חדר חזרות 25 – מאיימת
מרשל
אני מגיע לבית בפורט ג'פרסון. הפעם אירלנד מצטרפת אליי.
אנחנו בהמתנה לשמוע מה קורה עם ביטול עסקת מכירת הבית. האולטימטום שהציגה מייפל בפני מונטה עומד לפוג בקרוב.
"שמעתי שאתה מנגן," אומרת לי קתרין.
"זה נראה לי כל כך רחוק. מאז שקרה מה שקרה הפסקנו לעשות חזרות," אני אומר לה.
"הגיטרה שלך במקרה איתך?" היא שואלת.
"כן," אני אומר בחיוך, "את מציעה לי לנגן איתך?"
"אירלנד סיפרה לי שאתה מנגן את החורף של ויואלדי," אומרת קתרין.
"אני אביא את הגיטרה," אני אומר ויוצא מהבית לקחת את הגיטרה מהרכב. הלב שלי מגביר את פעימותיו. אני ממש מתרגש.
*
"תבין שמוסיקה היא שפה מיוחדת," אמר לי מר שרמין, המורה שלי לגיטרה. "ללמוד לקרוא תווים זה החלק הכי קל. דו-רה-מי-פה-סול… כל ילד בגן יודע לשיר את התווים לפי סדר. לא כל אחד מרגיש אותם בתוכו.
לא רבים מבינים שתווי המוסיקה מהדהדים בלב וגורמים לתאי הגוף להגיב. כל אחד והמוסיקה הפנימית שלו. יש שטועים לקרוא לזה 'טעם מוסיקלי,' אבל אין זה כך. זה איך הגוף מגיב. מה מרגיע אותו, מה מעורר אותו, מה גורם לו להיות מתוח.
אומרים למשל שמוסיקה קלאסית שייכת לאירופאים וממנה צמחו המלחינים הגדולים. איך אתה מסביר שיש אנשים באזורים רחוקים בעולם, כאלה שגדלו על מוסיקה שונה ממנה בתכלית, ועדיין שבויים בקיסמה?
מר שרמין לימד אותי לעצום עיניים ולתת לצלילים לדבר עם הגוף שלי.
כך בדיוק ראיתי את קתרין כשידיה פורטות על הפסנתר, עיניה עצומות, וכולה מתמסרת לצלילים.
כך ראיתי את מרק כאשר היא מנגנת. הוא מפסיק הכל ומקשיב לנגינתה בעיניים עצומות. לעיתים הוא יוצא מהחדר בו אנחנו עובדים, והולך לעמוד לידה.
אני לא מאמין שהיא ביקשה שאנגן איתה.
מאז שפגשתי את אירלנד שהייתה אמורה לשמוע את הלהקה מנגנת, לא ניגנתי. אני מתרגש מהמחשבה שהיא תשמע אותי. אני יודע שכל תו יהיה מוקדש לה. אני סקרן לראות איך היא תגיב.
*
אני מוצא נקודת חשמל בסמוך לפסנתר, מחבר אליה את המגבר ואליו את הגיטרה.
אני לא מחכה ומתחיל להפיק צלילים ראשונים. אני צולל לעולם משלי. הצלילים מתחילים להשפיע עליי, והגוף שלי מתחיל להרגע. לא ידעתי עד כמה הוא מתוח עד שהתחלתי לנגן.
אני בוחר לנגן שירים ידועים ומחייך כשאני שומע את הצלילים הראשונים שמופקים מהפסנתר. קתרין מצטרפת אליי בהרמוניה מושלמת, ואנחנו מנגנים שעה ארוכה.
"עכשיו תורך להוביל," אני אומר לה והצלילים ברקע משתנים למוסיקה קלאסית. היא מביטה בי בשאלה. אני לא אומר מילה, אלא מצטרף אליה.
"מעבר לעובדה שאתה מוכשר בטרוף, מנגן בדיוק מושלם, אני מתרשמת מההשכלה המוסיקלית הרחבה שלך. בעצם אני לא צריכה להתפעל, שכן אני מכירה אותך כרופא מבריק," אומרת קתרין כאשר אנחנו מסיימים לנגן.
אני מביט על אירלנד ורואה שעיניה מוצפות. "אני לא יכולה להסביר לך מה קורה בתוכי. הצלילים שהפקת מהגיטרה הילכו עליי קסם. תודה לך אהוב שלי" היא אומרת.
רק אז אני רואה שעל ברכיה מונח מחשב. אני מתיישב לידה ומציץ לראות מה היא עושה. עמוד עשרים ושמונה כתוב בתחתית העמוד…
"למדתי עליך היום המון," היא אומרת.
קתרין מביטה לאחור. "אהוב שלי." היא אומרת למרק שנשען על הקיר וצופה בנו.
מרק חוצה במהירות את החדר ומתיישב לידה. אני מביט בהם מוקסם כששניהם מנגנים על הפסנתר כגוף אחד. כזאת אהבה אני מאחל לאירלנד ולי, ויודע שכך נהיה גם אנחנו.
אירלנד
אני מסתכלת סביבי ומרגישה שמשהו חסר לי. רק אז אני קולטת שמייפל לא בחדר.
אני הולכת לכיוון חדר העבודה שלה, אבל היא לא שם. אני הולכת לחפש אותה בחדרה.
אני שומעת את קולה, מקישה על הדלת אבל היא לא עונה. אני שומעת אותה מדברת. אני פותחת מעט להקשיב עם מי היא מדברת ומבינה שהיא מדברת בטלפון.
"את יכולה להסביר לי בבקשה במה אני אשמה? אני זאת שמכרתי רכוש לא שלי במרמה?" היא שואלת.
היא שותקת לרגע וקולות של דיבור בצעקות נשמע מעבר לקו.
"את מאיימת להמשיך לנקום בי, יפה לך. את רק שוכחת דבר אחד. הייתי סלחנית בקשר לכל מה שעשית. לא הבטחתי לך שמחקתי הכל. במשטרה מודעים לכל מה שקרה. יש לה תצהירים ביד , ולא שלי. אם תמשיכי לאיים עליי, לא תהיה לי ברירה אלא לפעול נגדך. אני לא מפחדת לעשות זאת, חשבתי שאוכל להימנע מכך, זה בידיך," אומרת מייפל בטון רגוע.
שוב נשמעות צעקות.
"אז עכשיו את מנסה לסחוט אותי? עוד לא הבנת שאחותך הקטנה לא מפחדת ממך? את לא רואה שאת הורסת במילותיך כל גשר בינינו. יגיע הרגע ואני לא אעמוד יותר בינך לבין המשטרה שמשתוקקת לשים עליך יד. ואז תוכלי להאשים רק את עצמך," אומרת מייפל.
שוב נשמעות צרחות מהצד השני.
"אני לא תמימה. אני יודעת שכל פעם שקראת לי לשמור על הילדים בכל מיני תרוצים, בעצם הלכת להפגש עם המאהב שלך. את כל כך לא זהירה שהיית משאירה את הטלפון הנייד לידי כשהוא שלח לך הודעות שלא משמעות לשתי פנים. 'אני מתרגש שתבואי, רוצה לצלול בין רגלייך ולטעום…'
אני לא כמוך. אין לי כוונה לספר את מה שאני יודעת. אבל גם אני לא אתן לך להפיץ עליי שקרים. אני ופקד ניקו? נו באמת, לא יכולת למצוא מישהו אחר לספר שאני מזדיינת איתו? לו ידעת מי אוחז בליבי, היית מבינה שלגבר הזה אין מתחרים, בטח לא פקד ניקו, עם כל הכבוד לו. אגב, את לא צריכה לרוץ לספר ללירוי. הוא יודע. השיחה הזאת הסתיימה. אני לא אענה יותר לשיחות ממך."
'שילכו כולם לעזאזל,' מסננת מייפל בכעס, 'עד מתי?'
פתאום היא קולטת אותי.
"הכוחות שלי נגמרים אירי," היא אומרת ומביטה עליי בעצב. אני ממהרת להיכנס לחדרה. "אני יודעת שאני צריכה לספור את הדברים הטובים בחיי. ההורים שלי מאושרים יחד, אבי הקים את הרמוניה שתשנה את איכות חייו, גם גיא במקום טוב."
"קיבלת כבר הודעה על החדשות האחרונות?" היא שואלת אחרי שתיקה ארוכה.
"עיסקת המכירה בוטלה?" אני שואלת.
"ברגע האחרון," היא אומרת ונאנחת, "את יודעת מה עשה מר מונטה? הוא סיפר לקונה שאבי התחרט ברגע האחרון. עכשיו הקונה רוצה לתבוע את אבי על הפרת חוזה."
"אין לו עילה לתבוע את אביך," אני אומרת מופתעת.
"ברור שלא. מונטה מסרב להחזיר לו את המקדמה. הוא משך את הכסף במזומן וטוען שהקונה היה צריך לבדוק את נושא בעלות הנכס," אומרת מייפל בעייפות.
"אני יודעת כמה המשפחה חשובה לך, אבל את צריכה להרפות. יש לאביך את אחד מעורכי הדין המבריקים בעיר. הוא ידאג להרחיק ממנו כל אדם שינסה לפגוע בו," אני אומרת. אני יודעת שהיא חייבת להרגע.
"זה הכל יחד. להתמודד עם הצווים, עם הופ, עם יסמין ו… זה יותר מידי בשבילי," היא אומרת ומתיישבת על מיטתה.
"ו… מייפל?" אני חייבת לגרום לה לדבר על זה.
"אני כל כך בודדה. לאבי יש את אימי שתחזק אותו והיא אותה, לאחי יש את לאורה. ולי?" היא מרימה אליי מבט שואל.
"את צריכה לא להלחם בו," אני עונה לה בשקט. אני לא יודעת איך היא תגיב, אבל אני חייבת לומר לה זאת.
"במי?" היא מעמידה פניי מופתעת.
"בגבר שאוהב אותך," אני עונה לה.
"נו באמת אירי. את חושבת שבגלל שדיברתי עם לירוי, הכל חזר להיות כבעבר? אמרתי לך שאין לי כוונה לחזור אליו," היא עונה לי בכעס.
"את כועסת כי את יודעת שאני לא מדברת עליו," אני אומרת לה.
הטלפון הנייד שלי מצלצל ואני בטוחה שמייפל חשה הקלה שהשיחה הזאת נקטעת באמצע. לו רק ידעה מי מצלצל אלי.
"אני צריכה לענות לשיחה," אני אומרת לה ויוצאת מחדרה.
"מה שלומך?" הוא שואל אותי. הוא כבר נגמל מהצורך להציג את עצמו בראשית השיחה.
"אני בסדר. אני בבית בפורט ג'פרסון," אני משתפת אותו.
"אני שמח לשמוע. צלצלתי אלייך כדי לשמוע מה שלומה," הוא אומר לי.
"למה אתה לא מתקשר אליה דן?" אני שואלת. שמתי לב שהוא לא כאן היום.
"אני מניח שהיא לא תשמח לראות אותי אחרי שהבאתי את לטיסה לבית," הוא עונה לי.
"זכותך להיות בזוגיות עם מי שאתה רוצה," אני עונה לו , לא כי אני חושבת שהוא בזוגיות איתה, אלא כדי לגרום לו לדבר.
"נו באמת אירלנד," הוא עונה לי ונאנח.
"אני לא מבינה למה אתה מתכוון," אני אומרת.
"את לא באמת חושבת שיש לי משהו עם לטיסה. את מבינה יפה מאד למה הבאתי אותה," הוא עדיין לא מסוגל לדבר גלויות.
"אולי תסביר לי למה?" אני עונה לו.
"את קשה איתי," הוא עונה.
"מייפל היא אחד האנשים הכי יקרים לי בעולם," אני עונה.
"גם לי," הוא עונה.
"לכן אני רוצה לשמוע ממך מה עבר לך בראש," אני לא מרפה ממנו. לא כי אני רוצה לשמוע, אלא כי אני רוצה שהוא יאמר זאת.
"אני לא נוהג להאשים אחרים בטעויות שלי," הוא אומר ושותק לרגע . אני יודעת שהוא שוקל את מילותיו בזהירות, "אבל כשיסמין לא הפסיקה לדבר על כך שמייפל חוזרת ללירוי, התחלתי להאמין לה, שכן הן חברות נפש. כך לפחות חשבתי. אני מניח שאת יודעת מה קורה, אם את בבית בפורט ג'פרסון."
"סקוט פה. הוא נראה רגוע יותר. הוא משחק כדורסל עם גיא, מרשל וג'ונתן. הייתה לנו שיחה קצרה. הקשבתי לו בלי להביע את דעתי או לעוץ לו עצה. הוא זקוק לזמן הזה לבד," אני אומרת.
"יסמין התקשרה אליי. מסתבר שהיא גילתה ששכחה את טבעת האירוסין בחדר האמבטיה. כעת היא בהיסטריה שהוא יחשוב שהיא הורידה אותה בכוונה. היא התקשרה אליו אבל הוא סגר את הטלפון הנייד אחרי שדיברנו. אמרתי לה שאני יודע שהוא סגר אותו, וגם אני לא בקשר איתו," אומר דן.
"דיברנו על יסמין, עכשיו בו נחזור אליך," אני מחזירה אותו לנושא.
"למדת פעם פסיכולוגיה?" הוא שואל.
"תתפלא. למרות שארבעתנו למדנו מקצועות שונים, הקורס היחיד שלקחנו יחד הוא מבוא לפסיכולוגיה. מאז יש לכולנו דעה מאד מוצקה על הנושא, ולמדנו לטפל בעצמנו לבד. ואתה?" אני שואלת.
"לי יש את חברי הפסיכיאטר ד"ר ריי רובינס, שכל פעם שאני מרגיש שאני במצוקה הוא נוזף בי שאני מבזבז את זמנו והלוואי וכל האנשים היו לא שפויים כמוני. בסופו של דבר הוא שואל שאלות ואני עושה את כל העבודה. אז את צודקת, זה אנחנו שמטפלים בעצמנו," אומר דן.
"אתה הולך סחור סחור. מה עבר לך בראש כשהבאת אישה אחרת לכאן?" אני לא מתכוננת לוותר לו. אמנם הוא גבר חכם, אבל הוא לא יצליח להערים עליי, "שכחת שאני עיתונאית חוקרת שתמיד מחפשת להגיע לאמת?"
"אמרתי לך ששוכנעתי שהיא עומדת לחזור ללירוי. המחשבה שהוא יהיה איתה, שיגע בה, שינשק אותה, שיאהב אותה מול עיניי, הייתה קשה לי. ידעתי שלא אעמוד בזה," הוא מודה בפניי.
"עכשיו כשאתה יודע שהיא לא, למה אתה לא כאן? אתה לא יודע שהיא זקוקה לך?" אני שואלת.
"לא אני לא יודע. אין לי מושג מה היא חושבת עליי, מה היא מרגישה כלפיי," הוא עונה.
"יחסית לגבר החכם שאתה, אתה מדבר מלא שטויות," אני עונה לו.
"אני חייב לסיים," הוא אומר לי, "תשמרי עליה."
'זה התפקיד שלך,' אני חושבת בליבי.
אני רק מסיימת את השיחה עם דן ופקד ניקו מתקשר.
"איפה את?" הוא שואל אותי. ניכר שהוא ממהר.
"אני בבית בפורט ג'פרסון," אני עונה.
"מעולה. נפגש עוד כמה דקות. תאמרי לכולם שאני מגיע. אני רוצה לעדכן אותם מה קורה," הוא אומר.
אני חוזרת לחדרה של מייפל. אני לא מוצאת אותה בחדר, ומגלה שהיא יושבת בפטיו ומציירת. אני מתבוננת בציור ורואה זר של וורדים באגרטל בצבע טורקיז. מה שמושך את תשומת ליבי היא העובדה שכולם עומדים זקופים ורק שניים נבדלים מהם, כאשר הגבוה מביניהם כורך את העלה שלו סביב הוורד הקטן יותר שמשפיל מבטו למטה. מין תנועה מגוננת.
"זאת את?" אני מצביעה על הוורד הקטן.
מייפל מביטה על התמונה במבט מצומצם. "לפעמים כשאני מציירת אני לא חושבת על המשמעות הציור. זה נובע ממני בלי לחשוב. רק כעת אני קולטת את מי ציירתי."
"פקד ניקו אמור להגיע כל רגע כדי לעדכן אתכם. תבקשי מהמשפחה שתתאסף בחדר האוכל," אני אומרת למייפל. אני לא מזכירה במילה אחת את השיחה עם דן.
כפי שאמר, מגיע פקד ניקו כעבור דקות ספורות.
"העניין עם מכירת הבית נסגר. מונטה יצאה מהסיפור. סוכני הנדל"ן לעומתו התחכמו וסיפרו לקונה שאתה חזרת בך ממכירת הבית. הם בחרו לערבב את שמך כדי לא להודות שלא ידעו שהבית לא של קתרין. הקונה לא קיבל את הביטול בעין יפה וטען שנגרם לו נזק רב ואיים לתבוע אותך אם לא תתבצע המכירה.
כיוון שמר מונטה ביצע את חלקו בהסכם, שיחררתי אותו לבקש מייפל. סוכן הנדל"ן ובעל החברה שהוסיפו פשע על פשע נעצרו. דאגנו ליידע את הקונה שנעשה כאן מעשה מרמה, וכי לך לא היה מושג שהנכס שלך נמכר. הוא ניסה להציע לך סכום גבוה יותר עבורו, אבל מסרנו לו שהנכס לא עומד למכירה."
אנחנו יושבים ומקשיבים לדיווח של פקד ניקו כאשר מכשיר הקשר עם עמדת השמירה שולח הודעה.
"לא תאמיני מי פה," אומרת מייפל לקתרין, "ואני מאשרת לה להיכנס. מעניין מה יש לה לומר לך כעת אחרי ש… לא משנה."
כולנו ממתינים לשמוע את הנקישה בדלת. מייפל קמה לפתוח את הדלת.
"אני רוצה לדבר עם אימא שלי," אומרת הופ בטון קר.
"מאמי, הבת שלך רוצה לדבר איתך," אומרת מייפל בקול ומחכה שקתרין תגיע.
"לבד!" יורה מייד הופ.
"את לא קובעת את התנאים בבית הזה," אומרת לה קתרין, "מה את רוצה?"
"עזבתי אותו. הכל בגללך, את מרוצה?" ממשיכה לירות הופ.
"אני לא מבינה מה הקשר שלי לנשואייך. להזכירך לא אני גנבתי ממני את רכושי," אומרת לה קתרין.
"נו באמת. את מאמינה לשטויות האלה?" אומרת הופ, "בכל מקרה אין לי איפה לגור. עכשיו כשהבית לא נמכר, אני רוצה שתתני לי אותו."
"הייתי נוכחת בשיחה שמייפל ניהלה איתכם כשהייתם בחקירה. היא הסבירה לכם באופן שלא משתמע לשתי פנים שהנכס הזה שייך לבעלי, איזה סיבה יש לו לתת לך אותו?"
"אני לא מוכנה שהזנזונת תקבל הכל, ואני אשאר בלי כלום," אומרת הופ בהרמת קול.
"המזל הגדול שלך הופ שאנחנו לא לבד כעת. אם היינו רק שתינו אני לא בטוחה שהייתי שולטת בעצמי והלחי שלך היית פוגשת את כף ידי.
מה לעשות שאבא שלך לא השאיר אחריו כסף רק חובות? זאת לא בעיה של גיא ומייפל. את באמת חושבת שאחרי שניסית להפליל את הפרופסור בהטרדה מינית, אחרי שרצית להרוס אותו ולגרום לו לשבת בכלא, יש לך בכלל זכות לדרוש ממנו משהו?
רק עצה קטנה ממני, אל תנסי להמציא על המשפחה שלי יותר סיפורים. גם לסלחנות שלנו יש גבול."
"איזו אימא את שמפקירה את הבת שלה?" אומרת הופ בכעס.
"מעניין ששתקת כשהפקרתי את מייפל מאז שהייתה ילדה קטנה, ואז באמת הייתה זקוקה לאימא. זה מדהים איך שעם בעל עשיר כמו שלך, היית זקוקה לסחוט ממני כספים כל הזמן.
והופ, שרק יהיה לך ברור, אני לא מאמינה לך שעזבת אותו. הוא יכול לבגוד בך, לשקר לך, אבל את לעולם לא תעזבי אותו, אז אולי הגיע הזמן להפסיק עם השקרים?"
