חדר חזרות 14 – סכנת חיים
מרשל
המשמרת הזאת היא של ד"ר בנסון ולכן אין בכלל ספק שהוא צריך להיות זה שיוביל את הניתוח.
מר גורדון שוכב כבר על שולחן הניתוחים כשהמרדים מכין אותו להרדמה. "טובי המנתחים יהיו בניתוח שלך," אני שומע אותו אומר למר גורדון.
"אני רוצה שד"ר גריפיט יהיה פה, ונאמר לי שהוא לא במשמרת כעת," הוא אומר בקול רועד, "אני סומך עליו."
"ברגע זה הוא רוחץ היטב את ידיו ומתכונן להיכנס לחדר הניתוח יחד עם ד"ר בנסון," אומר לו המרדים.
רק אז אני קולט שהדלת של חדר ניתוח פתוחה והאחות עומד ומסתכלת עלי ד"ר בנסון ועליי בזמן שאנחנו מתארגנים. עכשיו מובן לי מדוע אני שומע כל מה שנעשה בחדר הניתוח.
אני מסמן לה בידי שתסגור את הדלת. אני מקווה שד"ר בנסון באמת מתרכז בקרצוף ידיו ולא שם לב לדברי החולה. פניו חתומות, כך שאינני יכול לנחש מה הוא מרגיש.
"חשבתי על זה. אתה מכיר את החולה ולכן עדיף שאתה תנתח אותו," הוא אומר לי.
"מאיפה זה בא לך? אתה היית איתו במשמרת כעת," אני עונה לו. 'אולי בכל זאת שמע?'
"אתה חייב לשמוע את זה?" הוא שואל.
"לשמוע מה?" אני באמת לא מעמיד פנים. אין לי מושג על מה הוא מדבר.
"אתה יודע שאני לא מהיר מחשבה כמוך. אני מפחד שאקח החלטה לא נכונה," הוא עונה מבוייש.
"אין לנו זמן כעת. כל דקה חשובה. אני אעשה כבקשתך אבל אתה חייב ללמוד להתגבר על חוסר הבטחון שלך. אתה רופא מעולה," אני אומר לו ודוחף בגבי את דלתות כדי להיכנס לחדר הניתוח.
"אתה יותר," הוא אומר. פעם ראשונה שאני שומע זאת ממנו. אין לי זמן לחגוג כעת, אני צריך להתרכז כולי במר גורדון שלא נראה טוב בכלל.
"מה המצב ד"ר?" אני פונה לרופא המרדים.
"הוא ישן כמו תינוק, אחרי ששמע ש…" הוא מתחיל לומר.
"נתחיל," אני קוטע אותו.
"מונה אני שמח שהצטרפת אלינו. אני צריך אותך מרוכזת. מה שעומד לקרות כעת הוא שאני עומד לעשות את החתך כאן…"
חמש שעות של ריכוז ומתח בלתי פוסקים עומדות להסתיים בהצלחה, אלא שאני מבחין שמשהו לא מתנהל כשורה.
"אני מבקש עגלת החייאה בהישג יד," אני יורה מייד.
"תתחילי להזרים לו את התרופה. יש לי הרגשה שהדם שלו בכל זאת דליל יותר מהמותר."
'הייתי צריך לבדוק את התוצאות ולא לסמוך עליו,' אני חושב בליבי. עכשיו זה מאוחר מידי.
אני מודה על כך שמונה כאן. ברגע זה הניתוח מתנהל רק ביני לבינה. היא יודעת בדיוק מה אני צריך ומגישה לי את המכשירים זה אחר זה.
הניתוח אורך שלוש שעות יותר מהמצופה. סוף סוף אני יכול לנשום.
"אמנם אני כותב את ההוראות עבורכם בסיכום ניתוח," אני פונה למייביס מהיחידה לטיפול נמרץ של חדרי הניתוח, "אבל אומר זאת גם לך ישירות. אני מבקש ממך להקפיד על התרופה. אני מבקש השגחה ארבעים ושמונה שעות לפחות.
אני שלם עם העובדה שאני משחרר אותו מחדר הניתוח, אבל לך אני לא צריך לספר שהימים הראשונים אחרי הניתוח הם קריטיים."
"לך לספר למשפחה שהניתוח עבר בהצלחה," אני אומר לד"ר בנסון, "תסביר להם שהוא הועבר לטיפול נמרץ כי כך מחייב הנוהל. אין טעם להדאיג אותם.
ברור לך שלא הייתי מסיים את הניתוח אם הייתי חושש שיש סכנה לחייו. זה מה שאתה צריך להעביר למשפחה."
"בשביל מה הייתה ההצגה עם עגלת ההחייאה?" הוא שואל ונימה של ביקורת עולה מדבריו.
"אתה לא רציני," אני עונה לו באיפוק. 'זאת התודה שאני מקבל על כך שניהלתי את הניתוח שהיה אמור להיות שלו?'
"היית בניתוח. לא שמת לב למה שקורה?" אני שואל אותו, ומביט בו בקור. "אתה מסוגל לדבר עם המשפחה כעת?"
"לך תז.." הוא מפסיק את דיבורו ויוצא בכעס מחדר הניתוח.
אני עוקב אחריו במבטי ורואה שהוא עובר את המשפחה ולא עוצר לידה. לשמחתי הוא מתעשת וניגש להתיישב לידם. אני צוםפה בו כשהוא מניח יד מנחמת על כתפיו של בן משפחה, ומדבר איתו בשקט.
אני נושף את כל המתח שהצטבר בתוכי.
"לפחות את זה הוא מסוגל לעשות," מסננת מאחריי מונה.
אני לא מגיב, למרות שבהחלט יש לי מה לומר בנושא.
"מזלו של החולה שאתה לקחת לידיך את המושכות. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא היית מגיע. אתה קולט שהוא לא קרא נכון את תוצאות הבדיקות?" מונה מדברת בשקט. היא לא אחת שתלך לספר לכולם מה קרה, אבל רוצה שאראה שהיא מודעת לכך שיכול היה לקרות אסון.
"יש לי הרגשה שהניתוח הזה הוא נקודת השבירה שלו. אני לא אתפלא אם הוא יחליט לשנות כיוון. הוא מנתח מעולה, אבל ניתוחים כמו אלה, תחת לחץ עצום, הם לא בשבילו.
מצד שני, אני רוצה שתזכרי שהחולה היה במצב כזה שגם אם הייתי יודע מה המצב, יש סיכוי שבכל זאת הייתי מחליט לנתח."
"רק בהבדל קטן," היא עונה לי את מה שחשבתי, "שהיית מוכן יותר לכל תרחיש."
"אני מאמין שהחולה יהיה בסדר," אני אומר והולך להוריד מעליי את החלוק.
"מדברים עליי מאחורי הגב?" שואל ד"ר בנסון.
"דווקא דיברנו על הניתוח, וד"ר גריפיט אמר שהוא מאמין שהמנותח יצא מזה," ממהרת מונה לאמר לו, "ד"ר גריפיט הסביר לי שגם אם הבדיקות שלו הראו שזה לא בטוח לנתח אותו, השיקול עדיין בידי המנתח, שכן החולה היה בסכנת חיים."
אני לא יודע אם הוא מאמין לה, ולכן אני נד בראשי. "בדיוק כך. רפואת חירום זה לא שחור ולבן. לפעמים צריך לחרוג ממה שכתוב בספר כדי להציל את החולה."
"אני חושב שזה לא התחום שלי," אומר ד"ר בנסון.
"אני לא מבין," אני אומר לו, "יש לך ידיים טובות."
"תודה. אני מעריך שאתה אומר את זה, אבל בוא נהיה כנים. הסתכלתי עליך היום. אתה פועל בקור רוח, ועם זאת אתה רגיש למה שקורה.
יכולת לחגוג על הטעות שלי היום, אבל לא אמרת מילה. אני לא כמוך אני בוודאי הייתי עושה מזה מטעמים.
אני רוצה להיות מנתח רק בתחום שפחות נוגע בחיים ובמוות. משהו כמו אורטופדיה למשל," הוא אומר ובוחן את תגובתי.
"אני לא הייתי ממהר להחליט. תחשוב על זה. אולי היה לך סתם יום רע היום. אני עדיין חושב בכנות שאתה מנתח טוב."
אני משתוקק לסיים את השיחה הזאת. "בוא נלך לבקר את החולה שלנו," אני אומר לו.
אנחנו הולכים בשתיקה לחדרי ההתאוששות בטיפול נמרץ.
"כנס, אני כבר בא. הבטחתי לאישה שלי שאודיע לה כשאני מסיים." אני אומר לו.
אני מוציא את הטלפון הנייד וכותב לאירלנד.
מרשל גריפיט:
הניתוח הסתיים.
החולה בהתאוששות.
מתגעגע אלייך בטירוף.
אודיע לך כשאצא.
אוהב, מרשל
אירלנד עונה מייד.
אירלנד מורל:
אני בתחנה.
לא יכולה לחכות כבר לראות אותך.
מתגעגעת כל הזמן.
אוהבת, אירלנד
אני ניגש לבדוק את החולה. המוניטורים פועלים בקצב מונוטוני, משככי הכאבים והתרופות מטפטפים לתוך הוריד בקצב הנכון. בסך הכל אני מרוצה ממה שאני רואה.
"כפי שאמרתי לך," אומר ד"ר בנסון בתחום סמכותי לאחות האחראית, "יש לתת לחולה תשומת לב מיוחדת שכן הניתוח שעבר הוא ניתוח מציל חיים. אני מבקש להודיע לי על כל שינוי קטן."
שוב הוא עוטה על פניו את אותה ארשת שחצנית, כאילו אני אוויר. במילותיו הוא מבהיר לה שהוא הרופא האחראי. ממש מתאים לי.
אנחנו יוצאים מהמחלקה ואני עומד לצאת מבית החולים כאשר האיתורית שלי מתריעה על כניסת הודעה. ההתראה נשמעת גם באיתורית של ד"ר בנסון.
"מה עכשיו?" הוא רוטן בזמן שהוא מוציא את האיתורית.
אני קורא את תוכן ההודעה שנשלחה רליי.
"ד"ר גריפיט, הינך מתבקש להתייצב במחלקה לבירור עם מנהל המחלקה."
"נחש צבוע, זה מה שאתה!" מסנן לעברי ד"ר בנסון.
אני המום. 'מה הוא רוצה ממני?'
"כתבת הודעה לאישה שלך? אני מבין שמנהל המחלקה הוא האישה שלך," הוא מסנן לעברי ומבטו יורה אש. "אתה האדם הכי צבוע שהיכרתי."
אני ממהר למחלקה ומתעלם מדבריו.
"הפרופסור מחכה לכם בחדרו," אומרת מונה שהגיע לפנינו, "אני לא יודעת איך הוא יודע מה קרה, אבל הוא רותח," היא לוחשת לי.
אני נכנס בפנים חתומות לחדרו של מנהל המחלקה.
"אתה מבין פרופסור, ד"ר גריפיט התעקש לנהל את הניתוח הזה, למרות שהחולה הוא שלי," ממהר ד"ר בנסון לומר.
"מעניין," אומר הפרופסור בסבר פנים חמור, "עדיין לא אמרתי לכם מדוע זימנתי אתכם לכאן, ואתה כבר תוקף.
אני יודע שהייתם בחדר ניתוח, מעניין מה היה שם שגורם לך לומר זאת. קרה משהו חריג?"
"מי מכניס אדם שלוקח מדללי דם לניתוח כשהבדיקות מראות שהוא לא כשיר לעמוד בניתוח?" שואל ד"ר בנסון, כאילו אין לו קשר לזה.
"הבנתי שהניתוח עבר בהצלחה. זה מה שעולה מהדו"ח שקראתי. אני לא בין מה הבעיה," אומר הפרופסור.
"אני יודע שהוא שלח לך הודעה, ואמר שהוא שולח הודעה לאישה שלו. אני לא מטומטם!" אומר ד"ר בנסון בכעס.
אני מוציא את הנייד שלי, נכנס להודעה ששלחתי לאירלנד ומראה לו. "אתה מוזמן לקרוא."
הוא חוטף מידי את הנייד ומביט בו בהלם. "אירלנד מורל?"
"זה מה שמעניין אותך?"אני שואל ולוקח מידיו את הטלפון שלו, "אני מקווה שפרט לשמה קראת ששלחתי לה את ההודעה לא למנהל המחלקה."
"אתה חושב שאתה טוב ממני רק בגלל שאתה יוצא עם אירלנד מורל?" הוא ממשיך.
"מה הקשר בין העבודה שלי כרופא לבין מי האישה שלי? אולי תרד כבר מהעץ שאתה מטפס עליו?" אני כבר יודע שעוד רגע כולם ידברו על הזוגיות שלי, רק בגלל שהיא אישיות מפורסמת.
"אתה לא חושב שהגיע הזמן שניתן למנהל המחלקה שלנו לומר למה הוא זימן אותנו לכאן?"
"אני לא מתכוון לדון איתכם במה שקרה בקשר למדללי הדם. אתם פתרתם זאת תוך כדי ניתוח על הצד הטוב ביותר.
אני מבין שאתה ד"ר גריפיט, לקחת על עצמך להוביל את ניתוח החירום הזה. מה שאני לא מבין מדוע אתה ד"ר בנסון הזעקת את ד"ר גריפיט מביתו מלכתחילה." הפרופסור מישיר מבטו לד"ר בנסון.
"אני מבקש להשתחרר מהמחלקה," הוא עונה לו בטון חסר רגש.
"זה הפתרון? אולי תנטוש בכלל את המקצוע שהקדשת לו שנים מחייך? זה לא נראה לי ריאלי. אם אתה זקוק לעזרה אני פה בשבילך," אומר לו הפרופסור, "זאת לא בושה. אתה חושב שאני לא מתעדכן כל הזמן במחקרים חדשים?"
"אני מודה לך פרופסור," הוא אומר.
אני מביט על ד"ר בנסון. ניכר עליו שהוא חש הקלה. הוא מביט עליי רגע ממושך. אני רואה שהוא רוצה לומר לי משהו אבל נאבק בעצמו.
"אני בטוח שכל אחד מהרופאים כאן ישמח לעזור לך במקרה שיש לך התלבטות. לא פעם אני רואה את הרופאים מתייעצים זה עם זה. אתה יכול לחזור עכשיו למחלקה. עוד מעט יש סיור רופאים," אומר הפרופסור.
הוא מסמן לי בידו שאשאר. "אני מאד מעריך את התפקוד שלך ד"ר גריפיט. אני יודע שאני לא מרבה לשבח אותך, אבל אל תחשוב שאינני עוקב אחרי ההתנהלות שלך.
בשקט האופיני לך כבשת לך מקום בשורה הראשונה של מנתחי המחלקה. אני מודה שחשתי הקלה כששמעתי שמר גורדון הובל לחדר הניתוח, כשנודע לי שאתה מוביל את הניתוח.
אני יודע שאין זאת הפעם הראשונה שהתפקיד נמסר לך למרות שלא הוגדרת לכך מראש. אני צופה לך עתיד גדול בבית החולים."
"אני מודה לך על המילים פרופסור, אבל אני אהיה גלוי איתך, אני שוקל ברצינות לעבור לרפואה פרטית.
קיבלתי הצעות בעבר אבל דחיתי אותן. אני בזוגיות מאד רצינית כעת וחשוב לי להשקיע באישה שאני אוהב," אני אומר לו.
"אירלנד מורל, כבר הבנתי זאת. גם היא עובדת בעבודה ללא גבולות," הוא אומר, "אני שמח לראות כמה זה חשוב לך. יש לי הצעה בשבילך, שתתאים לך ושנינו נרוויח מכך. אני אוודא שתהיה פנוי ביום שלישי ונקבע פגישה מחוץ לבית החולים." הוא בהחלט מפתיע אותי.
"אני מודה שאני מופתע. לא היה לי מושג שאתה פועל גם מחוץ לבית החולים," אני אומר לו.
"אני יודע שאתה אדם דיסקרטי, ולכן אני משתף אותך. יש פרויקט בהתהוות שאני שוקל להצטרף אליו. אני אשמח אם תצטרף איתי לצוות שלי. זה יעניק לך את התואר מנתח ראשי, יהיו תחתיך רופאים נוספים, ומצד שני ייתן לך זמן חופשי יותר שאינו כבול בתורנויות התובעניות של בית החולים."
אני נפרד מהפרופסור וממהר לצאת מבית החולים.
מרשל גריפיט:
כולי שלך.
ואת?
הטלפון נייד מצלצל מייד ושמה של אירלנד המופיע על הצג, גורם לי לחייך מול תמונתה.
"זו בכלל שאלה?" היא אומרת מייד כשאני עונה לשיחה, "באתי לתחנה עם הרכב שלי, אבל בא לי שתבוא לאסוף אותי."
"יש לי כל כך הרבה מה לספר לך," אני אומר לה, "אני בדרך אלייך. תחשבי מה בא לך לעשות."
"מה שאני רוצה זה להיות איתך," היא עונה לי וגורמת לי שוב לחייך חיוך גדול.
"אני אצלך תוך עשר דקות," אני אומר.
"אני מצטערת שון, חבר שלי בדרך לכאן. תצטרך להסדר בלעדיי," אני שומע אותה אומרת.
"חבר שלך? לא ידעתי שיש לך חבר," הוא עונה לה.
"אתה רציני? לא רואים אותו עליי?" היא צוחקת.
אני מתאפקת לא לצחוק איתה. 'שובבה,' אני לוחש.
מסתבר שהיא שמעה. "אתה חושב?" היא שואלת.
"אני אוהב שאת כזאת. גיליתי אותך היום למנהל המחלקה ולעמית שלי שחשב שאני שולח הודעה למנהל המחלקה להתלונן עליו," אני מגלה לה.
"אין לי כוונה יותר להסתיר אותך יותר. אתה חלק בלתי נפרד מחיי," היא אומרת לי, "הם יצטרכו להתרגל כאן שסדר העדיפויות שלי השתנה. אתה כעת במקום הראשון. זה לא אומר שאני לא אעבוד כמו תמיד, אבל לא אהיה יותר זמינה סביב השעון. אתה תראה שאני יודעת גם לומר לא."
"אני עוד מעט אצלך. תחכי לי בחוץ?"
אירלנד מורל
בהחלטה של רגע אני מבקשת ממרשל שיחנה את הרכב בחניית אורחים ויכנס לתחנה. "אני רוצה שכולם ידעו עליך. מעניין אם מישהו יזהה אותך."
כשמרשל נכנס לתחנה כל העיניים מופנות אליו. הוא לובש חליפה, וניכר עליו שהוא גבר בטוח בעצמו. הוא רואה רק אותי מה שגורם לכולם להתלחש.
"תכירו את הגבר שלי, ד"ר מרשל גריפיט. אם יש לכם ספק, אני מאוהבת בו מעל הראש." כך אני מציגה אותו.
"שכחת משהו," הוא אומר לי ונושך את שפתיו.
אני מתקרבת אליו, מנסה להבין למה הוא מתכוון. 'האם הוא רוצה שאנשק אותו ליד כולם?'
"שכחת לספר להם כמה אני מטורף עלייך."
