מיתרי ליבי

פגישה באפלה / מיתרי ליבי

on
מאי 28, 2020

פגישה באפילה

 

שעות היא ישבה ודיברה איתו.

ככל שהזמן עבר הייתה שבויה יותר בקסמיו.

"המילים שלך מאירות לי את חשכת היום," כך כתב לה.

לא הייתה פעם שכתב לה והיא לא ענתה מייד.

היא חייתה משיחה לשיחה.

הוא מצידו לא החסיר ממנה מילים ששמרו על האש בליבה.

"איך אתה יכול לומר שאני יפה אם לא ראית אותי?" הייתה מקשה עליו.

הוא היה שולח לה חיוכים.

"אי אפשר שאישה עם מילים כמו שלך לא תהיה יפיפיה," הוא ענה.

"אתה תתאכזב אם תראה אותי," היא ענתה לו את אשר על ליבה. 

לא כי היא לא חשבה שהיא יפה. כי היא ידעה מי היא, וידעה איך יגיב.

"אני נמשך אלייך בטרוף," הוא כתב לה יום אחד.

"אל המילים שלי אתה נמשך," ענתה לו, "אני יודעת, כי כך אני מרגישה אליך."

"אבל אינך יודעת איך אני נראה. ואם אני נמוך, שמן וקרח?" הוא התריס מולו, 

משתמש במילים שלה.

"אתה לא! אני יודעת," היא ענתה.

"מאיפה את יודעת?" הוא כתב ושלח לה קריצה.

"כי המילים שלך מלטפות אותי באופן שאף אחד לפניך לא הצליח ולכן," היא עונה.

"אני רוצה לראות אותך," הוא כותב לה, "חיכינו מספיק."

"תן לי זמן," היא מבקשת, "רק עוד קצת."

"ומה אחר כך?" הוא אומר, "חיכינו מספיק," הוא שב ואומר.

 

*

לבסוף היא התרצתה.

הייתה לה רק בקשה אחת והיא שיפגשו בחושך.

 

*

הוא נכנס לחדר החשוך ונשם את ריח הבושם שלה וכולו נטרף.

"אפילו לא נגעתי בך וכולי בוער," אמר לה.

והוא בער, ועוד איך הוא בער.

וגם היא.

 

*

כאשר הגיע בצער זמן פרידתם היא הזכירה לו:     

 "הבטחת לא להדליק את האור."

והוא קיים את הבטחתו.

הוא התלבש בחושך וניגש לנשק אותה נשיקה אחרונה ארוכה,  

רצה לשמר את טעם שפתיה המשכרות.

הוא יצא בצעדים איטיים החוצה ורגע לפני שסגר את הדלת אחריו   

ראה אותו, את כיסא הגלגלים שלה.

 

"אני אוהב אותך," הוא אמר בפעם המי יודע כמה באותו לילה,    

 "אבל אני הולך להפר את ההבטחה שלי לך."   כך אמר ולחץ על המתג.

היא הביטה בו נבוכה, רצתה להסתתר מפניו, אבל הוא היה זריז ממנה.

"את כזו יפיפה," הוא אמר לה, "ואני אוהב אותך לא פחות."

 

*

יעל יהל

מיתרי ליבי©

 

#stocksy.com

TAGS
RELATED POSTS
כל התשובות / מיתרי ליבי

פברואר 8, 2022

(לא) סורגת

נובמבר 3, 2021

שלווה

אוקטובר 27, 2021

בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם