חדר חזרות 11 – איתם בכאבם
אירלנד
יום שני
מרשל עשה הכל כדי להשכיח ממני מה עומד לקרות הערב. הוא דאג להכל, כולל ארוחת צהריים שהזמין ממאמא מריה.
"אני חושב שתתאים לשנינו ארוחה קלה, שלא תעיק על מערכת העיכול. הזמנתי לנו מנות של פסטה," הוא שיתף אותי.
הבחירה שלו מושלמת.
אנחנו אוכלים בשקט כשברקע מתנגנת מוסיקה קלאסית שקטה.
"את אוהבת מוסיקה קלאסית?" הוא שואל אותי ומנגב את פיו במפית מרוטב הפטריות. ניכר עליו שהוא חושש מתגובתי.
"אבי, גרהם מורל, הוא כנר בפילהרמונית. אחת היצירות האהובות עליי לקוחה מתוך ארבע העונות של ויואלדי," אני עונה לו.
"האם יכול להיות סימן יותר מובהק מזה?" הוא אומר בהתרגשות, "זאת בדיוק היצירה שאנחנו עובדים עליה, או אם לדייק החורף מתוך ארבע העונות."
"אני לא מאמינה," אני אומרת לו, "ואני חשבתי שאתם…"
"שאנחנו מה? אני כבר יכול לדמיין לעצמי מה שעבר לך בראש. להקת רוק מזדקנת?" הוא מתגלגל מצחוק.
"מזדקנת?" אני נעלבת, "זה מה שאתה חושב על עצמך?"
"זה הדמיון הוא שלך מתוקה," הוא עונה ברצינות, "המוסיקה שלנו היא פורקן מהגבול בין פגישה עם המוות לחזרה לחיים השפויים."
"הידיים האלה," הוא מושיט את ידיו לפנים, "צריכות להיות הכי מדויקות כשהן אוחזות בסכין המנתח. כל סטייה קטנה עלולה לגרום למותו של אדם. לכן יש לי צורך לתת להן גם להשתולל על מיתרי הגיטרה. אין זה אומר שאני רוקיסט. אנחנו לוקחים מוסיקה קלאסית ונותנים לה צבע עכשווי. והנה לך תמצית הכתבה עלינו."
אני בוחנת אותו. האם הוא צוחק עליי או מהמחשבה שחשבתי שזה מה שהם.
"היי, לא התכוונתי לפגוע בך. המחשבה שלנו כנערי רוק שעשעה אותי. כשתכירי את חברי ללהקה תביני כמה זה רחוק מהמציאות.
העובדה שאתה טוב במקצועך כרופא לא אומרת דבר על מי שאתה. זה רק אומר שיש לך את היכולת ללמוד את המקצוע, ושאתה אוהב אותו. אנחנו כל כך שונים באופיינו אחד מהשני. אני לא בטוח שהייתי מתחבר אליהם אם לא היינו עוסקים בתחום דומה," הוא אומר לי.
"זה די עצוב," אני עונה לו.
"החברים שלך הם כולם מהתקשורת?" הוא שואל.
"יש לי שלוש חברות שאיתן אני מבלה את רוב זמני הפנוי," אני עונה לו, "הכרתי אותן בשנה הראשונה של הלימודים. חלקנו דירה יחד."
"הן בזוגיות?" הוא שואל.
"מייפל ויסמין כן, טסה לא ממש מדברת על חייה. בכל מקרה לא נראה לי שיש לה מישהו משמעותי בחייה, ולי יש אותך," אני אומרת לו.
"נעים לי לשמוע. כשנשאלתי אתמול האם אני נשוי, עניתי בטבעיות שאני בזוגיות," הוא מספר לי.
מרשל קם, מפנה את השולחן, וזורק את המכלים הריקים לפח. אני עוקבת אחריו. אין ספק שהסדר חשוב לו, מה שמשמח אותי מאד.
"בואי נלך לממש את הזוגיות שלנו," הוא מביט בי במבט שובב. לפני שאני מספיקה להגיב, הוא מניף אותי ונושא אותי לחדר השינה.
המבט בעיניו מתמלא רגש. העיניים שלו בהחלט מראות לי את קשת הרגשות שסוערים בו.
הוא פושט מעליי את בגדיי ומביט בי בהנאה. אמצע היום, החדר שטוף שמש שמאירה את גופי הערום בזמן שאני נשכבת על המיטה. 'את כל כך מושלמת,' הוא ממלמל.
הוא ממהר להתפשט, נשכב לצידי, ומרפרף בקצוות אצבעותיו על גופי וגורם לי לעצום את עיניי מרוב הנאה.
"ידיים של מנתח," אני לוחשת לו.
"ידיים של גבר שהולך ומתאהב בך בטירוף," הוא עונה לי ואני מרגישה את שפתיו נצמדות לשלי. הוא יונק את שפתי התחתונה ומבעיר את כולי. אחרי דקה ארוכה הוא ניתק ממני. "את יודעת שבשפתיים יש הכי הרבה עצבים?" הוא אומר ומביט בשפתיי בעיון.
"זה מה שלימדו אותך בבית הספר לרפואה?" אני שואלת ומסתכלת על עיניו שמקובעות על שפתיי.
"אני צריך להודות למי שיצר אותך. השפתיים שלך מושלמות," הוא אומר בשיא הרצינות ושוב רוכן אליי ומנשק אותי בתשוקה רבה. הפעם הוא לא מפסיק אלא מטביע נשיקות לאורך גופי.
אני כבר חסרת סבלנות. אני מרגישה שאני זקוקה לפורקן ומייד. "אני רוצה אותך," אני לוחשת לו.
"יש לך אותי," הוא עונה וחודר לתוכי, מוביל את הריקוד בינינו.
אני קשובה לקצב תנועותיו ומנסה ללכוד אותו כל פעם שהוא מתרחק. עיניי נעצמות ואני מקשיבה לנשימות שלו. אין ספק שהוא מתרכז בכל תנועה.
אני נטרפת מהמגע שלו וגומרת. הוא מביט בי מופתע, בודק אם הבין נכון, וגומר מייד.
"את משהו מיוחד," הוא ממלמל ונשכב לצידי.
שנינו מותשים ומתעצלים לקום לשטוף מעלינו את מעשה האהבה. הוא מוריד מעליו את הקונדום, קושר אותו ומניח אותו על הריצפה. "אני לא מסוגל לקום, התשת אותי," הוא אומר ועוצם את עיניו.
כאשר השעון שלו מצלצל, אני פוקחת עיניים ומסתכלת לראות מה השעה. "אני לא מאמינה שנרדמנו רק לרבע שעה," אני אומרת לו ומתמתחת.
"אני חייב לשטוף את עצמי," הוא אומר לי. "את רוצה שאקח אותך לתחנה?"
"אני חייבת לעבור בבית, כדי להחליף בגדים. אני אבקש מהנהג שיאסוף אותי מכאן ויחכה לי עד שאהיה מוכנה," אני אומרת לו וקמה לסדר את המיטה.
אני מחליטה שעדיף שאתקלח בבית. אני מוציאה זוג תחתונים נקי מהתיק ולובשת את הבגדים שלבשתי אתמול.
מבט מסביב לחדר מראה לי שפרט למיטה הסתורה, הכל מסודר. אני מותחת את הסדין, מיישרת את הכרים, ופורשת את השמיכה מעל.
על הריצפה זרוק הקונדום המשומש ומראהו מעלה בזכרוני זיכרון מתוק. הוא בהחלט גבר סוער. אני לגמרי שבויה בקסמיו.
אני ניכנסת לשרותים, אוחזת בידי את הקונדום ומתלבטת היכן לזרוק אותו.
מרשל, שסיים להתקלח, מייבש במגבת את שיערו, ומביט בי משועשע. הוא מסמן בראשו לעבר השירותים. אני מסתכלת עליו ועל השירותים ולא מבינה. "תזרקי אותו לאסלה," הוא אומר, "את לא רוצה שהעוזרת תעשה בו שימוש."
המבט שלו רציני ואני לא יודעת אם לקחת אותו ברצינות. "צחקתי איתך," הוא אומר ולוקח אותו מידי. אני יוצאת מהחדר נבוכה. אין לי מושג מה הוא עשה איתו.
"אל תברחי ממני," הוא אומר לי ומשיג אותי, "אני רוצה שתרגישי חופשיה איתי. אין לי שום כוונה להביך אותך. אני לא אתן לך ללכת עד שאהיה בטוח שאנחנו בסדר."
האיתורית על שולחן הלילה ליד המיטה מתריעה על כניסת הודעה.
"יש לך הודעה," אני עונה לו.
"את כנראה לא מבינה. אני לא זז מפה, והעולם יחכה. אני לא מוכן לאבד אותך. אני אעשה הכל כדי שתהיי מאושרת." הוא פורש את זרועותיו ואני ממהרת להיאסף לחיבוק שלו.
"אני שלך," אני אומרת לו ומקשיבה לפעימות ליבו שנרגעות למגעי.
כשאני מתנתקת ממנו הוא עדיין לא זז. "אני לא רגילה למערכת יחסים כל כך אינטימית, לגבר שרואה אותי כמוך. שמראה לי אותו חשוף."
"אני שמח שאת מבינה זאת, שכך אני לפנייך. אני אוהב אותך מתוקה שלי," הוא אומר ושוב נושק לי.
"גם אני אותך," אני אומרת לו ומנשקת אותו חזרה.
"אף פעם אל תחששי לומר לי מה את מרגישה. אני רוצה לדעת," הוא מבקש.
"מבטיחה," אני אומרת לו.
רק אז הוא ניגש לבדוק את ההודעה באיתורית. על פניו מתפרש חיוך גדול כשהוא רואה את המיטה מוצעת. "סוף סוף יש לי אישה בבית," הוא אומר.
הוא שוב עוטה מבט רציני על פניו אבל מייד פורץ בצחוק. "פרופסור יואכים הנכבד מבקש שאעבור דרכו לפני תחילת המשמרת. אין לי ספק שהוא חזר לעצמו."
אנחנו יוצאים יחד ואני רואה שמרשל לוחץ על קומת החניה. אני מתקרבת ללחוץ על הלחיץ של הלובי, אבל הוא נד בראשו לשלילה. "אני אביא אותך לדירה שלך. תכניסי את כתובתך לאפליקציית הניווט," הוא אומר ומגיש לי את הנייד שלו שכבר מראה את מפת העיר.
עשר דקות אורכת הנסיעה לדירתי. משך כל הנסיעה הוא אוחז בידי ולא מרפה. "תתגעגעי אליי," הוא אומר כשאנחנו מגיעים, "תזכרי שאני איתך כל הזמן. תודיעי לי כשאת מסיימת. שיהיה לך בהצלחה."
*
רבע לשבע בערב
"תאחלי לי בהצלחה," אני אומרת למייפל בטלפון. למרות שכבר דיברנו הרגשתי צורך לקבל ממנה שוב חיזוק.
"תהיי רגישה אליהם," היא אומרת לי בשקט, "הם עברו טראומה לא קטנה בלילה בו נודע להם מותו. הם יהיו זקוקים לך גם אחרי שתוודע להם האמת."
היא שותקת ואני יודעת שהיא רוצה להמשיך לדבר, אבל מתקשה.
"תשמרי עליו. אני לא יכולה לעשות זאת, כעת כשהוא שייך לאחרת. השיחה עוד רגע תתנתק, שכחתי להטע…"
אני משתגעת! איך אף אחד עוד לא אמר לה את האמת. אני יודעת שאני חייבת לומר לה זאת , אבל רק אז שמה לב שהיא ניתקה. אני מתקשרת אליה, אבל המשיבון שלה עונה. אני נזכרת שהיא התחילה לומר משהו לפני שהשיחה נותקה.
אני מרימה עיניים ורואה שחדר ההקרנה התחיל להתמלא בחבריו של ג'יימי שהקדימו לבוא. מכולם מעניין אותי רק אחד. אני מביטה על דן. הוא לבוש ג'ינס וחולצת טריקו שחורה. 'לא קר בחוץ?' אני חושבת לעצמי. רק אז אני מבחינה שהוא אוחז בידו מעיל.
"היא לא ידעה שמדובר בחבר שלך. אל תכעס עלייה," אני אומרת לדן. אני לא יודעת למה אני מרגישה צורך לומר לו זאת. 'אולי כי לא הצלחתי לדבר עם מייפל.'
"בלילה כשקיבלנו את ההודעה, השתכרתי. לא התכוונתי שזה יקרה. מעולם לא הגזמתי בשתייה. באתי אליה, היא טיפלה בי ולא עזבה אותי לרגע. את יכולה להבין שציפיתי שהיא תהיה לצידי ביום הזה?"
אני רוצה לומר לו שלמייפל אין מושג שהוא לא באמת התארס, אבל מחליטה לא להיכנס לנושא הזה.
דן ממשיך מייד לדבר ומציג את חבריו בשמותיהם "שון, לני, אוסקר…" הוא מביט סביבו.
"את אירלנד מורל אני מניח שכולכם מכירים," הוא מציג אותי.
"את הרבה יותר יפה במציאות," מחמיא לי אוסקר.
"מה אתה מדבר, היא יפה נקודה," עונה לו לני.
אני ממש שמחה שזה מה שמעניין אותם כעת.
"ערב טוב," אומרת ג'ניפר דהרמה שנכנסת לחדר. יש משהו בנוכחות שלה שמאיר את החדר.
"תכירו את ג'ניפר," אני משמיטה בכוונה את התואר ד"ר. היא נדה בראשה לעברי כאומרת שאני צודקת, וסוקרת את היושבים בחדר. מבטה מתעכב לרגע על דן. רק אז אני נזכרת שהם נפגשו לפני יומיים במסיבת האירוסין של סקוט ויסמין.
"הזמנתי אותה שתלווה אותנו," אני אומרת ולא מוסיפה על כך דבר.
אני ניגשת להפעיל את הכתבה כאשר דן ניגש אליי. "אנחנו מחכים למשפחה?" הוא שואל בטון קר שגורם לי לרעוד. אני רואה שגם חבריו נדרכים.
"חברה טובה שלי שליוותה אותי במסע שלי לקראת הכנת הכתבה עבורכם, אמרה לי לדבר מהלב. לא לחפש מילים. אמנם את מילות הפתיחה הקלטתי עבורכם ובכל זאת אני אענה לכם שהבקשה של ג'יימי הייתה לזמן רק אתכם. עוד תבינו מדוע הוא לא רצה, וגם לא היה צורך, לשתף אותם בעריכת הכתבה הזאת. הבנתי שנהגו בכם בגסות בעת מסעו האחרון. איך יכלו לנחש שהוא נתן בידי את סיפור חייו?"
"ומותו," ממהר להוסיף דן.
"כן, דן. ומותו. בואו נתחיל," אני עונה.
*
סיפורו של ג'יימי
כמוכם, לא ידעתי את האמת על חייו של ג'יימי, אם כי הוא דיבר איתי כמעט מידי לילה. חשוב לי לומר זאת גם כדי שתבינו שאני בעצם אחת מכם, וגם כדי לומר לעצמי בקול שלא יכולתי למנוע את נסיבות מותו.
כשהתקבלה ההודעה בתחנה שלנו על מותו של איש העסקים ג'יימי (ג'יימס)קליף ואן-רוט בתאונת צלילה בבורה בורה, התגנב חשש לליבי. שכנעתי את עצמי שלו היה נוסע לנופש כזה היה מספר לי, כפי שעשה בעבר.
את האמת המרה קיבלתי לאחר מותו, בדמות מייל ארוך ובו הבקשה שלו לגבי הכנת הכתבה, ומי עתיד לשמוע אותה.
לאורך כל התקופה בה דיברנו היו הרבה סדקים בסיפורים שלו. הפעלתי את טובי התחקירנים ובחלק מהמקרים אושר לי שהוא משקר.
הייתה לי הרגשה שהוא בוחן אותי. שהוא רוצה ומאמין שאמצא אותו.
הבעיה שלי הייתה שכל פעם הוא תיקשר איתי בשעה אחרת, לא ברציפות, ובאופן אחר.
אני מודה שהייתי נואשת למצוא אותו לאחר שהתבררו לי חלקי אמת.
מה שאני עומדת לספר לכם הוא לא פשוט, ולכן ג'ניפר פה ללוות אותכם, וגם אותי.
אני רוצה שתדעו שאמנם זו הקרנה חד פעמית לעיניכם בלבד, אבל אני אהיה עבורכם גם אחריה.
למדתי על כל אחד מכם ממנו.
עליך דן הוא הרבה לדבר. עם הזמן הוא הודה בפניי שהוא קינא במי שאתה. הוא לא נקב בשמך, אבל במכתבו האחרון הוא הצביע על כל אחד בשמו.
הוא כינה אותך הקפטן הנערץ של קבוצת הבייסבול. כמה רצה להיות כמוך. הוא אמר שלא פעם רצה לחשוף בפניך את האמת כשקבע להיפגש איתך, אבל לא היה לו אומץ.
אני ממשיכה לספר לכל אחד מהם מה אמר עליהם ג'יימי. הוא העריץ את כולם.
הגיע הזמן להקריא לכם את המילים שלו.
חבריי היקרים לי מכל.
האמת היא שלא סיימתי את לימודיי באוניברסיטה. 'טיפסתי על עץ גבוה ולא ידעתי איך לרדת ממנו. הייתי חלש מידיי מכדי להודות שבחרתי במקצוע הלא נכון.
הוריי לא קיבלו את הכשלונות שלי ולעגו לי שאני טיפש ולא יוצלח.
במקום לקבל את העובדה שאינני מתאים להיות איש עסקים כמו אבי ואחיי, ולהבין שמה שמעניין אותי הוא עולם המחשבים, שבו נמצא העתיד, הם דרכו עליי.
בחרתי באירלנד לספר לכם את האמת.
את עשר השנים האחרונות של חיי ביליתי כלוא בבית הוריי. כל סיפוריי על נסיעותיי בעולם הן פרי דמיוני. עקבתי אחרי ההצלחות שלכם, בעיקר שלך דן, והמצאתי לכם משלי.
'אני לא מבין איך הוא ידע שזמנו קצוב?' ממלמל דן בקול.
ניסיתי לצאת ממעגל ההרס, ביקשתי מהוריי שיתנו לי עזרה נפשית, אבל הם היו אטומים לכל בקשה שלי.
"במשפחת ואן רוט אין חולי נפש!" צרח עליי אבי. כמה שהתחננתי, ירדתי על ברכיי, דבר לא עזר.
אז התחלתי להחביא כדורים במשך חודשים. למרבה האירוניה זה נתן לי את הכח להמשיך.
אני מבקש את סליחתכם על ששיקרתי אתכם, לא ידעתי איך לנהוג אחרת. הייתי חלש ולא הייתי גבר מספיק להודות בזה. איך יכולתי לבקש מכם שתכבדו אותי, שתאהבו אותי, כשלא הערכתי את עצמי?
הגיע זמני להיפרד מהעולם.
אוהב אתכם לנצח,
מבטיח להיות המלאך השומר שלכם.
סלחו לי.
ג'יימי (גיימס) קליף ואן רוט.
בכך מסתיימת הכתבה.
אני מצטערת שהיה עליכם ללמוד שג'יימי חי את חייו בשקר, שנודע לכם שהוא נטל את חייו במו ידיו. אני מניחה שזה יעזור לכם להבין דברים שלא הסתדרו לכם בעבר, ובעיקר את סימני השאלה סביב מותו. עכשיו אתם מבינים מדוע למשפחה לא היה מקום בההקרנה הזאת.
אין לי מילים לנחם אתכם. אני מקווה שכל אחד מכם ימצא את השקט. אני רוצה שתדעו שאיש מכם לא יכול היה למנוע את מה שקרה. תאמינו לי שאני ניסיתי.
כאשר אדם בוחר לסיים את חייו, אין דבר שימנע זאת ממנו.
שקט משתרר. כל אחד מהגברים מתכנס בעצמו. אני עוברת ביניהם ומחלקת להם בקבוקי מים קרים. יש מי מביניהם שממהר ללגום מהבקבוק, ויש מי שרק מחזיק אותו בידו.
"אני זקוק לה כל כך," אומר לי דן.
"היא ביקשה ממני ממש לפני שנכנסתי לחדר, שאדאג לך כי לא יכולה," אני אומרת לו. אני לא חושבת שזה ישקיט אותו, אבל זה כל מה שיש לי לאמר.
אני הולכת לצד ומתקשרת למייפל, אבל הנייד שלה כבוי.
"תודה אירלנד. אני מעריך את כל מה שעשית למעננו. צדקת בכך שאמרת שהיו לנו הרבה תהיות סביב כל מה שקרה. אני חושב שכל אחד מאתנו צריך לעכל לבד את מה ששמע. הלוואי ויכולתי לומר לו שאני סולח לו," אומר דן וקם באיטיות.
"אז זהו זה," הוא אומר לחבריו ויוצא מהחדר.
