חדר חזרות 31 – שיחות לא נעימות
מרשל
מרק התקשר לשתף אותי שהייתה לו פגישה טובה עם מנהל בית החולים, והבטיח להתקשר אליי מאוחר יותר וכך הוא עושה.
"מנהל בית החולים לא היה מופתע כשהודעתי לו שאני יוצא לדרך חדשה. כמובן שההסבר שלי היה שהתקופה בה שהיתי בבית נתנה לי זמן לחשוב, ולהוציא לפועל תוכניות שהבשילו במוחי, ובהן שיתפתי אותו בעבר.
הבטחתי לו שאין לי כוונה לפנות למטופלים בהם טיפלתי בעבר, אלא לקבל חולים חדשים. ברור לך שאין לי שליטה על כך שהם יפנו אליי. לכן הדגשתי בפניו שאני לא אפנה אליהם. כך גם כתבתי במכתב ההתפטרות שלי.
המכתב עבר דרך עיניו הבוחנות של עורך הדין ג'ון ברוקלין, שעזר לי לדייק כל מילה.
כיוון שנתת לי את הסכמתך להזכיר את שמך, עשיתי זאת כשהרגשתי שזה מתאים, והוא אמר שהוא מבין שעליו לצפות למכתב גם ממך. הוא אמר שאתה רופא מעולה והוא לא מתפלא לשמוע שאתה מצטרף אליי.
הסברתי לו שאת שאר הרופאים גייסנו מבתי חולים אחרים, ולא צפויות לו יותר הפתעות.
הוא חייך ואמר 'בשלב זה. נראה לי שהמרכז שלכם ימשוך הרבה תשומת לב.'
אמרתי לו שזה לא שאנחנו מקימים בית חולים חדש, זו מרפאה שנועדה לתת פתרונות כדי להקל על הלחץ בבית החולים, ואין לנו כוונה להתחרות בו. מתי אתה חושב להגיע?" שואל מרק.
"חיכיתי לשמוע ממך. אני מוכן לצאת כל רגע," אני עונה לו.
"אתה רוצה שאחכה לך?" שואל מרק, "יש לי פגישה כעת בבניין שלנו. המפתח בידי."
"אם כך נתראה בבניין," אני עונה לו, נכנס שוב לחדר העבודה בו עבדתי במשך שבועות כדי לבדוק שלא שכחתי כלום. המזוודה שלי כבר נמצאת ברכב.
אהבתי לבוא לבית וייאטסטון. המקום הזה משרה עליי שלווה, בניגוד להתחלת הבוקר בבית החולים. אני מתרגש לקראת השלב החדש בחיי. זה לא מובן מאליו לעשות צעד כזה אחרי כמה שנים בבית חולים. אני מודה בליבי למרק על האמון שהוא נותן בי.
אני ניגש להיפרד מקתרין. אני לא מתאפק ומחבק אותה. "תודה על הכל. נתת לי הרגשה שאני בבית, שאף פעם אני לא מפריע ואני אסיר תודה לך על כך.
אני בדרך לבית החולים למסור את מכתב ההתפטרות שלי ונרגש להתחיל את השלב הבא עם מרק."
"חלמתי לחזור לשיגרה, לחיות חיים נורמליים, אבל אני מודה שאחסר את הנוכחות שלכם כאן.
אחרי החתונה אני חוזרת להפעיל את גלריה סקיי. שמתי עיני על מקום שהוא קרוב למרפאה, כך שאני מניחה שעוד ניפגש הרבה. בכל מקרה הבית הזה פתוח בפניכם תמיד. כפי שאמרת, אתם חלק מהמשפחה," היא אומרת ומלווה אותי לדלת.
"זה נשמע נהדר. זה גם קרוב לדן סקיי אדריכלים," אני אומר לה בהתלהבות.
"אגב דן. מרק ביקש ממנו שיגיע לבניין וייעץ לו לגבי התכנון שלו. כמובן שאת עיצוב הפנים תעשה מייפל," היא משתפת אותי.
אנחנו נפרדים ואני יוצא לדרך. אני מתקשר לאירלנד שיצאה מוקדם בבוקר לתחנה. "זה לא יאומן כמה אנשים מתעסקים ברכילות, " היא אומרת בכעס, "נדמה כאילו שום דבר לא התרחש בעיר פרט לידיעה המרעישה על אחד הרווקים שעזב את הרשימה הנחשקת.
אתה מבין שהרשימה מתחלקת לשניים. כאלה שחשוב לאגו שלהם להופיע בה, וכאלה כמו דן שחושבים שהיא מטופשת.
כל היום אני מקבלת מסרונים בקשר לידיעה ההיא. נדמה לי שזה הסקופ הכי גדול של המאה."
"אהובה שלי, אין מה לעשות יש אנשים שחיים ונושמים רכילות. לא פעם זה נובע מקינאה על כך שהיו רוצים להיות במקומם, והם מייחלים לשמוע שהחיים שלהם לא מושלמים.
העובדה שמישהו מהרשימה מצא אהבת אמת, לא תמיד משמחת אותם. לא פעם הם היו מעדיפים לשמוע שלמישהו רע, שליבו נשבר. מין צורך כזה. כאילו שיש בכך להראות שהם טובים ממנו," אני מנסה לעודד אותה, "בסופו של דבר זה שלהם."
"אתה צודק, זה שלהם," היא אומרת מהורהרת.
"אני בדרך לבית החולים ומשם לפגישה עם מרק בבניין החדש. אני מודה שאני מתרגש," אני משתף אותה ברגשותיי.
"אני מתרגשת בשבילך," היא אומרת וברקע אני שומע שמישהו קורא לה. "אני חייבת להיכנס לישיבה," היא מסיימת את השיחה באמצע.
שעתיים אחרי
"ד"ר גריפיט מנהל בית החולים יקבל אותך כעת," אומרת לי מזכירתו.
אני נוקש על דלתו, וממתין שיאשר לי להיכנס. "הכנס," אני שומע את קולו. כבר מטון דיבורו אני מבין שהוא לא שמח לראותי.
"אני חייב להודות שאני מאוכזב ממך," הוא אומר לי, מה שמפליא אותי בהתחשב בעובדה שהוא ידע שאני עומד לעשות את הצעד הזה.
"חשבתי שתתעשת, שתבין שאין מה ללכת אחרי החלומות של דוקטור וייאטסטון," הוא אומר לי.
אני יודע שאין לי מה להפסיד. "אני מניח שהתכוונת לפרופסור וייאטסטון," אני אומר לו בטון חסר רגש, "מה שמפליא אותי זה שניהלנו שיחות בעבר ומה שנאמר בהן נשא אופי שונה לחלוטין.
אתה יודע טוב ממני מדוע סירב הפרופסור לנהל את בית החולים. כעת כשהנסיבות השתנו חשבתי שתשמח שאין בכוונתו לשקול מחדש את ההצעה לנהל את בית החולים. אתה יודע שהוא נתבקש לשקול זאת מחדש.
בתקופה הזאת שהפרופסור הרחיק מבית החולים את ניסיון הנקמה של אדם שפל, רק כדי לשמור על בית החולים שיקר לליבו, נאמרו עליו דברים מאחורי גבו. אל לך לחשוב שהוא לא היה מודע לכל מילה שנאמרה עליו, רק בגלל שבחר לא להגיב על כך.
אני יודע שהפרופסור ביקר אותך הבוקר. רוח הדברים של השיחה שלך איתו הייתה שונה בתכלית מהאופן בו אתה מדבר עליו ועליי כעת. זה אומר הרבה מאד.
אני מניח את מכתב ההתפטרות שלי. "אני מניח שבזאת תמו יחסינו," אני אומר וקם.
"אתה עוד תתחרט על הכל," הוא יורה לעברי.
אני לא מגיב ויוצא מחדרו, כשאת הדלת אני סוגר בשקט, נותן למילים שלו להישאר בחדר. הן לא נוגעות בי יותר.
אני עוזב את בית החולים, וניגש לרכב. אני מרגיש את השרירים שלי מכווצים, ואת הנשימה כלואה בכלוב ריאותיי. אני חייב להתחיל לנשום.
מעולם לא חשבתי שאחרי כל השבחים שהורעפו עליי אזכה למקלחת כזו קרה כשאבקש להשתחרר מתפקידי.
אני יוצא לדרך. המחשבות שלי טרודות במה שקרה. לוקח לי זמן לקלוט שהטלפון הנייד מצלצל.
"איך אתה?" שואל אותי מרק.
"אני עוד כמה עשרים דקות אצלך," אני מתחמק מלענות.
"אני יודע. שאלתי איך אתה?" הוא חוזר על שאלתו. יש משהו בטון קולו שלו שלא כל כך מובן.
"עשיתי זאת. אני כבר לא שייך לבית החולים הר סיני, ומתרגש להתחיל איתך את השלב הבא של חיי," אני עונה לו.
"אני מבין. נדבר כשתגיע," הוא עונה לי, ואני מתחיל לחשוש ממה שיקרה כשאגיע.
כעבור עשרים דקות אני פונה להיכנס לחניון של הבניין של המרפאה. 'האם זה באמת יהיה הבית החדש שלי?' אני תוהה. אני כבר לא בטוח.
אני מרגיש צורך עז להתקשר לאירלנד, אבל לא רוצה לסחוף אותה למערבולת בה אני נמצא. אני מחליט לחכות קודם לשמוע מה יש למרק לומר לי.
"בוקר טוב ד"ר גריפיט," אומר השומר בכניסה לחניון ואני מתפלא לראות שהוא יודע מי אני. הוא מגיש לי מדבקה לחלון ובה שמי. "החניה שלך מסומנת כחניה מספר שתיים," הוא אומר ומצביע לכיוון החניה.
אני מתקדם לעבר החניה ורואה שעל הקיר תלוי שלט.
חניה שמורה
לד"ר גריפיט, מנתח ראשי
עכשיו אני לגמרי מבולבל. 'על מה אם כך מרק רוצה לדבר איתי?'
גם השומר בלובי מזהה אותי. הוא מוסר לי כרטיס הנושא את שמי. "הכרטיס הזה נותן לך הרשאה לפתוח את דלת הכניסה, הדלת של החניון והמעלית. פרופסור וייאטסטון ממתין לך בקומה השביעית."
אני ניגש למעלית, מניח את הכרטיס על הלוח מחוץ המעלית, ושומע מייד את המעלית מתעוררת לחיים. היא מגיעה לקומת הקרקע במהירות. אני נכנס אליה ולוחץ על קומה שביעית, אבל המעלית מסרבת לזוז. כשאני מניח את הכרטיס על הלוח נדלק הלוח המציין את הקומות, ומאפשר לי לבחור את הקומה.
שוב נשמע קולה של המעלית שמתחילה לעלות לקומה העליונה. אני נושם עמוק רגע לפני שהדלת נפתחת.
ברוך בואך לקומה שבע – קומת הנהלה, אני מופתע לשמוע את המערכת מדברת אליי.
"ברוך הבא לביתך החדש," מקבל את פניי מרק עם חיוך כשנפתחת הדלת.
"נשמעת לי מתוח," אני אומר לו מייד. אני חייב להבין מה קורה.
"מייד כשעזבת את משרדו של מנהל בית החולים הוא התקשר אליי. היה לו הרבה מה לומר על האופן בו דיברת אליו," אומר מרק, "הייתי שמח לשמוע מה היה שם."
"אתה מכיר אותי. אני שקול מטבעי ושולט במילותיי, אבל כאשר מנהל בית החולים קרא לך דוקטור במטרה להקטין אותך, לא יכולתי להתאפק.
אמרתי לו דברים שלא נעם לו לשמוע, כמו למשל שהוא זכה לתפקיד שלו בשל העובדה שאתה סרבת לקבל עליך לנהל את בית החולים מסיבות שידועות לכולם. הוא הציג אותך כאחד שאין לסמוך עליו, ועל זה לא יכולתי לשתוק."
מרק מחייך. "אין לך מושג מה עוררת. מנהל בית החולים כל כך כעס שהוא סיפר על כך להנהלת בית החולים.
כמובן שאחרי שהוא קיבל ממך מכתב התפטרות אין לו דרך לפגוע בך יותר. אבל יותר מזה, מי שהוא פנה אליו הצדיק את המילים שלך, ונזף בו קשות.
לא נאמר לי מה נאמר בינו לבין אנשי ההנהלה, אלא שדבר אחד אני יודע, וזה שהוא פוטר מתפקידו בגלל אי התאמה.
מי שהתקשר לספר לי זאת הרגיש צורך לומר לי שבית החולים אינו עומד מאחורי המילים של המנהל המודח, וכי אני אדם מאד מוערך. לא רק, אלא אף זכיתי לאיחולי הצלחה, הם בטוחים בהצלחתי, וישמחו לשיתוף פעולה בינינו," מסיים את דבריו מרק.
"אין לך מושג כמה חששתי לפגוש אותך כעת. טון הדיבור שלך גרם לי לחשוב שעשיתי משהו שגרם לך לא לרצות שאעבוד איתך יותר, ולא יכולתי לחשוב מה זה יכול להיות," אני אומר ומשחרר בנשיפה את המתח שהצטבר בי.
"אני מצטער," הוא אומר, "התקשרתי אליך לאחר השיחה עם מנהל בית החולים, ולפני שנודע לי מה קרה אחר כך מפי אנשי ההנהלה."
ואז דן מגיע.
"אני שמח שהגעת דן," אומר מרק, "אני אערוך סיור לשניכם יחד. הייתי רוצה לשמוע ממך מה דעתך על הבניין. אם אתה רואה מקום לשיפור, או חושב שבהתחלה עדיף שנשאיר את החדרים כפי שהם.
לאחר חוות דעתך אני אתן למייפל אור ירוק להזמין את הריהוט שהיא כבר בחרה עבורנו."
אירלנד
אני מרגישה הקלה גדולה. רק עכשיו אני קולטת כמה כל מה שקרה למייפל ומשפחתה השפיע גם עליי.
כיוון שכולם שואלים מי הגבר שעזב את רשימת הרווקים הנחשקים, אני לא מספרת לאיש על אירוסיי, למרות שאינני מתכוונת להסתיר זאת אם אשאל. בסופו של דבר אני עונדת טבעת מעוטרת יהלומים על אצבעי.
מסתבר שמהר מאד חבריי במערכת החדשות מבחינים בה.
"אירלנד, למה לא סיפרת?" שואלת אותי מייד המפיקה.
"זה דבר מאד טרי," אני עונה ולא מרבה במילים.
"מיהו הגבר המאושר?" שואל אותי שון.
"זוכר את הלהקה שהיינו אמורים לעשות עליה כתבה, חדר חזרות שמה?" אני שואלת.
"בטח. איזה בלגן היה באותו יום באולפן," הוא צוחק, "איך אפשר לשכוח."
"אחד הנגנים הוא האחד שלי," אני עונה ולא מספרת על כך שמרשל רופא.
"איך זה שהוא ברשימת הרווקים הנחשקים, הרי הלהקה עדיין לא נחשפה לקהל הרחב?" הוא שואל מופתע.
האמת שאינני יודעת אם מרשל הופיע ברשימה הזאת. הוא נראה לי כל כך רחוק מהדברים האלה. מצד שני גם דן סקיי ממש לא נראה כזה.
"למה אתה חושב שהוא הופיע בה?" אני מעמידה פני מופתעת.
"אם כך על מי דיברה מייפל וייאטסטון?" שואלת מריסה המאפרת שלי.
"אני לא מבינה אתכם. נודע לכם כעת שקיבלתי הצעת נישואין מהחבר שלי, אבל מה שחשוב יותר זאת רכילות? אין לי מושג על מי היא דיברה," אני משקרת ופונה ללכת.
"את צודקת," אומרת מאיה שבאה לראות מה גורם לעובדים להצטופף סביבי, "הוא גבר מקסים ואני מאושרת בשבילך, ואתם תתביישו לכם." מאיה מעיפה לעברם מבט זועף. כשהיא כועסת, אני לא מציעה לאיש להיות לידה.
*
"מה היא חושבת לעצמה," התפרץ לתחנה שחקן רוגבי ידוע.
"במה אני יכולה לעזור לך?" ענתה לו מאיה בסבלנות.
"אני אתבע את אירלנד מורל," הוא אמר למאיה, "אני אדאג שלא ישאר לה דבר."
"אתה מוכן לספר לי מה קרה?" המשיכה עדיין מאיה בטון סבלני.
"היא מפיצה שמועות שאני…" הוא מתחיל לומר.
"אין לך מושג מי זאת מיס מורל. היא חוקרת כל ידיעה לעומקה, ולעולם לא משדרת דברים שאינם אמת.
אין לי מושג מי קשר את שמה של מיס מורל לידיעה שפורסמה עליך. אני יכולה לומר לך באחריות שמיס מורל לא קשורה לכך," היא אמרה לו.
את השיחה שמעתי מחדרי, כיוון שדלתי הייתה פתוחה.
כאשר אותו שחקן המשיך לאיים, לא התאפקה יותר מאיה ונוכחתי בפעם הראשונה איך היא נראית כאשר היא כועסת.
סגרתי את דלתי בשקט, וקראתי לאיש הביטחון שייגש לראות מה קורה.
מאיה אמרה לו שאיננה זקוקה לעזרה ולא עזבה את השחקן עד שלא התנצל על המילים שאמר. "אני רוצה את ההתנצלות שלך בכתב!" היא הרימה עליו את קולה.
אחרי שהוא עזב את התחנה ניגשה לחדרי מאיה. "תדעי לך שאני לא אתן לאיש לפגוע בך," היא אמרה והניחה לפני את הצהרתו של השחקן שהוא יודע שאין לי כל קשר לדברים שנאמרו עליו.
יש לי דז'ה וו כעת כשמאיה עומדת מול העובדים ואני מרגישה שהיא עומדת להתפרץ עליהם.
*
"בואי איתי מאיה," אני אומרת לה.
"הם הוציאו אותי מדעתי," היא ממלמלת בקול.
"דברים עומדים להשתנות פה, כעת כשאני עומדת להתחתן. אני מבקשת ממך שתרגעי, אני זקוקה שתהיי מרוכזת. את חייבת ללמוד לשלוט בכעס שלך."
"אני מצטערת. כשמישהו אומר עלייך משהו, זה מקומם אותי," היא אומרת עדיין כעוסה.
אני מבינה פתאום שאם אני רוצה לערוך שינויים, אני צריכה להכניס רוח חדשה לתחנה. אני כבר לא בטוחה שמאיה תוכל להיות אשת סודי. אני שמחה שלא אמרתי לה מה באמת עומד להשתנות כאן.
אני יוצאת מהתחנה, מתיישבת על הספסל בחצר הפנימית ומתקשרת לאלסקה סוייר💗.
"אירלנד מורל מדברת. אני מבקשת שניפגש לדבר על הסידרה החדשה. איזה בית קפה את מעדיפה?"
💗סיפורה של אלסקה סוייר ממעוף הציפור, התפרסם בקטגוריית סיפור במתנה.
