חדר חזרות 13 – הצעה מפתיעה
אירלנד
אני שמחה שמייפל לא נשמעה פגועה מהמפגש עם ריבר. זה תאם את מה שהרגשתי כל הזמן לגבי הקשר הזה.
אני עוקבת אחרי כל מילה שנאמרת עליה בתחנות השידור הבריטיות. נראה שהביקור הוא בדיוק מה שהיא הייתה צריכה כדי להתנתק ממה שעובר עליה כאן. כן, גם מדן.
כשנודע לי על ראיון שלחתי מייד הודעה ליסמין וטסה. יכולתי לומר להן שלא התקשרתי בגלל השעה המאוחרת, אבל כיוון שהייתי שותפה לשידור החלטתי להודיע להן.
כמובן ששתיהן התחברו מייד.
בלי לחשוב הרבה שלחתי הודעה גם לדן. הוא הודה לי על כך, מה שהראה לי שהיא באמת מאד חשובה לו. כמה שאני רוצה להתערב ביניהם, אני יודעת שאסור לי.
אני עוקבת כל הזמן אחרי הידיעות שמשודרות מלונדון בקשר לביקור של קתרין. אני מרגישה שיש משהו באוויר אבל מייפל לא משתפת אותי. דווקא העובדה שאני עיתונאית מונעת זאת ממנה. לו רק יכלה להבין שאני מתעניינת בה, ולא בסקופ שאני יכולה לקבל ממנה.
אני יושבת במיטה ועוברת על חומר לכתבה שאני עורכת. מרשל עדיין ישן. לילה קודם לא ישנו בגלל השידור, ואחר כך הייתה לו משמרת שלשמחתי הייתה רגועה.
"אני לא מסכים שתעבדי במיטה," הוא מפתיע אותי. מסתבר שהוא בכל זאת ער.
אני מביטה עליו לראות האם הוא כועס עליי, אבל החיוך שעל פניו בזמן שהוא מביט בי מרגיע אותי מייד. "מה? אני רוצה אותך כעת רק לעצמי. זו בקשה מוגזמת?"
אני סוגרת את המחשב, מניחה אותו על שידת הלילה ומתמסרת לחיבוק שלו.
"כייף לי איתך," הוא אומר לי, ועוצם עיניים .
אני שומעת התראה של הודעה שנכנסת מהרשת החברתית. "העולם יחכה," אני אומרת לו, ולא טורחת לקרוא ממי ההודעה.
רק מאוחר יותר כשאנחנו קמים מהמיטה ואני הולכת להכין משהו לאכול, בזמן שמרשל מכין את הקפה, אני לוקחת את הנייד וקוראת את ההודעה.
יש לך הצעת חברות מדן סקיי.
"משהו מעניין?" שואל מרשל ומניח לפניי כוס קפה חמה ובה חלב מוקצף כמו שאני אוהבת.
"אחד מהנוכחים בהקרנה שלח לי הצעת חברות ברשת החברתית," אני עונה לו.
"זה שמייפל חשובה לו. יש לו שם?" הוא שואל, "רק שתדעי שכל עוד הוא לא מחזר אחרייך אין לי בעיה."
"נו באמת. אמרתי לך שהוא מאוהב במייפל. אני לא ממהרת לאשר חברויות עם גברים. נראה מה הוא רוצה ממני. האם הוא מנסה להתקרב אליי בגללה?" אני מהרהרת בקול.
"תאשרי אותו ותראי," הוא אומר באגביות.
אני מאשרת ודן שולח לי מייד הודעה.
דן סקיי: היי אירלנד, מסתבר שהשמועה על ההקרנה עשתה לה כנפיים. חשבתי שאולי יעניין אותך להסתכל על הקיר שלי. בעקבות השמועות, פרסמתי פוסט קצר כדי שאוכל להגיב לכל אלה שלא ראיתי מעל עשר שנים ופתאום מתעניינים בי.
עדיין לא מאמין שאתה אינך,
נוח על משכבך בשלום.
את יכולה לראות מה אנשים כותבים לי עליו.
יום טוב, דן
אני נכנסת לקרוא את עשרות התגובות ורואה שהוא ענה לכולם פחות או יותר אותה תשובה – אנשים מתים בכל גיל. למה? כי כך קבע גורלם.
"הכל בסדר?" שואל מרשל ומתמתח.
אני משתפת אותו במה שדן כתב. "בעצם מה שהוא אומר זה שמישהו שהיה בהקרנה היה חייב לפטפט. לפחות לפי מה שאני מבין מהשאלות, נראה שהם לא יודעים את האמת, פרט לזה שנערכה כתבה על הגבר המסכן. אין מה לעשות. את יודעת יותר טוב ממני כמה אנשים צמאים לרכילות."
"אתה תמיד יודע להציג את הדברים בצורה הנכונה. אני מודה לך על כך. ייקח לי זמן לשחרר את כל מה שקשור למה שקרה," אני עונה לו ומקיפה אותו בזרועותיי. אני לא שבעה מלהביט בו.
" מה מתוקה?" הוא שואל בחיוך.
"אני לא מאמינה שיש לי אותך," אני אומרת, "רק כעת אני יודעת כמה חיכיתי לך שתבוא כבר."
"מתוקה שלי, אין לך מושג כמה חיכיתי לפגוש אותך. כמה רציתי שתהיי בחיי. רק כך אני מרגיש שלם.
הייתי עם נשים, אבל אף אחת מהן לא גרמה לי לרצות להיות איתה. כשפגשתי אותך הפסקתי לנשום. את יפיפיה אמיתית, אבל זו לא הסיבה שנמשכתי אלייך. את ראיתי אותי באופן שאחרות לא."
אני כל כך שקועה בו שלא שמתי לב, שנשלחה לי הודעה.
"אתה לא תאמין מי שלחה לי הודעה. לסלי גרהם מתכנית הבוקר בלונדון," אני אומרת למרשל בהתרגשות.
"תכנסי לראות מה היא כתבה, " הוא מעודד אותי.
לסלי גרהם:
אירלנד יקרה,
סוף סוף אני מתפנה לכתוב לך.
מאד נהניתי מהשידור המשותף שלנו. הייתי שמחה לעשות זאת לעיתים קרובות, אפילו על בסיס קבוע. השאלות ששלחת לי הוסיפו המון לריאיון שערכנו יחד.
מנהל התחנה מבקש את רשותך ליצור איתך קשר ישירות.
שלך בידידות, לסלי
אני מודה שאני בהלם. אמנם תחנת ה MNYC היא התחנה הכי פופולרית במטרופולין של ניו יורק, אבל אין מה להשוות אותנו עם תחנת השידור של לונדון.
"מה אתה אומר?" אני שואלת לבסוף את מרשל.
"לא תדעי במה מדובר אלא אם כן תדברי איתו. אין ספק שזה מחמיא מאד שמנהל התחנה רוצה לדבר איתך," אומר מרשל, "לדעתי אין לך מה להפסיד."
"אתה מבין שאיש לא יודע שאני אחד מהבעלים של התחנה שלנו. איך אני אמורה להגיב? האם אני אמורה לחשוף זאת בפניו?" אני ממש נסערת.
"אני מציע שלא תחשפי את כל הקלפים. תני לו לדבר, תקשיבי. תאמרי לו שעלייך לחשוב על ההצעה שלו, כמובן בהנחה שאת חושבת שזה משהו שמעניין אותך," הוא אומר.
אירלנד מורל:
לסלי יקרה,
מאד נהניתי מהשידור המשותף שלנו. אני יכולה לספר לך שהרייטינג של התוכנית היה מאד גבוה למרות שהשעה בניו יורק הייתה אחת בלילה.
את יכולה למסור למנהל התחנה שהוא יכול ליצור איתי קשר.
שלך בידידות, אירלנד
אני מחייכת כשאני רואה את שמו של ריצ'ארד בקהם על הצג. נדמה כאילו שהוא עמד לידה וחיכה להודעה שלי.
"שלום לך מיס מורל, מדבר ריצ'ארד בקהם מנהל תחנת השידור בלונדון. מה שלומך?" הוא שואל. יש לו קול עמוק ומלטף, כיאה למי ששימש שנים רבות שדרן חדשות.
"תודה ששאלת. איך מזג האוויר אצלכם? שמעתי שירד גשם שוטף," אני ממשיכה בסמול טוק איתו.
"את יודעת, לונדון ידועה בימיה הגשומים," הוא עונה, "אגב, היית פעם בלונדון?"
"אני מודה שהרבה זמן לא ביקרתי בלונדון," אני עונה לו.
*
בילדותי הרבה אבי להופיע עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון.
יום אחד הודיעה לנו אימי שאנחנו נוסעים לכמה שבועות ללונדון להיות קרוב לאבא. כמה השבועות האלה הפכו לכמה חודשים ויותר, עד שחלק מכיתות התיכון למדתי בלונדון.
אינני מתכוון לספר זאת לריצ'ארד. אני רוצה שימשיך להאמין שלונדון זרה לי.
*
"אם כך את חייבת לבוא לבקר," הוא רומז לי על כוונתו להציע לי משרה בתחנה שלו.
"האמת היא שאני מלאה בעבודה בתחנה, ואינני חושבת שיהיה לי זמן בקרוב לקחת חופש," אני אומרת ונאנחת בתאטרליות.
"לאחר השידור נכנסתי לקרוא עלייך. ההישגים שלך מאד מרשימים. הייתי רוצה שנשתף פעולה. אני יודע שאת עיתונאית חוקרת וחשבתי להציע לך לערוך כתבה שנראה לי שהיא תפורה למידותייך," הוא זורק לי את הפיתיון.
"אני לא רואה את עצמי עובדת כעת בלונדון," אני עונה לו, למרות שההצעה שלו מאד מפתה.
"לא ביקשתי זאת. צפיתי בכתבה המשותפת שלך עם לסלי, מיס גרהם, והייתי רוצה שתערכי כתבה על לנה גרגורין ועל המפגש שלה עם אוצרת האומנות ובתה," הוא אומר לי.
"ואיך חשבת שזה יעשה אם אינני בלונדון לראיין את הגברת גרגורין?" אני שואלת.
"יש לי הרגשה שתלמדי עליה הרבה ממיס פבלובה," הוא עונה לי, "ולא פחות מבתה."
"אני אקבע פגישה עם מיס פבלובה כשתחזור לניו יורק, ונראה מה יקרה," אני עונה לו.
"שמחת אותי מאד," הוא עונה לי, "אגב, מיס פבלובה אמורה לנחות בקרוב בניו יורק."
"אני אהיה איתך בקשר," אני ממהרת לומר לו. העובדה שקתרין ומייפל כבר בדרך חזרה כשהן היו אמורות לנחות רק מחר בערב, תמוהה בעיניי.
אני משתפת את מרשל בתוכן השיחה ושוקעת בהרהורים.
יש משהו בנסיעה הזו של מייפל שנראה לי מוזר. מייפל מצידה לא משתפת איתי פעולה.
מאז שהיא התנתקה מהרשת החברתית, ואינה פעילה בווצאפ משהו השתנה בה. בהתחלה שייכתי את זה לדן, עכשיו אני מבולבלת.
"למה מייפל נסעה ללונדון דווקא באחד הימים החשובים בחייה? מה היא מסתירה?" אני אומרת בקול מה שעובר לי בראש.
"היא הודיעה לי שהיא טסה ללונדון ותחזור ביום שישי, שזה מחר. עכשיו אומר לי מנהל התחנה שהיא בדרך חזרה.
מסתבר שהמפתח לגברת גרגורין שעליה אני אמורה לערוך את התחקיר, נמצא בידה. היא כבר רמזה לי שבגלל היותי עיתונאית היא לא יכולה לשתף אותי בדברים. מה הסוד שלה?"
"אמרת שאת עורכת עליה כתבה," מפתיע אותי מרשל, "אולי זאת ההזדמנות שלך לדבר איתה."
אני נאנחת. "הכתבה עליה מוכנה. היה עליי רק לשנות את הפתיח. מייפל אישה מאד חכמה, אני לא בטוחה שהיא תיתן לי להוביל אותה לשיחה הזאת," אני מביעה בפניו את חששותיי.
"אמרת שגם אימה קשורה לעניין. בעצם היא זאת שבגללה התרחש האירוע שלשמו הן נסעו ללונדון. תתחילי עם האם. דברי איתה על הדרך של איסוף התמונות. אני סומך עלייך שתמצאי את הסדקים דרכם תוכלי להיכנס עמוק יותר לסיפור המסתורי הזה.
בכל מקרה לגבי מייפל, תחכי שהיא תהיה איתך בקשר, או לפחות אל תתני לה לדעת שנאמר לך שהן חוזרות מוקדם יותר.
אתן חברות טובות. האם קרה בעבר שהיא הסתירה ממך סוד?" הוא שואל וגורם לי להביט בו ממושכות. המחשבות משתוללות במוחי. השאלה של מרשל נשארת תלויה באוויר. 'האם אני לא באמת מכירה אותך מייפל?'
"כולם מכירים את מייפל החייכנית," אני אומרת לו לבסוף, "זו שנראית כלפי חוץ נטולת דאגות. היא אישה לוחמת, לא מתרגשת ממכשולים, מוכנה תמיד להושיט יד, בעיקר למי שקרוב אליה.
מצד שני היא מאד מופנמת. היא לא מרבה לשתף מה שעובר עליה בחייה הפרטיים. אבל לא, היא לא מסתירה ממני," אני מנהלת עם עצמי דיאלוג בקול רם.
"אני יודע שאת קרובה אליה מאד. את דואגת יותר מידי. אני בטוח שכשתפגשי איתה היא תפזר את כל העננים סביבה."
" אתה צודק. אני מאד רגישה בכל מה שקשור אליה. היא עברה שנה מאד קשה, ולכן אני כך. "
מרשל
אני שמח לגלות את הצד הרגיש שלה. זה מחמם את ליבי.
אני יותר ויותר נקשר אליה, ובוחן אותה בעיניים של גבר שמחפש אישה לבנות איתה משפחה, שתהיה אם ילדיו, שתדע להכיל אותי כשאני חוזר במצב רוח עגום אחרי כישלון בחדר הניתוח. אמנם זה לא קורה הרבה, ואולי דווקא בגלל זה, כל פעם שכן זאת נפילה.
"על מה אתה חושב אהוב שלי?" היא שואל אותי ומעירה אותי ממחשבותיי.
"על מה אני יכול לחשוב אם לא עלייך? כמה מדהימה את, כמה את מושלמת עבורי?" אני שואל ומושך אותה אליי. "את לימדת אותי ערכו של חיבוק. כמה חשוב המגע עם אישה אהובה, וכמה אין לו קשר לתשוקה."
את הרגע הקסום הזה מפריעה התראה באיתורית שלי. אני נאנח ומוציא את האיתורית מהכיס.
"הפרופסור?" היא שואלת בחיוך.
"לצערי לא. מצב של אחד החולים התדרדר ואני נדרש להגיע להתייעצות לפני ניתוח," אני אומר וכולי נדרך, "כל כך קיוויתי שלא נגיע לזה. יש לי חשש מאד גדול שהחולה לא ישרוד כעת את הניתוח.
הייתה לי כבר התייעצות טלפונית בקשר אליו. הוא נוטל מדללי דם. הפסקנו מייד את התרופות כדי שנוכל לנתח אותו. אני חושש שלא עבר מספיק זמן," אני משתף אותה.
אני מתקשר למחלקה. "ד"ר גריפיט מדבר," אני מזדהה למרות שברור לי שמונה יכולה לזהות את קולי מתוך שינה, "תשלחי בבקשה בדיקות דם של מר גורדון למעבדה. אני רוצה לבדוק מה המצב עם מדללי הדם שלו. אני מתארגן ומגיע למחלקה."
אני מסתכל על אירלנד, מחפש מילים להבטיח לה שזה לא יהיה עניין שבשגרה.
"אני מבינה אהוב שלי," היא אומרת ומרפרפת בשפתיה על שלי, "תודיע לי מה המצב. אם זה סיפור ארוך, אני אסע לתחנה ואחכה לטלפון ממך."
"את יודעת ש…" אני מתחיל לומר.
"אני יודעת אהוב שלי. אי אפשר לשנות הכל ביום אחד. זה לא אומר שלא נמצא את הדרך. אני אוהבת אותך."
"זכיתי בך," אני אומר לה ומנשק אותה נשיקה ארוכה. גם כי אני רוצה להראות לה כמה אני אוהב אותה, אבל לא פחות כי זה אני שזקוק לה.
מרגע שאני נכנס לרכב כולי מרוכז במה שעתיד לקרות. למרות שאמרתי שאני בדרך עמיתי לעבודה, ד"ר בנסון, מתקשר אליי. לפעמים אני תוהה למה הוא בחר להיות מנתח אם הוא מתקשה כל כך לקחת החלטות לבד.
"ד"ר גריפיט מדבר," אני עונה לו.
"המצב של מר גורדון מתדרדר במהירות," הוא אומר, מנסה להסתיר את המתח בו הוא שרוי.
"אני יודע ד"ר בנסון, ולכן אני בדרך לבית החולים. נתתי הוראה לערוך לו בדיקות דם. הוא נוטל מדללים באופן קבוע ואנחנו חייבים לדעת איפה אנחנו עומדים איתו כעת בנושא הזה," אני עונה לו בטון סמכותי.
*
"אני לא מבין למה אתה חושב שאתה בכיר ממני," אמר לי ד"ר בנסון כשרק הגענו לבית החולים, "להזכירך שנינו בני אותו מחזור."
"מעולם לא אמרתי שאני בכיר ממך," עניתי לו בפנים חתומות, למרות שברור לי מדוע הוא אמר זאת.
לא הייתה לי כוונה להתנצל על כך שאני מנתח את המצב במהירות ולוקח החלטות ללא היסוס, כמובן אחרי שבדקתי את כל העובדות. העובדה שהוא הססן, היא שמשאירה אותו הרחק מאחור.
"אתה שחצן, ומתנהג כאילו המחלקה הזאת היא הממלכה שלך," הוא המשיך בטון כועס.
"אני לא מבין. רופא לא אמור להתייחס למחלקה בה הוא עובד כאל הממלכה שלו?" שוב עניתי לו כאילו אינני מבין את כוונתו.
"אתה חושב שאתה המלך," הוא סינן לעברי.
"מלך?"פרצתי בצחוק, "מה אנחנו בגן? שנינו רופאים שמתמחים בחדרי ניתוח. אין כאן מלכים ונתינים. כולנו שווים. כל אחד אמור ליישם את מה שהוא למד, ולהזכירך, כולנו למד אצל אותם מרצים."
יכולתי למרר לו את החיים כל פעם שהוא ביקש להתייעץ איתי, אבל אני לא כזה. אני באמת רוצה לעלות לו את הבטחון בעצמו, ולגרום לו להיות רופא טוב יותר.
כמובן שהוא לא יראה לי שהוא מעריך זאת. העובדה שהוא ממשיך לבקש עזרה ממני היא הדרך שלו להראות זאת.
*
אני נושם לרווחה כשאני נכנס למחלקה אחרי רבע שעה, ורואה אותו אוחז בבדיקות הדם של מר גורדון.
"תזמיני חדר ניתוח דחוף. לאור הנתונים האלה," הוא מורה למונה ומצביע בידו על הטופס שחזר מהמעבדה, "אני מרגיש נוח להכניס אותו לחדר הניתוח."
הוא מבחין בי. "הגעת," הוא אומר לי, "הבדיקות בידי. אתה רוצה לראות אותן?"
"אני סומך עליך," אני עונה לו.
אני מוציא את הטלפון הנייד מכיסי ושולח הודעה לאירלנד.
מרשל גריפיט:
הוחלט על ניתוח.
אתקשר כשאסיים.
תחשבי עליי.
אוהב, מרשל
"אתה רוצה להשאיר לי את הטלפון הנייד שלך?" שואלת אותי מונה בחיוך.
"תודה מונה, שלחתי לה הודעה," אני אומר ומחייך.
ד"ר בנסון מסתכל על שנינו ומנסה להבין על מה אני מדבר.
"שנלך להתכונן?" אני שואל אותו, מתעלם ממבטו הסקרן.
