מיתרי ליבי פגישה שבועית

פגישה שבועית / מיתרי ליבי

on
אוקטובר 8, 2020

לאמר שהייתה מופתעת מהמילים, לא יהיה נכון.

היא כבר לא הרגישה פרפרים כשעמדה להיפגש איתו. האם אי פעם הרגישה? היא לא ידעה לענות על כך בעצמה.

זה הפך לשגרה ידועה מראש. יום חמישי זה היום בו הוא ניפגש איתה לארוחת צהריים.

לעיתים החברות שכחו ושאלו אותה אם הן יכולות להיפגש. תמיד הייתה נוזפת בהן: “אתן לא זוכרות?”

“את יפיפיה ומקסימה. אני נהנה להיות איתך. אבל זה הכל. לא מעבר,” הוא אמר לה.

היא שתקה. לא ניסתה להבין מה גרם לו דווקא היום לאמר את המילים. אפילו הרגישה הקלה. הפגישות האלה כבר העיקו עליה. בתוך תוכה היא ידעה שאינן מובילות לשום מקום.

*

שבוע אחרי שבוע היא הייתה מגיעה לבית הקפה וסועדת לבד.

לא כי התגעגעה.

לא כי התרגלה.

מסיבה אחרת לגמרי. לא היה לא כוח לעמוד מול חברותיה ולשמוע מפיהן הרצאה כמה היא נהדרת, וכמה אינו ראוי לה.

וגם, כי אהבה לאכול במקום.

לאוכל היה טעם של בית, שכן היא לא ידעה לבשל.

היא נהגה לחבוש כובע גדול. היא אהבה מאד כובעים, אבל זה היה בו להסתיר מעיניה את המבטים המרחמים של המלצרים במקום.

“הוא יאחר,” הייתה אומרת למלצר ששירת אותה.

הוא ידע שהוא לא יגיע, אבל שיתף איתה פעולה.

כך כל יום חמישי.

ובכל זאת היה משהו שונה.

היא הקפידה הקפדת יתר על מראיה.

קנתה בגדים חדשים,

ביקרה במכון היופי.

בדקה עצמה היטב במראה לפני שהגיעה לפגישה שלא תהייה.

גם כאשר חברתה הטובה ביותר ביקשה שתתלווה אליה לבחירת שמלה לכבוד חתונתה, אמרה לה: “אני לא מאמינה ששכחת.”

*

החברות שלה התרחקו ממנה.

הן הבחינו שיש משהו שונה בה, אבל לא ידעו לשים את האצבע מהו.

את שאר ימיה השקיעה בעבודה וזכתה להצלחות רבות, הרבה יותר מהימים שהייתה איתו, שנעזרה בקשריו.

היא גילתה שהיא שווה הרבה יותר בזכות עצמה.

*

גם כשהגיעו אליה השמועות שראו אותו עם נשים אחרות, לא הגיבה.

“מה זה נוגע לי בכלל,” חשבה לעצמה, “זה לא שהייתי מאוהבת בו עד כלות.”

וככל שזרמו השמועות אליה, כך הרגישה שהיא מתרחקת ממנו. הוא הפך לה זר.

היא כבר לא חשבה עליו בימי חמישי, אבל עדיין הקפידה להגיע למסעדה.

*

חודשיים תמימים עברו מאז שאמר לה את המילים.

היא שמה לב במקרה לתאריך כאשר חיפשה משהו ביומן שלה וראתה שבאותו יום ליד צמד המילים: “פגישה שבועית” כתבה בכתב מרושל “פגישה אחרונה בהחלט.

היא משכה בכתפיה והמשיכה את יומה כאילו לא בה מדובר.

ביום חמישי של אותו השבוע הגיעה שוב למסעדה.

“אין צורך לערוך שולחן לשניים,” היא אמרה למלצר, למרות שלא הסירה את כובעה.

בזווית עינה ראתה גבר בחליפה אלגנטית נעמד ליד השולחן. הוא סימן למלצר להשאיר את סט הכלים השני על מקומו.

“האם יורשה לי לסעוד איתך?” הוא שואל.

היא הרימה אליו את עיניה.

“אנחנו מכירים?” היא שאלה בהפתעה.

“כמעט חודשיים אני צופה בך כל יום חמישי סועדת לבד, ובכל זאת השולחן ערוך לשניים,” הוא אמר, “אני לא יודע מה הסיפור שלך. אני מרגיש שאני מבין אותך גם בלי שאמרת מילה.”

*

הם ישבו ודיברו עד לשעת הסגירה, הרבה אחרי חצות.

והיא כבר ידעה בדיוק מה היא רוצה.

ידעה שאין צורך שתסמן את היום הזה כיום הפגישה השבועית שלהם.

הוא הבטיח לה את כל ימות השבוע.

והיא בתמורה, הבטיחה לו שתלמד לבשל.

וכך היא עשתה.

כשמלאה חצי שנה ליום בו נפגשו היא קיימה את הבטחתה והגישה לו ארוחה טעימה מעשה ידיה.

הוא נשק לידיה ואמר לה שהגיע הזמן שגם הוא יקיים את מה שהבטיח.

ומאז היא קיבלה ממנו את כל הימים שלו,

וגם את הלילות.

*

יעל יהל

מיתרי ליבי©

כל הזכויות שמורות.

פורסם בבלוג שלי  “מיתרי ליבי”

באתר https://baravidan.com

#twitter.com

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי. למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.) מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור. במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי ב"אמור" ובו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים. תמיד תהיה לי שפינה חמה בלב לבית הראשון של סיפוריי. באתר תמצאו קישור אליו. מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם. תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש. קריאה נעימה! בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם
סיפורים אחרונים