חדר חזרות 32- סגירת מעגל
מרשל
כמדי יום אני נפגש עם מרק לישיבת בוקר, ישיבה שקודמת לישיבה עם הרופאים האחרים.
"אני מנסה להבין מה גרם לגדילה המטאורית של הרמוניה. האם זה קשור לרעידת האדמה שעברה על הנהלת בית החולים, או שבאמת אנשים הבינו שהמרכז לנו נותן מענה טוב יותר מבית החולים. אני נוטה לחשוב שזה קשור אלינו," אומר מרק.
"אני מסכים איתך. אני יודע שהשמועה על המרכז שלנו עוברת מפה לאוזן. אני מאמין שגם המחירים שאנחנו גובים עבור הבדיקות והטיפולים הם סבירים, מה שמושך אלינו עוד ועוד מטופלים," אני עונה לו.
"אני חושב שהגיע הזמן שנגדיר לנו יעדים, כמה מטופלים אנחנו מוכנים לקבל. המטרה בהקמת המרכז הייתה להעניק לנו חיים רגועים יותר, זמן פנוי לעצמנו," אומר מרק, מביט בי בריכוז ובוחן את תגובתי.
"אני שמח שהעלית את זה. אני מתחיל להרגיש שלמרות שאני נהנה מהעבודה מאד, היומן שלי מתמלא מהר מידי," אני מביע את דעתי.
"אם כך אנחנו מסכימים. לא הייתי בטוח שאתה מרגיש כמוני ולכן שאלתי.
הבטחתי לקיית שאוריד את הקצב, ואני מתכוון לעמוד בהבטחתי. אשתף אותך במשהו אישי. נכון שאנחנו שוב יחד ומאוהבים יותר מתמיד, אבל ברקע קיימת הרגשת החמצה של עשרים השנים שחיינו בנפרד. יש לנו צורך יותר מזוג רגיל למצות כל רגע יחד," אומר מרק ואני רואה שמבטו מצטמצם ומחשבותיו נודדות ממני.
"אני לא צריך לספר לך שאת העבר אי אפשר לשנות. אתם ברי מזל שהצלחתם להתגבר על מה שקרה. אני מביט עליכם ויודע שכך אני רוצה שחיי יראו עם אירלנד.
ואם כבר הזכרתי אותה, אני חושב שהגיע הזמן שנתחיל לתכנן את החתונה שלנו. אירלנד עוברת כעת שינוי דרסטי בקריירה שלה. היא מתאימה את אורח החיים שלה לשלי.
אמנם הצופים יפסידו אותה ככתבת שטח, אבל אני בטוח שהם יהנו מהכתבות עליהן היא עובדת."
אירלנד
הפגישה עם אלסקה סוייר הניבה סידרה חדשה. אלסקה הפיקה סדרות טבע. בעלה של אלסקה הוא טייס והיא הגתה רעיון לצלם את העולם מנקודת מעופה של ציפור.
אני מתחילה להרגיש שאני סוף סוף נושמת.
"אתה כבר לא מנגן," אני אומרת למרשל בעצב כשהוא בא לקחת אותי ואני רואה את המדבקה חדר חזרות על הרכב שלו.
"זה מעניין שדווקא היום את אומרת זאת. החברים התקשרו אליי וביקשו שנפגש שפאב וננגן.
התשוקה לנגן נבעה מהצורך שלי לפרוק מעליי את המתח של העבודה הקשה. עכשיו כשיש לי אותך אני משאיר הכל מחוץ לדלת. רק המחשבה שאני עומד לראות אותך מחליפה את המתח בהתרגשות.
בכל מקרה, כפי שאמרתי החברים רוצים לנגן היום. רוצה להצטרף?"
"זו בכלל לא שאלה. אני כל כך מתרגשת לשמוע שאתה מנגן," אני עונה לו נרגשת.
"אמנם עדיין לא התפרסמה עלינו כתבה, אבל יש לנו כבר עדת מעריצים ומעריצות לא קטנה. תוכלי לעמוד בזה?" הוא שואל בחיוך.
"מבטיחה לך שאיש לא יידע שאתה שלי," אני עונה.
"עוד נראה," הוא עונה לי בחיוך מסתורי.
האמת היא שמעולם לא אהבתי גבר כפי שאני אוהבת אותו. 'האם הוא בוחן אותי ורוצה לדעת האם אקנא לו?' את התשובה על כך אינני יודעת.
"אם זה בסדר מצידך הייתי רוצה לצאת כעת לפאב," אומר מרשל מייד עם הגיענו לדירה, "אני אשלח לך את הכתובת."
"עכשיו כשאני יודעת שיש לך עדת מעריצות אני חייבת שקול זאת בכבוד ראש," אני מתגרה בו.
"אירלנד אם את חוששת אני לא…" הוא מתחיל לומר.
"אני צוחקת איתך. תבין שאף פעם לא היה לי חבר שהוא נגן בלהקה ויש לו מעריצות," אני עונה מייד.
"חבר?" הוא מביט עליי באלכסון בזמן שהוא מוציא את הג'ינס הקרוע וחולצת טריקו מהארון, "ואני חשבתי שאנחנו מתכננים את החתונה שלנו."
"נו באמת. הבנת למה אני מתכוונת. זאת הייתה בדיחה לא מוצלחת," אני מתגוננת.
'האם אני באמת חוששת?'
"תזמיני את החברות שלך, שתוכלי להתפאר ב'חבר' שלך," הוא אומר ופונה לעבר המקלחת.
"אתה כועס?" אני שואלת, "רק שתדע שאני לא מסתירה את העובדה שאנחנו מאורסים. בתחנה כולם כבר יודעים עליך."
"זה בהחלט יכול היה להיות מוזר אם לא, כיוון שאני מספר לכולם שאני עומד לשאת לאישה את האישה הכי מדהימה בעולם," הוא אומר לי.
אני לא שולטת בדמעותיי. מרשל שכבר התפשט והתכונן להכנס למקלחת, ממהר לבוא אליי. "אני אוהב אותך, אל תבכי. אין לך מה לחשוש מאף אחת. כולי שלך. אני מחוייב לך בכל ליבי.
דן וסקוט שלא האריכו בתקופת האירוסים שלהם. אני חושב שהגיע הזמן שנשב ברצינות לתכנן את החתונה שלנו." מרשל מביט בי בריכוז. חשוב לו לראות שאני רגועה.
"בטח. אני עובדת עכשיו בעיקר מסטודיו סקיי על התוכנית החדשה של אלסקה סוייר. אני אתייעץ עם מייפל לגבי תכנון החתונה. היא עזרה גם ליסמין, וראית איזו חתונה מושלמת הייתה לה ולסקוט," אני עונה לו.
"אז אנחנו בסדר?" הוא שואל ולא מחכה שאענה לו, אלא מוביל אותי למיטה.
"אני יודע איך לעשות אותך מאושרת," הוא אומר ומתחיל להפשיט אותי, "אני חייב שתראי כמה אני מאוהב בך בטירוף."
אני רוצה לענות לו שאני יודעת, אבל כששפתיו מרפרפות על עורי אני שותקת ומתמסרת לו בהנאה. מרשל לא ממהר ומראה לי כמה הוא חושק בי.
"אתה בהחלט הראית לי כמה אתה מאוהב בי," אני אומרת לו כששנינו נשכבים זה לצד זו ונושים שוב בקצב רגיל.
"ואת הראית לי," הוא אומר ומתמתח, "בא לי להישאר איתך במיטה."
"ואני כבר לא יכולה לחכות לראות אותך סוף סוף מופיע," אני עונה לו.
הוא מגניב לי נשיקה מהירה על שפתיי ופונה לחדר האמבטיה.
אני שומעת את זרם המים מהמקלחת ונשארת לשכב במיטה. אני יודעת מה יקרה אם אצטרף אליו. אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת על הדרך בה הוכיח לי את אהבתו.
מרשל יוצא מהמקלחת לבוש רק בג'ינס. מראה חזהו החשוף גורם לי להתרגשות, אבל אני לא מראה לו זאת.
"אני רוצה שתבחרי לי איזה חולצה ללבוש," הוא אומר ומניח שלוש חולצות טריקו על המיטה לידי. כל אחת בצבע אחר, כל אחת עם כיתוב שונה לחלוטין.
"זאת שלקחת איתך למקלחת," אני עונה לו בלי לדעת באיזו הוא בחר.
מרשל פורץ בצחוק ומראה לי את החולצה השחורה ועליה הכתוב –מאוהב עד הגג. "יש לך טעם טוב אישה שלי," הוא אומר ומתלבש.
"אחכה לך בכיליון עיניים," הוא אומר, מעיף לי נשיקה באוויר, לוקח את הגיטרה שלו ויוצא.
אני ממהרת להיכנס למקלחת. הבחירה שלי בבגדים לוקחת זמן רב מהרגיל. אולי אנשים לא יודעים שאני ארוסתו של נגן הגיטרה הנערץ, אבל מיהי אירלנד מורל הם בהחלט יודעים.
לבסוף אני בוחרת באוברול כחול צמוד שמחמיא לגזרתי, וסנדלי עקב תואמים.
רק אז אני מתקשרת למק ומבקשת ממנו להצטרף אליי. "אני מבקשת שתי מצלמות ומיקרופון רגיש. זו הפעם הראשונה שהם זוכים לחשיפה בטלוויזיה וחשוב לי שהכל יהיה מושלם," אני מסבירה לו.
"את כזאת מצחיקה. חוץ מזה שמדובר בבעלך לעתיד, ממתי את מוציאה תחת ידייך כתבה לא מושלמת?" שואל מק, ורק אז אני מבינה כמה אני מתוחה, וכמה זה היה מיותר לומר לו את המובן מאליו.
אני שולחת הודעות לחברות ומספרת להן על ההופעה. אני משתפת אותן בכך שאני מתכוונת לצלם את ההופעה ולערוך אותה ככתבה.
אני נוהגת לצאת עם הבנות למועדון השחקים, ולא לפאבים. אני מודעת לכך שיש מי שבוחן אותי, ויודעת שעדיף שלא אשתה ליד כולם.
מק בא לאסוף אותי מהדירה ואנחנו נוסעים לפאב. כאשר אני אומרת לו את שם הפאב הוא מביט בי בהתפעלות. "היית שם פעם?" הוא שואל.
"אני לא הולכת לפאבים," אני עונה לו קצרות, תוהה למה הוא מתכוון.
"אני לא יודע למה קוראים לו פאב, זה מועדון גדול. כנראה שהלהקה של הגבר שלך מיוחדת במינה אם נותנים להם להופיע שם. מה שבטוח זה שיש להם עדת מעריצים גדולה, שזה מעולה. זה יראה טוב מאד בצילום," הוא אומר מהורהר.
זה מה שהייתי צריכה לשמוע. מהמקום הזה בו אני מתנהלת כעיתונאית חוקרת, מביטה על הדברים ממרחק, נוצרות הכתבות הטובות ביותר.
כשאנחנו מגיעים למקום, אני רואה תור ארוך של מבלים שמחכים להיכנס למועדון. מק שולף את תעודת העיתונאי שלו, והשומר בכניסה מפנה לנו את הדרך.
אני רואה את הבנות ומבקשת ממנו שיאפשר גם להן להיכנס.
בתוך הפאב עצמו אנחנו נשאלים אם אנחנו ברשימת המוזמנים, אבל אז המארחת מבחינה בי.
"שולחן אחד שמור עבורכם," היא אומרת לי, מתעלמת מכולם, "אני מתרגשת לראותך כאן אירלנד מורל. אני מבינה שאתם מצלמים היום." לרגע אני חושבת שמרשל אמר לה משהו, אבל אז אני קולטת שהיא לא מסירה את עיניה מהמצלמה שנושא מק.
"אני ניגש לדבר עם בעל המקום," אומר ראלפי התחקירן שלי.
אנחנו מפלסים דרכינו לשולחן, כאשר אני רואה על הבמה את הלהקה מכוונת את כליה. מרשל עומד עם הגב לקהל ומדבר בשקט עם חברי הלהקה.
גם כשהוא מסתובב חזרה, הוא לא מחפש אותי בעיניו.
ראלפי חוזר ומוסר שיש אישור של בעל הפאב לצלם. "הוא התרגש לשמוע שיש צוות מהתחנה במקום, ובעיקר שאת נמצאת כאן," הוא משתף אותי.
לאחר זמן קצר מגיעה מלצרית לשולחן ומניחה עליו מגשים עם כיבוד, קנקני בירה מהחבית, וקנקני מים.
"תתחיל לצלם," אני מבקשת ממק ומחווה בראשי לעבר השולחן העמוס בכל טוב.
הפאב מתמלא במהרה ולא נותר שולחן אחד פנוי.
פתאום האורות כובים, ורק הבמה מוארת.
"שנתחיל?" שואל המתופף ופוצח בקטע של סולו. הוא זוכה למחיאות כפיים סוערות ואני כבר לא יכולה לחכות לשמוע את האחרים, ובעיקר את מרשל, מנגנים קטע סולו.
אני עוקבת במבטי אחרי מרשל ורואה שהוא ניגש להתיישב על כיסא גבוה. הלב שלי מחסיר פעימה מהמחשבה שעוד רגע אשמע אותו מנגן. הוא מפתיע אותי ומתחיל לדבר.
תודה לכל מי שהגיע הערב לשמוע אותנו.
אנחנו רואים היום הרבה פנים מוכרות, מה שמשמח אותנו מאד.
אני נרגש היום במיוחד, לא בגלל שנמצא כאן היום צוות של תחנת הטלוויזיה הפופולרית בעיר MNYC, אלא שנמצאים כאן חברים שלי שבאו לכאן לראשונה לשמוע אותי מנגן.
האו מתחיל להפיק כמה צלילים מהגיטרה והקהל יוצא מדעתו מרוב התרגשות.
הוא מפסיק פתאום, מניח את הגיטרה ונעמד.
אוהבים את החולצה שלי? לא סתם בחרתי אותה היום. זו הפעם הראשונה שהאישה שאני אוהב בטירוף, האחת שעומדת בקרוב להיות אשתי, תשמע אותי מנגן. כל שיר, כל תו מוקדש לך הערב אהובה שלי."
אני נבוכה ולא יודעת מה לומר. הוא ניגש ומביא כיסא, מניח אותו ליד שלו.
"אני יודע שאת אוהבת לשיר. בואי תצטרפי אליי," הוא אומר.
הוא יורד מהבמה, ומושיט לי יד שאבוא אחריו.
"אף פעם לא שרתי לבד," אני לוחשת לו, "תמיד זה עם הבנות."
"הבנתי," הוא אומר וחוזר לבמה. הוא ניגש לאיש הטכני וחוזר אליי עם ארבעה מקרופונים. "עכשיו את מוכנה לבוא?" הוא שואל וגורם לקהל למחוא כפיים בהתלהבות.
אני נענית לו ועולה עם הבנות לשיר שני שירים. "עכשיו תורך," אני לוחשת לו ומסמנת למצלמות להתחיל לצלם.
האווירה במקום מחשמלת ואני מביטה במרשל מוקסמת בזמן שאצבעותיו פורטות במיומנות על הגיטרה. אצבעות של מנתח, אצבעות שיודעות לגעת בי בצורה הכי מדויקת שאפשר, וגורמות לי לאושר גדול.
אני, שבדרך כלל מאופקת, מוחאת כפיים בהתלהבות ומאבדת שליטה מול הצלילים המופלאים שממלאים את האולם.
אני נדהמת לראות כמה המוסיקה שמנגנת הלהקה, שהיא עיבוד של יצירות קלאסית, מתקבלת בחום ובתשואות על ידי עשרות המעריצים שממלאים את הפאב עד אפס מקום.
אני סוקרת אותם בעיניי. אין לי ספק שהם מרבים לשמוע את כל סוגי המוסיקה העכשווית, ועדיין מתחברים לצלילים שמפיקה הלהקה בכשרון רב.
הערב מסתיים באחת בלילה. איש מבאי הפאב לא עוזב עד שהלהקה יורדת בפעם האחרונה מהבמה לאחר עוד הדרן שנתנה.
את יום המחרת אני מתחילה מוקדם למרות שאני לא מחויבת לשעות עבודה.
"נהנית אתמול מתוקה שלי?" שואל מרשל.
"היה נחמד," אני אומרת לו בטון אדיש. אין לו מושג מה מתרוצץ לי כעת בראש.
אני מחכה שהוא יצא למרפאה, מסדרת את הבית, מסתכלת מה צריך לקנות, מקפלת את הכביסה, ורק אז יוצאת לסטודיו סקיי.
אני מגיעה לסטודיו תוך כמה דקות, וניגשת לחדר שהקצתה לי מייפל.
אני מתחילה להעלות את החומר ששלח לי מק ויושבת לכתוב הודעה למייפל.
אירלנד מורל:
בוקר טוב יפה שלי.
אני עורכת את הכתבה שצולמה אתמול.
כשתתפני תבואי לבקר.
אני זקוקה לעזרתך בקשר לחתונה שלנו.
אוהבת מלא, אירלנד
מייפל סקיי:
הייתה הופעה מדהימה.
מרשל מוכשר בטירוף.
אני בדן סקיי אדריכלים.
כשתתפני תשלחי הודעה ואגיע.
אוהבת חזרה, מייפל
אני חושבת באיזו מהירות הסתגלה מייפל לשם משפחתה החדש. בעצם אני לא צריכה להתפלא, שכן היא קוראת לעצמה סקיי כבר מעל לעשור.
את הכתבה על סקיי הציירת החלטנו לא לשדר בינתיים.
*
"אני חושבת שבער בי להסיר את המסיכה מעל פניי בעיקר כדי להראות לאימי מי אני. מין נקמה על המילים שאמרה לי.
פני הדברים כל כך שונים כעת, ואני לא מרגישה שזה חשוב שאנשים ידעו מי אני. להיפך, אני נהנית מהמסתורין," אמרה לי מייפל כשהעליתי את הנושא בפניה.
"תמיד אוכל לומר שברור שזו אני, הרי אני מייפל סקיי," היא צחקה.
*
אית'ן מצטרף אליי וגם מק, ואנחנו יושבים יחד לבחור מה לשדר.
אני מגלה להפתעתי שמק צילם גם את הבנות ואותי שרות.
אסיה שבאה לבקר ובידה פרק נוסף שצילמה מצטרפת אלינו. "תתני לי לערוך את הכתבה?" היא מפתיעה אותי.
אני מפנה לה את כיסאי. "אני במשרד של מייפל. תודיעו לי אם אתם צריכים ממני משהו."
אני עולה למשרד ומתקבלת בשמחה. אני מגלה בו כמה פנים מוכרות. מסתבר שחלק ממעריצי הלהקה עובדים כאן.
אני ניגשת לחדרה של מייפל. דלת חדרה פתוחה, ואני רואה אותה עומד חבוקה בזרועותיו של דן. היא מבחינה בי מייד.
"הייתי זקוקה לחיבוק," היא אומרת לי, נושקת לדן על שפתיו וניגשת אליי.
"הכל בסדר?" אני שואלת.
"הופ שלחה מכתב. היא עזבה את בעלה ומחפשת את הדרך חזרה למשפחה. המכתב מופנה לכל אחד מבני המשפחה. התחלתי לקרוא את מילות בקשת הסליחה שלה, אבל אין לי כוח להתמודד איתן כעת.
אני לא יכולה שלא לחשוב על מה שאמרה לי על כך שלא הייתי צריכה להיוולד.
כשקרה לי מה שקרה סיפרה לי אימי שהיה לי אח תאום שלא שרד את ההיריון. עכשיו כשאני עומדת להיות אימא בקרוב, אני לא יכולה לחשוב איך אפשר לומר לילד חבל שאתה זה ששרדת.
אני מרגישה עצב גדול על האחד שלא שרד, אבל יודעת שכל אדם הוא יצירה שלמה בפני עצמה. אני מבינה את הבחירה של אימי לא לספר לי על האח שלא נולד איתי.
המייל שלה החזיר אותי לשם. הייתי היום בבדיקה אצל ד"ר הדסון. היא רופאה מדהימה. התינוק מתפתח יפה, ואני כבר לא יכולה לחכות לראות אותו."
פניה של מייפל שוב מאירות. "אני מתרגשת כל כך לקראת החתונה שלך. את יודעת איזה שמלה את רוצה?"
"למה יש לי הרגשה שכבר בחרת לי?" אני שואלת בחיוך.
"את מכירה אותי," היא עונה כשידה מונחת על בטנה. "השובב הזה בועט כל הזמן. אני בטוחה שהוא ייוולד עם אלת בייסבול.
אני מבקשת שתחשבי קודם כמה אנשים את רוצה להזמין," היא ניגשת ישר לעניין, "כי בניגוד אליי, אני חושבת שהרשימה שלך תהיה גדולה בהרבה. וגם צריך להתחיל לחשוב על תאריך, כדי לראות איה מקום פנוי, וגם…"
אני רושמת כל מילה שמייפל אומרת והפרפרים בתוכי בועטים בי. זה באמת קורה!
אנחנו יושבות שעתיים ועורכות רשימות כשהנייד שלי מצלצל.
"את מוזמנת לצפות בכתבה," אומרת אלסקה.
אני מתקשרת מייד למרשל. "אתה פנוי?" אני שואלת ורק אחר כך מתחרטת שלא שלחתי לו הודעה.
"בשבילך תמיד," הוא עונה, "אני כבר יוצא אלייך."
המרחק בין המרפאה לסטודיו סקיי קצר מאד ומרשל מגיע מייד.
"זה באמת קורה," אני מקבלת את פניו בחיבוק.
"אני שמח שניפגשת עם מייפל," הוא אומר לי, כשהוא משוכנע שאני מדברת על החתונה.
"כן, ויש לי רשימת משימות," אני אומרת, "אבל לא על זה אני מדברת."
אני מבקשת ממרשל שישב מולי ומסמנת לרפאל הצלם של הסטודיו להתחיל לצלם.
כשנתבקשתי כל ידי מנהל התחנה לראיין להקה אלמונית, סירבתי. 'מה לי ולהקות רוק?' שאלתי אותו וביקשתי שישלח מישהו אחר.
הכתבה לא יצאה אל הפועל והלהקה הגיע לאולפן.
לא שיערתי שהמפגש איתם יניב אהבה גדולה.
אבל למה להקדים את המאוחר?
הנה כמה עובדות על להקת חדר חזרות.
הלהקה מורכבת מקבוצה של רופאים שחברו יחד והתחילו לנגן.
מרשל גריפיט, נגן הגיטרה המובילה, שהוא רופא מנתח, נמצא כאן איתנו לספר לכם על הלהקה, אבל לפני כן גילוי נאות. בעוד זמן לא רב הוא עומד לשאת אותי לאישה.
מרשל המיקרופון שלך.
"תודה אהובה שלי," כך הוא פותח את הריאיון ומביט עליי באהבה גדולה.
