העניקה לי כוח לשבת ולעבוד במרץ. כשאני מרימה את עיניי מהמחשב ומביטה החוצה כבר חשוך בחוץ.
בדיוק כשאני חושבת מה קורה איתו מתקבל ממנו מסרון. אני מתרגשת לראות את ההודעה שלו. למרות שהיא קצרה היא מראה לי שהוא חושב עליי.
אירלנד מורל:
אתה מוזמן להתקשר מתי שאתה רוצה.
הוא לא מחכה אפילו דקה ומתקשר מייד. "הייתי חייב לשמוע את קולך. איך עבר היום שלך?"
"אני מתקדמת עם הכתבה. אני מקווה שאתה תוכל ללכת כעת לישון ללא הפרעות." אני משתדלת לשלוט ברגשותיי למשמע מילותיו שנאמרו בטבעיות, כאילו שזה מובן מאליו שהוא התגעגע אליי.
"אני מוצף באדרנלין. זה היה ניתוח חירום ואני עירני לגמרי. חשבתי לעבור אצלך לכמה דקות, אם זה בסדר מבחינתך, אם את לא עסוקה."
"כשאת רוצה, את תמיד תמצאי את הזמן," אני עונה לו.
"אני עדיין בבית החולים. אני אתקלח ואבוא אלייך," הוא אומר.
אני מרחפת מרוב אושר.
ואז מייפל מצלצלת.
"אני רוצה שנפגש בקשר לכתבה על סקיי. יש לי משהו לספר לך," אומרת מייפל.
אני נזכרת במה שסיפרה לי יסמין על אימה של מייפל ותוהה האם יש קשר בין הדברים.
מייפל מגיעה תוך זמן קצר. אני לא מצליחה לפענח את המבט על פניה.
"את יודעת אירי, אין הרבה אנשים שאני נותנת בהם אמון. מאלה שכן, אני מצפה שלא ישחקו איתי. אם יש לך משהו לומר לי תאמרי," היא מפתיעה אותי.
"אני לא מבינה מאיפה באות המילים שלך. אני לא חושבת שהסתרתי ממך משהו. גם לו רציתי, את הרי קוראת אותי כמו ספר פתוח," אני מסתכלת עליה בשאלה ומחכה שתסביר לי למה היא מתכוונת.
"אני מצטערת שכך זה נשמע, אבל לא התכוונתי אלייך. אם מבט היה יכול להרוג, אין ספק שלא הייתי פה."
"יסמין… " אני נאנחת.
"היא ראתה אותי מדברת עם אימי היום. אני לא מבינה למה היא כועסת עליי כל כך. היא שוכחת שגם הדרך שלה עם אימה לא הייתה מלאה בלבבות וחיבוקים.
אימי הגיעה כדי לנסות לשכנע את סקיי להציג בתערוכה שהיא אוצרת.
ברגע שראתה את התמונה בכניסה היא הבינה מייד שזו אני. היא החווירה וכמעט התעלפה.
שלא תחשבי לרגע שהתמסרתי לה מייד. הבעתי בפניה את דעתי שהיא מנסה לנצל אותי, אבל האמת שמה שהיא אמרה גרם לי להאמין שהיא מתכוונת למילותיה. את זה אני אומרת לך, לא לה.
בכל מקרה אני מרגישה שעדיף ליפות את הסיפור שלי ולא לספר את מה שבאמת קרה," אומרת מייפל ואני רואה את הכאב בעינייה.
"אני מבינה אותך קוקי. אם כך באמת עדיף שתחשבי על הנושא. אנחנו נמצא יחד דרך לספר את הסיפור גם בלי לפגוע באימך אם זה חשוב לך," אני עונה לה.
אני חושבת שמתוך כל החברות אני היחידה שיש לה אימא באמת. גם לטסה אין אימא שתומכת בה. היא קשורה יותר לסבתה.
המחשבות שלי נודדות למרשל, ואני תוהה מאיזה בית הוא בא.
כשנפגשנו בתחנה לא יכולתי להעלות על דעתי שהוא עוסק ברפואה. האמת שלא היה לי זמן לנסות לנחש מה הוא עושה.
הוא התלבש כמו כל נגן טיפוסי. ג'ינס זרוק, נעליים גבוהות, וחולצת טי מודפסת. עם זאת הוא לא נראה מרושל ומוזנח.
הבוקר הוא נראה שונה לגמרי. אין לי ספק שהוא בחר את בגדיו למעני, אבל לא רצה להראות מתאמץ. אני אוהבת את זה.
"על מי את חושבת?" שואלת אותי מייפל בחיוך, "הוא נראה לי חתיך מעלף."
"ולמה את חושבת שאני חושבת על מישהו?" אני מעמידה פנים תמימות, למרות שברור לי שמייפל יודעת זאת.
"עם כל הכבוד לנשוא הכתבה שאת עובדת עליה, לא נראה לי שהוא מרגש, או אי פעם ריגש אותך כך. אני שמחה בשבילך," אומרת מייפל וקמה.
"בוא נעבור שוב על המצגת," היא אומרת לאחד המעצבים שלה, ומשאירה אותי לשקוע שוב בהרהורים.
זה מה שאני אוהבת אצל מייפל. היא יודעת מתי אני זקוקה לפרטיות. היא גם יודעת שכשאהיה מוכנה לספר, היא תדע.
אני דווקא רוצה לספר לה על מרשל. אף פעם לא פגשתי גבר שנמשכתי אליו כך.
הלב של מגביר את פעימותיו כי כל רגע הוא אמור להגיע לכאן, ואני מתרגשת כמו נערה בתיכון.
"מושלם," אני שומעת את מייפל אומרת, "תאחלו לי בהצלחה."
רגע לפני שהיא עוזבת היא מפריחה לי נשיקה באוויר ויוצאת מהמשרד במהירות.
"אין לי ספק שהיא תכבוש אותם בסערה," אומרת סופי, המעצבת הגרפית שלה.
אין לי מושג על מה דיוק מדובר, אבל מחמם לי את הלב לראות את ההערצה של העובדים שלה אליה, מה שמחזיר אותי לחשוב על כך שאני לא מבינה מה השתבש בינה לבין דן. איך הוא יכול היה לתת לה ללכת.
בעיניי יש לזה רק תשובה אחת – הוא מאוהב בה. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שהם רבים כל פעם? אני יודעת שמייפל לא כזאת.
אם בכל שנות נשואיה היא לא רבה עם לירוי, זה מראה שדברים מתרחשים מתחת לפני השטח, למרות ששניהם מכחישים זאת. ביחוד כעת כשאני יודעת מיסמין שהשמועות שהוא מאורס לא נכונות.
הנייד מצלצל ושמו של מרשל על הצג גורם לי לקום ממקומי ולרדת במהירות לקומת הכניסה. רק כשאני פותחת את הדלת אני קולטת שלא עניתי לו.
"ואני חשבתי שאת לא רוצה לדבר איתי," הוא מעמיד פני נעלב כשהוא אוחז בידו בטלפון הנייד שעבר בינתיים לתא הקולי שלי. "כמה חיכיתי לרגע הזה," הוא אומר. הוא לא מחכה ומטביע נשיקה ארוכה על שפתיי.
אני כורכת את זרועותיי סביבו ונענית לו בתשוקה.
"ספר לי," אני אומרת לו לבסוף כשפתינו ניתקות," כמה חיכית?"
"עכשיו כשאני חושב על זה," הוא עונה לי מהורהר, "מהרגע שנכנסת לחדר הבקרה, שזה המון זמן בהתחשב לקצב החיים המטורף שלי ביממה האחרונה.
אני יודע שהייתי צריך…לשאול אותך, לראות אם את מוכנה… ברגע שיצאתי מחדר הניתוח הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא כמה אני רוצה לראות אותך. זה לא משהו שאני יכול להסביר, זה הלב שלי שדיבר."
"אני אוהבת את השפה שהלב שלך מדבר. היא מובנית לי, וגם אני לא יודעת להסביר אותה," אני עונה לו.
"אני גר ממש קרוב. אם את פנויה, אולי נזמין משהו לאכול? קערת המרק שאכלתי איתך היא הדבר היחיד שהכנסתי לפי היום," הוא מביט בי בשאלה.
"אני מסכימה בתנאי שאחר כך תלך לישון," אני עונה לו.
"מבטיח," הוא אומר לי ומגיש לי את הטלפון הנייד שלו לאחר שהעלה את האפליקציה שדרכה הוא מזמין אוכל, ומתניע את הרכב. "תזמיני לנו משהו," הוא אומר ומשתלב בתנועה.
כשאנחנו מגיעים למגדל מגוריו, מגדל הג'ייד, אני מחייכת. "חברה טובה שלי גרה בבלו ספייר," אני מסבירה לו את החיוך שעל פניי.
"הדירות בשלושת המגדלים נחטפו תוך זמן קצר. אני מרגיש בר מזל שזכיתי לרכוש דירה במתחם, ולא היה חשוב לי באיזה מגדל זה. כולם מאד מיוחדים בעיניי, אם כי אני מודה שהבלו ספייר עולה על כולם," הוא מספר לי.
אנחנו עולים במעלית לדירתו הנמצאת בקומה הלפני האחרונה. עיניי גומעות את המראה הקסום הנשקף מבעד לקירות השקופים של המעלית. 'איך זה שכשהגעתי לבקר את יסמין לא הבחנתי בכך?'
הטלפון הנייד שלי מתריע על כניסת הודעות. "אני מתנצלת, אבל אלה הודעות מהתחנה, אני חייבת לעבור עליהן," אני אומרת.
"שוב פרשת שחיתות," אני משתפת אותו, "שכפי שנראה לי בהכירי את הדמויות המעורבות, תיגמר בשקט. זה ממש מעצבן שנותנים במה לשמועות בלי לבדוק, וכשאתה חושף שזה פייק ניוז, לזה לא נותנים מספיק חשיפה.
זה אחד הדברים שאני מקפידה עליהם בתחנה. אני לא מאשרת לשידור אלא לאחר שהעובדות נבדקו לעומק.”
"את יודעת שאת מדהימה?" הוא אומר לי וניגש להתיישב על הספה בסלון.
האינטרקום הפנימי מצלצל. "תעני," הוא מבקש ונשאר לשבת. העייפות ניכרת על פניו.
"הזמנתם אוכל מלי צ'ין?"שואל השומר.
"כן," אני עונה, ומאשרת לו לעלות.
אני מודה לשליח שמגיע מייד, ניגשת עם השקית למטבח, מוציאה את הקופסאות ממנה, ומניחה אותן על הדלפק במטבח.
אני רוצה לשאול את מרשל היכן הוא מעדיף לאכול ורואה שהוא נרדם. פניו נראות שלוות ונדמה לי שהוא מחייך מעט.
בפינת הספה אני רואה שמיכה, ומכסה אותו בה. הוא לא מגיב. אני נושקת לו קלות וחוזרת למטבח להכניס את האוכל למקרר.
תמיד יש בתיקי את דף המזכרים שלי אירלנד מורל- עיתונאית חוקרת. אני מודה על כך ויושבת לכתוב לו הודעה.
מרשל,
נראית כל כך שליו בשנתך שלא רציתי להעירך.
אני בתחנה כל הלילה.
אתה מוזמן להתקשר.
מנשקת אותך,
א.
אני מניחה את הפתק על השולחן בסלון ופונה לעבר הדלת.
"את בורחת לי?" אני שומעת את קולו המנומנם מכיוון הסלון.
