חדר חזרות 4 – המילים שאחריו
אירלנד
אני רואה את השפעת המילים שלי על מייפל כשאני מזכירה את שמו של דן. אני, מבין כל החברות, מרשה לעצמי לשאול אותה יותר. הקשר בינינו כזה שהיא יודעת שהיא יכולה לאמר לי שאיננה רוצה לדבר על הנושא, בלי להרגיש לא נעים.
"הייתי חייבת שתדעי. כעת תעזרי לי לדייק את המילים," אני אומרת לה.
"אני יודעת שהכתבה הזאת שונה מכל אחת בגלל שהיית מעורבת בה ריגשית, למרות של היה ביניכם כלום. מין הסתם, כשאת מדבר עם מישהו בלילות, ואין זה משנה אם זו אישה או גבר, נוצר קשר כלשהו. תסתכלי עליי ותספרי לי איך התחיל השקשר ביניכם," אומרת מייפל. למרות שהיא לא בתחום שלי, היא יודעת להיוביל אותי נכון.
אני רוצה לספר לכם על הקשר שלי עם ג'יימי.
יום אחד הופתעתי לקבל הודעה מגבר שהשתמש בכנוי ולא בשמו האמיתי, שביקש לשוחח איתי. הוא הסביר שהוא רוצה לספר את הסיפור שלו ומבקש שאפרסם אותו.
השיחות הראשונות היו שיחות ידיותיות. הוא לא סיפר באמת הרבה על עצמו, אלא בחר לדבר איתי על נושאים כלליים, וביניהם שזר פרטים אישיים.
לא היה לי ספק שהוא גבר מאד חכם. השפה שלו הייתה נקיה וגבוהה, שזורה בהרבה חוש הומור, ולא מעט ציניות.
הוא יכול היה להתחיל את השיחה במשפט כמו- 'תראי מה זה, איך.. הוא נקב בשמו של מישהו שהוזכר בחדשות, מרשה לעצמו להתבטא כך. הוא סתם זורק מילים נבובות, אבל כשנדרש להסביר, הוא מתחמק.'
ג'יימי מעולם לא ניסה לעבור את הגבול, וליצוק אופן אישי לשיחה בינינו, למרות שהייתה מאד אישית.
הוא החמיא לעבודתי אבל לא אמר מילה עליי כאישה, מה שהקל עליי את השיחות איתו.
הוא סיפר לי על המסעות שלו בעולם, אבל ייצר בחוכמתו חורים בסיפורו. בהתחלה חשבתי שהוא בוחן אותי. עם הזמן הבנתי שהוא מאתגר אותי, כי ידע שאשאל אותו על כך.
זאת הייתה הדרך שלו לתת לי להציץ מעבר למסיכה שהוא לבש עליו.
יותר ויותר דברים לא הסתדרו לי וניסיתי לאתר אותו באמצעות כל מיני אנשי מקצוע שאני משתמשת בשרותיהם כשאני חוקרת נושא.
הוא היה מתוחכם מידי. הוא השתמש בהסוואות, כך שלא הצלחנו לאר אותו.
אמרתי לו שאני רוצה להיפגש, והוא הסכים, מה שכמובן לא קרה.
למעשה עד לאותו יום, ידעתי מה שכולם ידעתם. אולי קצת יותר, כיוון שחקרתי אותו יותר לעומק, ועדיין.
ביום שפורסמה ההודעה על מותו, עמדתי מול המרקע ולא הבנתי שמדובר באדם שמדבר איתי. הוא אמר שהוא ישלח לי בקרוב הודעה, שכן לא כל השיחות התנהלו בלייב, ואמנם ההודעה לא הגיעה, אבל הייתי זוכרת לו היה מספר לי שהוא נוסע לצלול בבורה בורה.
ההודעה הגיעה אחרי ההלוויה.
אני מסמנת בידי למייפל שתפסיק לצלם. "אני זקוקה להפסקה. אם חשבתי שההתחלה היא הקשה, אני מבינה שהחלק הקשה עוד לפניי. הרי חבריו של ג'יימי לא יודעים את האמת, והיא הולכת להיות כואבת הרבה יותר ממה שהם מצפים.
"אני חושבת שעליי להעזר בשרותיו של פסיכולוג שילווה את התהליך הזה של הגילוי," אני משתפת את ההרגשה שלי.
"פסיכולוג…מה שמזכיר לי שריבר הזמין אותי לגלוש ואני צריכה להתארגן. הוא יבוא לאסוף אותי מייד אחרי הישיבה בעירייה," אומרת מייפל.
היא קמה ממקומה, מחניקה פיהוק ומתמתחת. "מה לא הייתי נותנת כדי להעביר את היום הזה מתחת לשמיכה."
'למה לא נראה לי שהיא מתלהבת לנסוע איתו?'
"זה נשמע נפלא!" אני מזייפת עליצות כדי לראות איך תגיב.
"אהיה כנה איתך. אני מתרגשת לגלוש ומתכוונת לעשות זאת כל עוד המסלולים פתוחים. כל השאר פחות מעניין אותי," האי עונה לי בכנות.
"ומה עם ריבר?" אני שואלת.
"אני חושבת שהוא אוהב לעשות סקי, הוא לא טיפוס של סנאובורד כמוני. כמה הוא ירצה לגלוש אין לי מושג. האמת שלא שאלתי," היא מושכת בכתפיה.
אני כבר מבינה שמה שחשדתי הוא נכון. נראה שהיא מרגישה נינוחה לידו, אבל גם אם זה נכון, זה לא מה שהיא צריכה. היחיד שמבעיר בה את אש החיים הוא זה שהיא לא יכולה להשיג.
אני מחליטה לעשות תחקיר משלי בזמן שאקרין את הכתבה לחבריו של ג'יימי. אני כבר אמצא את הדרך לראות מה באמת דן מרגיש כלפיה.
"רגע, ריבר הוא פסיכולוג," אני אומרת לה. כמובן שאין לי כוונה לפנות אליו. כבר ראיתי את המתח שקיים בינו לבין דן, שזה עוד סימן. ואולי לא. אולי זה רק שני גברים מנופחים שרוצים לסמן טריטוריה, למרות שדן כבר לא פנוי.
זה מוביל אותי לחשוב על כך שריבר , שבטוח הבחין שבאש ביניהם, בטח סקרן לדעת מה קרה ביניהם. למרות שאני לא בטוחה שמייפל נתנה לו להכנס למקום הזה.
"שמעת מה אמרתי לך?" מעירה אותי מייפל ממחשבותיי.
"מצטערת המחשבות שלי נדדו למקום אחר. מה אמרת?" אני לא מתכוון להעמיד פנים ששמעתי. אני לא כזאת, בטח לא עם מייפל.
"ריבר לא אוהב את המקצוע שלו. הוא לא האדם המתאים. אני מציע שתדברי עם ג'ניפר, אימה של יסמין. אין לך מושג כמה היא השתתה. היא הרבה יותר מיושבת ומרוככת," מציעה מייפל.
אני לוקחת את הטלפון הנייד כדי להתקשר ליסמין. אני רואה שהיא ניסתה להתקשר אבל לא השאירה הודעה. אני מחייגת אליה.
"דיברת עם טסה?" היא שואלת מייד.
"קרה משהו?" אני עונה לה במתח.
"לא. חשבתי שהתקשרתי כי היא אמרה לה להתקשר," אומרת יסמין.
"ממתי אני צריכה שמישהי תגיד לי להתקשר אלייך? ראיתי שהתקשרת. הייתי באמצע הקלטה ולכן לא עניתי," אני אומרת לה.
היא נשמעת חסרת מנוחה. אני מחליטה לא לשאול אותה למה. אם היא תרצה, היא תספר לבד.
"אני עובדת כעת על כתבה לא פשוטה. היא עוסקת באדם שהסתיר את המציאות שלו מהקרובים אליו ביותר. צילמתי עכשיו את ההקדמה, אבל חשבתי שעדיף שפסיכולוג ילווה אותו וחשבתי על אימא שלך. מה דעתך?" אני ניגשת ישר לעניין.
"תראי איזה צרוף מקרים. אני בדיוק יושבת איתה לארוחת בוקר ," עונה לי יסמין, "אני אתן לך לדבר איתה."
אני מדבר עם ג'ניפר ואני קובעות להיפגש. היא דווקא נראית לי מעוניינת לשתף פעולה, בעיקר כשהסברתי לה שהנוכחות שלה תהיה בשעת ההקרנה, ולא תצולם.
"תמיד לא הרגשתי בנוח לעמוד מול המצלמה," היא משתפת אותי, "לא פעם הוצע לי להשתתף בתוכניות טלוויזיה וסירבתי," היא משתפת אותי כשאנחנו נפגשות.
אני מסתכלת עליה. היא לא האישה שזכרתי. היא…איך אני אגדיר את זה? היא פחות…מתנשאת. היא מדבר בגובה העיניים בלי משחקים, וזה בדיוק מה שאני צריכה. אני שמחה שהקשבתי למייפל. כל החששות שלי נעלמו. אני יודעת שעשיתי את הבחירה הנכונה.
"בעלי הוא גבר מאד בטוח בעצמו, מקרין עוצמה, וקל להסחף אחריו. תמיד הרגשתי חוסר בטחון לידו, שאני לא שווה מספיק, שאני לא טובה מספיק," היא ממשיכה לשתף אותי בגלוי לב שמשאיר אותי המומה, למרותש אני לא מראה לה זאת. "היום הוא מאד משקיע בי, מעצים אותי. אני מרגישה שהוא מעריך אותי."
לא ברור לי למה היא מרגישה צורך לאמר לי זאת. אולי בגלל שהיא יודעת שהחברות של יסמין מכירות אותה באור אחר, וחשוב לה להראות שהיא השתנתה.
לשיחה בינינו מצטרף מק עם המצלמה שלו.
ג'ניפר עוקבת בסקרנות אחרי הנעשה באולפן. היא נרגעת כשהיא רואה שמריסה מאפרת רק אותי.
"את לא תהיי בפריים של התמונה, אבל חשוב לי שתקשיבי כשאני מספרת את הסיפור. אני אשמח אם תעירי גם לי אם נראה לך שאני מטפלת בסיפור לא נכון."
כשהגיעה ההודעה מג'יימי וקראתי את המילים הראשונים הרגשתי שאני לא נושמת. אני מתחילה לאמר ולוקחת נשימה עמוקה.
לבקשתו אני מקריאה את הדברים שכתב עבורכם ושלח לי כלשונם.
אירלנד המקסימה,
אני מודה לך על כל הלילות הארוכים בהם הקשבת לי.
עכשיו את כבר יודעת שאני לא קיים יותר.
זה הזמן להוריד בפנייך את המסכה ולספר לך את סיפורי האמיתי.
אני מבקש ממך שתערכי עליי כתבה, אבל יש לי רק תנאי אחד והוא שתקריני את דבריי רק בפניי אנשים ששמם יופיע בהודעה נפרדת. אני מבקש שאיש מבני משפחתי לא יהיה נוכח בהקרנה.
בקשי בשמי את סליחתם על כך שלא הייתי חזק מספיק לאמר להם את הדברים בעצמי.
את המילים ששלחתי לך תשארי לעצמך. אני מבקש שתקראי להם רק את המילים שכתבתי עבורם.
על החתום, ג'יימי (ג'יימס)קליף ואן-רוט
חבריי היקרים לי מכל,
כשאני מסכל לאחור על חיי אני חושב שהאהבה לבייסבול היא שקשרה את הקשר ההדוק בינינו. תודו שהייתי בין המצטיינים בקבוצה. הייתי מעז ואומר אפילו שהייתי במקום שני אחרי דן.
הלכנו, או אם לדייק, רצנו, שנים זה לצד זה. מתחרים בינינו, מתחרים עם היריב.
גם כשסיימנו את הלימודים המשכנו לשמור על קשר רציף, ומתי שהתאפשר לנו התאמנו יחד על מגרש הבייסבול. הימים האלה היו המאושרים בחיי ועל כך אני מודה לכם.
הרבנו לצאת ביחד ולמרות שכל אחד פנה ללימודיו השתדלנו להיפגש מתי שרק יכולנו, וכשלא, היינו מדברים מידי יום בטלפון.
בחרתי ללמוד באוניברסיטה רחוקה מהבית. לכם סיפרתי שאני רוצה קצת להתנסות בחיים עצמאים. האמת היא שבאמת רציתי להתרחק מבית הוריי, אבל הבחירה לא הייתה לגמרי בידי. הלימודים באוניברסיטה בה בחרתי נראו לי פחות קשוחים. ועדיין, הם היו קשים לי.
ראיתי אתכם מצליחים ונהנים מחייכם כסטודנטים. כמעט כולכם למדתם באותה אוניברסיטה ונשארתם קרובים.
ראיתי אותך דן, שלא נתת לעובדה שאביך נלחם על חייו, להפריע לך להקדיש את זמנך ללימודים ולסיים שני תארים בהצטיינות. הקמת עסק לתפארת, ולאחרונה זכית להכרה ותהילה בעקבות תכנון שלישית המגדלים.
גם אתם שון, לני ואחרים הצלחתם כל אחד בתחומו, והקמתם עסקים מצליחים.
שמחתי בהצלחתכם וקנאתי בה. יודעים למה? כי במרוץ הזה נשארתי הרחק מאחור. לא הצלחתי לסיים אפילו את לימודי התואר הראשון.
כל מה שידעתם עליי היה שקר.
לא הייתי איש עסקים מוצלח כפי שסיפרתי לכם. תרגמתי את ההצלחות שלכם לסיפור משלי. שתלתי בו דברים לא הגיוניים ורציתי שתתפסו אותי בשקריי. לצערי היחידה שקלטה זאת היא אירלנד.
היינו קובעים להיפגש ותמיד הייתה צצה נסיעת עסקים דימיונית שמנעה ממני להיפגש איתכם. לא יכולתי להסתכל לכם בעיניים ולהודות שאני כשלון, שאני משקר.
לאט לאט פחות הקשר איתכם, ואני מבין אתכם לגמרי. אין בי טיפת כעס. אני בטוח שהייתי נוג כמוכם.
רק אתה דן, חברי היקר והאהוב, לא ויתרת. כל פעם שביקשתי להיפגש הסכמת,. למרות שאני יודע שבאיזשהו מקום ציפית שלא אגיע, אני לא זוכר שאי פעם סרבת.
בורה בורה הייתה זכורה לי כתקופה נפלאה בה נסענו יחד כנערים לצלול.
המשפחה שלי הייתה מודעת למצבי. הם בהחלט נתנו לי להרגיש שאני הכבשה השחורה שלהם. כשביקשתי עזרה הם סרבו לתת לי ואמרו שאני לא ילד קטן ועליי להיות גבר ולהתגבר בעצמי.
אתם מבינים? אני נצר למשפחת ואן-רוט המפוארת. במשפחה הזאת אין אנשים שנמצאים בדיכאון, שלא לדבר על פגועי נפש.
גם כשאמרתי לאימי שאני רוצה לסיים את חיי היא נזפה בי שאני מפריע לה כעת, ויש לה דברים יותר חשובים לעשות.
את המילים האלה אני כותב כשהדמעות ייבשו בעיניי. אני שלם עם ההחלטה שלי. בעוד דקות אני עומד לסיים את הסבל שלי. אני עוזב אותכם לעולם, שכך אומרים, כולו טוב.
אני אהיה מעבר לקשת בענן, מרחף מעל העננים.
תמיד אשמור עליכם מלמעלה.
מצטער שלא היה בי הכוח לספר לכם את האמת בחיי.
מבקש את סליחתכם.
ג'יימי.
מרשל
אני מתעורר אחרי שעות ספורות של שינה. אני מציץ בהודעות לראות מתי המשמרת הבאה שלי, שכן בגלל שהוזנקתי לחדר המיון ניתנה הוראה לבטל את המשמרת הקרובה שתוכננה עבורי.
אני ניגש למקרר, עדיין מוחק את קורי השינה מעיניי. היממה האחרונה הייתה מאד קשה עבורי. המתח כתוצאה מהמשמרת הקשה בחדר הניתוח, הראיון הכושל, והחזרה לחדר המיון עקב התאונה הקשה עדיין מורגש בגופי.
שוב אני חושב על אירלנד וכמה אני רוצה להכיר אותה, לא כאחת שעומד לערוך עלינו כתבה, אלא כגבר שמכיר אישה.
אני ניזכר שהיא הופיעה לי בחלום.
*
"אנשים לעולם יסתכלו רק על היופי החיצוני," אמרה לי אירלנד בזמן שישבה על הספה עם רגליים מקופלות וסנטרה מונח על ברכיה, "לאיש לא איכפת איזה חוסר שקט אנחנו נושאים בתוכנו, כמה כאבים. מה שחשוב זה שתמיד נחייך. לא כי טוב לנו, כי פשוט לא נעים לאחר לראותנו אחרת."
הריפוד המוזר של הספה עליה ישבה בשלל של צבעים הכניס בי חוסר שקט, עד שלא יכולתי להתרכז במה שהיא אומרת.
"בדיוק כמו הספה הזו. אתה מבין?" היא שאלה.
היא נראתה רגועה לגמרי כשאמרה את הדברים הלא פשוטים האלה ואני תהיתי מה מעסיק אותה שגרם לה לאמר אותם.
"אני פה בשבילך," אמרתי לה.
היא שינתה את תנוחתה, התקרבה עליי, והניחה ראשה על כתפי.
"אני כבר מרגישה טוב יותר," היא אמרה ועצמה את עיניה.
עם המילים האלה התעוררתי.
*
לעיתים רחוקות לוקח לי זמן להגיב לצלצול הטלפון. המילים שאמרה לי אירלנד בחלומי עדיין מהדהדות באוזניי. כשאני קולט סוף סוף את הצלצול הוא מסתיים.
אני ניגש לראות מי התקשר אליי. שמה של אירלנד גורם לי לחייך.
"איך ישנת?" היא שואלת.
"את מכירה את זה שאת כל כך עייפה שאת לא מסוגלת לישון? בדיוק כך. ישנתי מעט מאד. יום האתמול היה קשה וארוך מהרגיל. לא סתם נקבע שמשמרת של אדם בעבודה צריכה להיות מוגבלת," אני משתף אותה, "ואת?"
"ראית שהיה עליי לשדר את המבזק מוקדם בבוקר. אני כל כך מבינה על מה אתה מדבר. לא יכולתי להירדם והתקשרתי לחברה כדי שתעזור לי בקשר לכתבה שאני עובדת עלייה," היא עונה.
"חבל שלא התקשרת," אני אומר לה מייד בלי לחשוב, "אולי אם היית באה, היינו שנינו ישנים טוב."
"אני…" היא מתחילה לאמר.
"אני מתכוון לישון, בלי כוונות ניסתרות. השאר יגיע כשזה יגיע. אני חושב ששנינו מתחנו את הגבול אתמול," אני אומר לה.
"למה אתה מתכוון?" היא שואלת מייד.
"לעובדה שנאלצת לבוא לשדר מבית החולים בשעה שהיא מוקדמת לכל הדעות, זאת אחרי יום עבודה ארוך אתמול," אני עונה לה.
"ואתה?"
