חדר חזרות 12 – מתאוששים
אירלנד
הרגשתי שאבן נגולה מליבי. אולם ההקרנה התרוקן ויצאתי החוצה בדרך לרכב שלי. אני שמחה על ההחלטה שלי להגיע בכוחות עצמי לאולפן.
*
דן עזב ראשון אחרי ההקרנה, אבל חבריו נשארו.
"ממזר בן זונה!" אמר ארתור בכעס.
"אני לא מבין אותך," אמר לו לני, "הבן אדם היה במצוקה אמיתית. אדם לא מתאבד סתם כך. איך אתה יכול להאשים אותו במשהו?! אם כבר להאשים, תאשים אותנו שלא קלטנו שמשהו לא בסדר איתו."
השיחה ביניהם רק הגבירה את אי הנוחות שהרגשתי במצב הכל כך לא פשוט הזה, וגרמה לי לרצות להסתלק משם.
*
רק כשאני ברכב אני מרשה לעצמי לשחרר אנחה. אני מתרגלת נשימות כפי שלמדתי פעם בקורס ליוגה, ורק אז שולחת הודעה למרשל.
אירלנד מורל:
אני אחרי.
מתגעגעת אלייך.
מקווה שיש לך משמרת רגועה.
❤️ אירלנד
אני מתחילה לנסוע. אין לי מושג מתי הוא יענה לי, אבל עדיין מחכה בקוצר רוח לשמוע ממנו. לשמחתי אני לא צריכה לחכות כיוון שהטלפון הנייד מצלצל מייד. חדר ניתוח תחנת אחיות מודיע הזיהוי על הצג.
"מדברת מונה אחות חדר ניתוח," כך מתחילה השיחה ואני מרגישה שאני לא נושמת. הראש שלי מסתחרר ואני מאותתת ועוצרת בצד.
"ד"ר גריפיט השאיר בתחנה את הטלפון הנייד שלו וביקש שאם תיכנס הודעה ממך שנודיע לך שהוא בחדר ניתוח ושהוא יתקשר מייד כשיסיים," היא אומרת, ואני חוזרת שוב לנשום.
"וגם…" היא ממשיכה לפני שאני מספיקה להודות לה, "הוא ביקש למסור שהוא מתגעגע."
"תודה לך מונה שהודעת לי. תמסרי לו שגם אני מתגעגעת," אני עונה לה.
הלב שלי משתולל משמחה. היה לו חשוב לענות לי גם כשאינו זמין לדבר איתי. אני מתקשה להאמין שמצאתי אותו, שהוא מצא אותי.
אני כבר לא מתלבטת לאיפה לנסוע. ברור לי שאני נוסעת לדירה שלו. אבל כשאני מגיעה לשם אני מרגישה קצת אבודה. הוא כל כך חסר לי.
אני מתיישבת על הספה בסלון ומחפשת מה לצפות בטלוויזיה. שום דבר לא מעניין אותי ולכן אני נכנסת ומעלה את הכתבה על מייפל ולצידה את המייל ששלחה לי.
*
אירי,
אני אחרי שיחה של שעות עם אימא שלי.
את מכירה את זה שאת מרגישה שמשהו לא מתנהל נכון אבל לא יודעת לשים את האצבע מה בדיוק לא נכון?כאילו שחלקי פאזל מונחים לפנייך, אבל את לא מצליחה להרכיב אותם?
מסתבר שזאת הופ ששרפה את הציור שלי. אימא שלי ניסתה להציל אותו, אבל כשהבינה שאי אפשר היא זרקה אותו לאש.
חשוב לי שתדעי שהיא לא סיפרה לי את זה, אלא ניתוח של מה שקרה שם ולא הסתדר לי, פתאום היה לי מובן.
הרבה אמירות שיחסתי לאימא שלי, בעצם לא היא אמרה אותן.
אני לא אומרת שהיא התייחסה אליי בסדר. יש לה חלק לא מבוטל במי שהפכתי להיות והיא מודה בכך. היא לא מסירה מעצמה אחריות.
בכל מקרה, כפי שאמרתי לך, אני מבקשת לשנות את המילים שאמרתי לגבי היום ההוא בו הפכתי להיות סקיי.
אין לי כוונה לספר שהופ היא זאת ששרפה את הציור בהתקף קינאה, אלא מחפשת דרך מעודנת לספר, גם אם היא לא האמת לאמיתה, שבגלל שגיליתי שהציור שלי הושחת החלטתי להתעטף בשם אחר.
אולי, אציין פשוט שמצאתי אותו אחרי מעשה ולכן החלטתי להסתתר תחת שם בדוי.
תחשבי גם את על האופן לספר את התחלת הסיפור. אני אקבל מה שתחליטי.
אוהבת, מייפל
*
'זה בדיוק מה שאעשה,' אני מדברת לעצמי בקול ומתחילה להקליד את הפתיח לכתבה.
עמדתי המומה מול המסגרת החרוכה והבד השרוף, שהיוו עדות דוממת למה שהיה הציור פרי מכחולי.
ידעתי שכל מה שאומר לא ישנה כעת.
באותו רגע נשבעתי בליבי שלעולם לא אפסיק לצייר.
'השמים הם הגבול,' אמרתי בליבי.
באותו יום אימצתי את השם סקיי, שמים, איתו אני חותמת על ציוריי.
אני קוראת שוב ושוב את המילים ומוצאת אותן הכי מדוייקות שאפשר.
אני נכנסת לערוך את הכתבה, חותכת את הפתיח המקורי ושותלת את המילים על רקע הציור שמקבל את פני הבאים לגלריה סקיי. ציור שהוא העתק של הציור שנשרף, רק בצבעים מרוככים יותר, מפויסים יותר.
זה הציור שהחזיר את קתרין לחייה של מייפל.
אני מריצה את הכתבה עם העריכה החדשה ויודעת שמייפל תאשר לי אותה לשידור.
אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה עסקתי בעיצוב הגרפי של כתבה, ואני ממש נהנית לעשות זאת.
כשהטלפון הנייד מתריע על כניסת הודעה אני ממהרת לקחת אותו. כיוון שלמרשל יש את הצלצול המיוחד שלו אני יודעת שההודעה ממנו.
מרשל גריפיט:
אני מקווה שאת ישנה נסיכה יפה שלי.
ברגע זה יצאתי מחדר ניתוח.
היה ניתוח קשה, אבל מוצלח מאד.
מתגעגע אלייך בטירוף.
שלך, מרשל.
אני עונה לו מייד.
אירלנד מורל:
אתה חסר לי.
לא מצליחה להירדם בלעדיך.
הוא מתקשר מייד.
"את לא יכולה לעשות לי את זה," הוא אומר בכעס מדומה, "איך אני אחזיק כעת מעמד עד סוף המשמרת?"
"תחשוב על כך שערכתי כתבה וכשתגיע אהיה כולי שלך," אני עונה לו.
"את נשמעת בסדר. דאגתי לך. אני שמח שאת אחרי הסיפור של ג'יימי," הוא אומר לי. נעים לי שהוא רגיש למה שקורה איתי.
"ההקרנה הייתה מאד לא פשוטה, אבל אני מרגישה שאני יכולה להמשיך בחיי. אמרתי לחבריו שאם הם זקוקים לדבר, אני שם בשבילם. אני מאמינה שלמעט אחד מהם, אני לא אשמע מהם יותר," אני משתפת אותו בהרגשתי אחרי הערב הלא פשוט הזה.
"ולמה את חושבת שהוא כן?" הוא מתעניין. לרגע אני חושבת האם יש מניע נסתר בדבריו, אבל טון דיבורו מאשר לי שהוא באמת שואל מתוך עניין.
"כי אני חברה של מייפל, והיא חשובה לו," אני עונה. אני מבינה שלא הסברתי זאת נכון. "היא תמכה בו בלילה שזה קרה. הוא בא אליה שבור. הוא כל כך זקוק לתמיכתה, אבל היא חושבת שהוא עומד להתחתן והתרחקה ממנו."
"אני לא מבין למה לא אמרת לה שזה לא נכון?" הוא שואל.
"המצב ביניהם מסובך. הם לא זוג, הם מכחישים שיש ביניהם קשר, למרות שכל אחד מבחין באש ביניהם. הוא יצטרך למצוא בעצמו את הדרך אליה," אני מוציאה מעצמי עוד משהו שיושב לי כבד על הלב.
"אני אוהב את דרך המחשבה שלך," הוא אומר לי, "תנסי להירדם. אני אגיע עוד כמה שעות. אני אוהב אותך יפיפיה שלי."
המילים שלו מהלכות עלי קסם ואני מרגישה את העייפות משתלטת עליי. אני מתכסה בשמיכה שמונחת על הספה ונרדמת מייד.
*
יום שלישי בצהריים
אני פוקחת עיניים. אני מסתכלת לרגע מסביב וקולטת שאני בחדר השינה של מרשל. הוא שוכב צמוד אליי וזרועותיו מקיפות אותי, מונעות ממני לקום. 'אז מסתבר שהוא נשא אותי בזרועותיו למיטה כשחזר. אני לא מאמינה שלא התעוררתי.,' אני חושבת לעצמי.
"אל תקומי," הוא ממלמל, "אני צריך אותך."
אני עוצמת את עיניי ומתמסרת לחום גופו.
הנייד על שולחן הלילה לידי מצלצל ושמו של דן על הצג. אני נאנחת כשאני נזכרת במראה פניו כשעזב אתמול את החדר.
הוא מציג את עצמו ושואל אם יש לי מושג היכן מייפל, כיוון שהיא לא הגיע לאירוע ההשקה.
אני ניזכרת שמייפל שלחה לי הודעה שתעדר מהעיר עד יום שישי. היא לא פירטה למה. כשהתקשרתי היא לא הייתה זמינה. אני משתפת אותו בכך.
"היא שאלה אותך…" הוא מתחיל לשאול אבל משתתק.
אני מתקשרת לטסה שעונה לי שהיא קיבלה הבוקר את אותה הודעה. גם היא ניסתה לתפוס אותה, אבל התא הקולי הופעל מייד. "מעניין שהיא לא אמרה שיש להשאיר הודעה והיא תתקשר חזרה, כפי שהיא תמיד עושה. מעניין מה קרה," היא אומרת לי. עכשיו כשאני חושבת על זה, זה באמת לא מתאים לה.
אני מנסה שוב לקראת ערב, אבל ההודעה לא השתנתה.
כיוון שמרשל בבית, אני עובדת מהדירה ומבלה איתו כל רגע פנוי. כל כך נוח לי בחברתו. הביישנות שתקפה אותי התחלפה בנינוחות. גם כשאני מחליפה חולצה שנשפך עליה רוטב עגבניות, ואני עומדת מולו עם חזה חשוף, אני כבר לא נבוכה.
הוא מביט עלי רגע בחיוך, אבל ממשיך במה שעסק בו, כאילו אין טבעי מזה שאעמוד מולו כך חצי ערומה.
"בא לי לי לשטוף את הראש עם סרט. תבחרי מה בא לך לראות," הוא אומר בזמן שאני מסיימת לשטוף את הכלים של ארוחת הערב.
הוא ניגש לשבת על הספה בסלון. "ברור לך שאם נצפה בטלוויזיה במיטה, אני ארדם בשנייה," הוא אומר, "גיליתי שלישון איתך מוריד לי את רמת האדרנלין מייד."
"זאת אמורה להיות מחמאה?" אני שואלת, "כי אני לא בטוחה."
"ברור שכן. זה אומר שרק מלגעת בך אני נרגע," הוא עונה לי ברצינות.
השעה אחת בלילה
"נהניתי מהסרט," הוא אומר לי מייד כשהסרט מסתיים ומתמתח, "הגיע הזמן להשכיב אותך לישון." אני מביטה עליו. הוא דווקא נראה לי עירני.
אנחנו הולכים לכיוון חדר השינה, כשהנייד מצלצל.
"זאת מייפל," אני אומרת לו ועונה מייד.
מייפל משתפת אותי בעובדה שהיא בלונדון לרגל הענקת תעודת הוקרה לאימה. "אנחנו מתארחות בתוכנית הבוקר בטלוויזיה והמראיינת לסלי גרהם מזמינה אותך להצטרף לראיון."
"אני עולה לשידור," אני אומרת למרשל, "אני חייבת להגיע הביתה, שם יש לי אולפן ביתי. אני לא אספיק להגיע לתחנה בזמן."
מרשל מציע להסיע אותי, ואני מנצלת את הזמן לשלוח הודעות לבנות, למרות השעה המאוחרת.
אני נכנסת לווצאפ לקבוצת ארבע החברות:
אירלנד מורל:
סליחה על השעה המאוחרת.
חשבתי שתרצו לדעת שאני עולה לשידור
בשיתוף עם תוכנית הבוקר בלונדון
שמראיינת את קתרין ומייפל.
אני שולחת גם הודעה לדן.
אירלנד מורל:
אם אתה ער תצפה בי ב MNYC.
דן
'אם אני ער?' אני מגחך לעצמי.
אם חשבתי שחוסר השקט לקראת השידור של הכתבה על ג'יימי יחלוף לאחר שאצפה בה, התבדיתי. לא רק, אלא העובדה שמייפל לא הגיעה הטריפה את דעתי.
אני לא מבין מדוע אירלנד משדרת בשעה כזאת מאוחרת, אבל מעביר את הטלוויזיה לערוץ MNYC.
השקופית של מבזק מיוחד עולה מייד.
ראיון בלעדי עם אוצרת האומנות קתרין פבלובה, ובתה המעצבת מייפל וייאטסטון.
הראיון יערך בתוכנית הבוקר של התחנה בלונדון בשיתוף עם תחנת השידור MNYC כאן בניו יורק.
אני מודה בליבי לאירלנד ששיתפה אותי בעובדת קיומו של הראיון. עכשיו ברור לי שמייפל לא סתם התחמקה, אלא הייתה לה סיבה מוצדקת לא להיות בארוע ההשקה.
כאשר הראיון מתחיל והמראיינת מפנה גם אליה שאלות, היא מייד מנתבת את השיחה חזרה לכיוון אימה והישגה הגדול במציאת אוסף האומנות.
אני מביט עליה מוקסם. היא כל כך יפה. אני מתחבר לאפליקציה של התחנה גם בנייד ומצלם את המסך כדי לשמור את התמונה שלה. היא לבושה מכנס לבן ומעליו חלק עליון ארוך בצבע כחול שמבליט את עיניה.
מידי פעם ממלאים פניה את המסך, למרות שזו אימה שמדברת. אני מודה על כל רגע כזה שניתן לי לצפות בה.
כשהראיון מסתיים אני מוסיף את תמונות המסך שצילמתי לתיקייה הסודית שלה.
עכשיו אני מרגיש שאני מסוגל סוף סוף להרדם.
כשאני מתעורר בבוקר, החדר שטוף שמש. אני מביט על השעון ומופתע לראות שישנתי שעות.
אני לוקח מייד את הנייד לראות שלא חלמתי, ונושך את שפתיי כשאני רואה את התמונות שהקפאתי מתוך הריאיון בתוכניות הבוקר.
אני עומד לשולח הודעה לאירלנד, כשהיא מפתיעה אותי ומתקשרת.
"בוקר טוב," היא מברכת אותי.
"תודה שהודעת לי," אני אומר מייד, "איכשהו זה הרגיע אותי לראות שהייתה סיבה מוצדקת לנסיעה שלה."
' מעבר לעובדה ששמחתי לצפות בה. אין ספק שהמצלמה אהבה אותה,' את זה כמובן אני לא אומר לה.
"חשבתי שתשמח לראות אותה ולכן העזתי לשלוח לך הודעה בשעה כזאת מאוחרת. איך אתה מרגיש?" היא מתעניינת.
אני לא רגיל לשתף את הרגשות שלי עם איש. רק מייפל מצליחה לגעת בי במקומות הכי החשופים.
"ככל שאני חושב על ג'יימי יותר, אני חש חמלה כלפיו. אני מודה שהוא עשה איתנו חסד כשסיפר את האמת, גם אם כבר מאוחר מידי לשנות אותה. גם לזה היה דרוש אומץ.
זה מקל עליי להבין מה שקרה. אני שמח, אם אפשר לומר זאת בנסיבות האלה, שערכת עבורינו את המסר שלו. ככל שאני חושב על כך יותר, אני מבין שלא יכולנו למנוע זאת."
אנחנו מסיימים את השיחה ואני מרגיש שאני מסוגל להתחיל כעת את היום.
אני שולח הודעה לסקוט.
דן סקיי:
מה דעתך שנפתח את הבוקר בבית הקפה ליד הסטודיו של יסמין, ואחר כך נלך לגשש מה דעתו של רוי בקשר להצטרפות לפרויקט?
סקוט וינסטון:
נשמע רעיון מעולה.
אני כבר יורד לאסוף אותך.
יום יפה היום, ואנחנו הולכים ברגל לבית הקפה. אני מתקשר לרוי כדי להזמין אותו להצטרף אלינו.
"אני מחוץ לעיר," הוא עונה לי, "אני עובד על פרוייקט בניו ג'רזי עד סוף השבוע."
"כשתחזור תתקשר אליי," אני אומר לו, "היתי רוצה לעניין אותך בפרויקט גדול."
"אם אתה מדבר על מגדל האופאל, מייפל כבר דיברה איתי. הבטחתי לה שאני אשקול זאת," הוא עונה לי להפתעתי, "זה נשמע מעניין, אבל אני חייב עוד זמן לחשוב על הנושא, בעיקר כשמייפל לא פה לעזור לי להחליט."
"זה פשוט לא יאומן, איך שהאישה הזאת חשבה על הכל," אומר סקוט, "אני ממש מעריץ אותה."
אני דוחף את ידי לכיסיי ומאגרף את כפות ידיי. אני משתגע מכך שאני לא יכול לדבר איתה.
"אני לגמרי מבין למה התאהבת בה," הוא מפתיע אותי, ואני מרגיש את הבטן מתהפכת לי.
*
שש בערב מועדון השחקים
אנחנו נפגשים לארוחת ערב בחדר הפרטי במועדון.
אמנם סקוט ואני דיברנו על מה שעלינו לעשות כדי להתחיל את הפרויקט, אבל הכל מתבצע עדיין על אש קטנה. מין יום כזה רגוע, ששנינו היינו זקוקים לו, כל אחד מסיבותיו.
חברותיה של יסמין, טסה ואירלנד מצטרפות אלינו, והאווירה נעימה. נראה שכולנו לוקחים הערב פסק זמן מקצב החיים המטורף.
אירלנד שולחת מידי פעם הודעות בטלפון הנייד שלה, אבל החיוך על פניה מרמז שלא מדובר בעינייני עבודה, אלא בענייני הלב.
הווצאפ שלה מצלצל והיא עונה עם חיוך גדול. "תפתחי את המצלמה," היא מבקשת, "היית נהדרת. כל כך נהניתי מהריאיון שלך. המצלמה הייתה מאוהבת בך."
"באמת?" נשמע קולה של מייפל והלב שלי מאיץ את פעימותיו.
"האמת שלא צפיתי בו אחרי. סדר היום שלנו מטורף. אנחנו לא נחות רגע. אני מרגישה כמו במחנה אימונים," היא אומרת ואני עוצם עיניים ומתמכר לקולה.
"ראיתי שהופ לא הייתה בראיון," אומרת אירלנד.
"התחלנו את היום בחמש בבוקר. היא לא רצתה לקום. בעצם רוב היום היא לא הייתה איתנו, אלא רק בארוחת הערב, וגם אחריה היא נעלמה," אומרת מייפל, "האם אני מופתעת? לא.
רציתי לומר לך שהבנתי שהשאלה האחרונה באה ממך. אני אוהבת אותך אירלנד, אבל את צריכה להבין שכעת עליי להתייחס אלייך כאל עיתונאית.
את צדקת בהרגשה שלך שהייתה סיבה לכך שהנסיעה שלנו לכאן הייתה חפוזה. לא הייתה לנו ברירה. נתבקשתי לא לדבר על זה לעת עתה. במקום זה, אני אשתף אותך ברכילות," אומרת מייפל ומצחקקת.
"את? רכילות? זה לא נשמע לי אמין," צוחקת אירלנד.
"כל ההתנהלות שלנו כאן, היא בעולם שאנחנו לא רגילות לו. שיירות של לימוזינות, בגדים מפוארים, מסעדות יוקרה. הכי לא מי שאני וגם לא אימא שלי.
הוזמנו לארוחת ערב לכבוד אימא שלי באחת מהמסעדות הכי יקרות בלונדון. כיוון שקראנו את סדר היום ידענו להתלבש בהתאם.
יצאנו מהלימוזינה. הופ ראשונה, אימא שלי בעקבותיה ואני אחרונה.
יש לך ניחוש אחד, בעצם שניים, לא… בעצם כמה שאת רוצה, לומר לי את מי פגשנו בכניסה למסעדה," היא אומרת.
"זה קל מאד. את מר בליקסמית' בכבודו ובעצמו," היא עונה לה מייד.
"אירי! את חושבת שהייתי רואה אותו בכלל? על זה הייתי מספרת לך?" היא נוזפת בה.
אירלנד ממשיכה לנחש ולא מצליחה.
"מר ריבר מדיסון," אומרת מייפל, "לבוש בחליפה שלושה חלקים ועל זרועו נתלית האקסית שלו.
ברכתי אותו בברכת ערב טוב, והוא החוויר, הפך לבן כמו הקיר. אני בטוחה שבאותו רגע הוא קילל את עצמו שקיצר בשיחה איתי ולא שאל לאיפה אני נוסעת.
בכל מקרה היא מייד הגיבה ונבחה עליו "מי זאת?"
הוא ענה לה שאני אחת המטופלות שלו. ממש נעלבתי. אמנם יש לי לא מעט שריטות, אבל מעולם לא עברתי טיפול פסיכולוגי.
"אתה טועה מר מדיסון," אמרתי לו, "תן לי להזכיר לך מאיפה אנחנו מכירים."
