מיתרי ליבי

מדברת עם הקירות / מיתרי ליבי

on
פברואר 4, 2021

היא

"אני הולך," הוא אמר, משך בכתפיו, וסגר את הדלת בשקט.

הוא באמת לא גבר של דרמות,

אבל בעיניה גם סגירת הדלת השקטה נשמעה כטריקה.

'הוא שכח את המפתח' מזדעקת בה המחשבה.

'טיפשה,' ענו לה הקירות הלבנים, 'מה הוא צריך מפתח אם עזב?'

'הוא עזב!' היא חושבת בבהלה, 'הוא באמת עזב.'

היא יושבת כעת בדירתם המשותפת, רק היא והקירות הלבנים שנצבעו רק לפני חודש.

היא מנסה לשחזר את השיחה ביניהם-

'האם אמר זו את לא אני, או זה אני זו לא את?' המחשבות מתערבבות בה ומוציאות אותה מדעתה.

"מה הוא אמר?" היא שואלת בתחינה את הקירות, "למה אתם לא עונים לי?"

הקיר שממולה החוויר והביט בה במבט מבויש. הדבר האחרון שהוא רוצה זה לעמוד ביניהם. הוא דווקא חיבב את האיש שעזב ונעצב כשהלך.

מה כבר יכלה לעשות פרט לפתוח את ארון הממתקים ולהתחיל לכרסם ממתקים?

גם זה היה אתגר, כי היה בו את השוקולד שהוא אהב.

עכשיו עמדה בפניה בעיה.

אם תאכל אותו זה אומר שהיא מאשרת את זה

שלא ישוב עוד. 

אם לא יישאר לו  אולי לא יחזור, והיא רוצה שיחזור.

ההבנה שהיא לא חושבת בהיגיון הכתה בה אך היא נכנסה למין לופ כזה של מחשבות שהלכה בהן לאיבוד  

בהתחלה ישבה שעות ארוכות מול הקירות ושתקה.

אחר כך בכתה.

בסוף היא הבינה שהקירות לא יענו לה, כי קירות רק מקשיבים.

"תקשיבו," היא אמרה להם, "אני לא מאמינה שזה נגמר. עדיף שאנקה את הבית. הוא צדק הבית ממש מוזנח."

וכך עשתה.

היא הוציאה את כל חומרי הניקוי שהיו בבית והתחילה לקרצף את כולו. "את רואה כשאת רוצה את יכולה," היא גערה בעצמה.

אחר כך ניסתה להיזכר מה הייתה הסיבה שלא רצתה,

שלא יכלה לגרום לעצמה לקום מהמיטה,

לחזור לחיים שהיו לה.

היא הרגישה שהיא מתחילה שוב לנשום וכל הזמן התרוצצו בה המחשבות למה יום אחד הפסיקה לעשות את מה שהיה עליה לעשות.

רק כשסיימה לנקות את כל הדירה הקטנה שלהם צנחה מותשת על הספה ונרדמה.

כיוון שהשאירה את החלונות פתוחים, משב רוח העיר אותה והיא רעדה מקור.

דרך עין תורנית אחת הציצה לעבר החלון וראתה שאת השמים עוטפת שמיכה שחורה זרועת כוכבים.

מה אני עושה פה?

למה אני לא במיטה?

למה הוא לא העיר אותי?

ואז היא נזכרה. הוא הלך.

*

הוא

לא באמת רציתי ללכת.

רציתי שהיא תתעורר, אבל היא לא.

כמה כבר אפשר לריב על אותם הדברים.

אני שוכב במיטה זרה, מיטה קרה, לבד ובודד.

חום גופה חסר לי,

השטויות שלה חסרות לי,

היד שלה שמלטפת את החזה שלי כשהיא אומרת:

"כמה אני אוהבת את הלב שלך."

אני מנסה להיזכר מי אמר מה ולמה.

מה היו המילים שגרמו לי לארוז תיק ולעזוב.

אני לא זוכר.

אני מבין שכמה שזה היה בלתי נסבל,

זה היה מטופש באותה מידה.

הרוח שורקת בחוץ ואני רועד מקור למרות שהבית מחומם.

היא בטח כל כך כועסת שהלכה לישון.

בטח לא אכלה כלום, כי כזו היא כשהיא עצובה.

אני יכול לדמיין אותה מחבקת את הכרית שלי,

ודמעותיה מרטיבות אותה.

אני חייב להיות חזק,

לגרש את המחשבות האלה,

לזכור שהיה משהו שגרם לי לקום וללכת,

גם אם עכשיו אני עייף מידי לזכור.

אני מתעורר בבוקר, אם בכלל אפשר לקרוא כך לשינה ללא שינה.

הנייד שלי דומם.

אף מילה שמאחלת לי שיהיה קסם של יום,

אף תמונה של נשיקה שנשלחת אליי.

רק לוח הזמנים הצפוף שמזכיר לי שעליי לאסוף עצמי ולצאת ליום עבודה.

גם המקלחת החמה לא מעירה לי את הלב הקפוא שלי.

אני הולך למשרד ושמח על כך שתמיד פני מקרינות ריחוק, ולכן איש לא יבחין במה שעובר עליי היום.

אני עובד את עצמי לדעת שכן אני לא ממהר לשום מקום ולכן עדיף שאתקדם בעבודה כמה שיותר.

הרעב שתוקף אותי מזכיר לי שלא אכלתי דבר מאתמול.

לפחות שתיתי קפה.

אני מעיף מבט מבעד לחלון, ושומע את שריקת הרוח הסוערת, שמיכה שחורה זרועת כוכבים העוטפת את השמים ניגלית למול עיניי

אני מתמתח, מכבה את המחשב ועומד לעזוב.

הנייד שלי מתריע שנכנסה הודעה.

בחוסר רצון מוחלט אני לוקח אותו כדי לקרוא אותה.

'מתי יבינו שיש לי חיים ויפסיקו לשלוח הודעה בשעה כזו?' אני חושב לעצמי.

פניה המחייכות מראות לי שההודעה ממנה.

*

היא

"אני לא זוכרת דבר ממה שקרה אתמול,"

היא כותבת לו,

"אבל יודעת שזו אני שהרחקתי אותך ממני.

מה שזה לא יהיה שעשיתי אני מבקשת את סליחתך.

אני יודעת שאני בלתי נסבלת,

ואין לי מילים להסביר לך למה אני כזו.

מצטערת שפגעתי בך.

שיהיה קסם של לילה."

*

הוא

 הוא לא חיכה אפילו דקה ויצא מיד הביתה.

אין זו הפעם הראשונה שעזב, אך ידע שזו הפעם האחרונה,

ידע שיותר לא יעשה זאת.

הוא ידע שילמד לדבר איתה, ילמד להקשיב, ידע שיותר לא ישאיר אותה לישון לבד.

כאשר פתח את הדלת היא קיבלה אותו בחיוך.

"ידעת שאחזור?" הוא שאל כשראה את הבית מסודר,

כשהריח את ריח המרק המתבשל על הגז, אך בעיקר

כשראה את החיוך על פניה.

"ידעתי שאמות אם אתה לא," היא ענתה לו

"אני רוצה שנדבר."

 היא חייכה לעצמה שחשבה על היממה האחרונה שדיברה עם הקירות והם לא ענו לה.

"אני חושב שהלילה הזה שהפריד בינינו," הוא ענה לה, "נתן לנו כבר את כל התשובות. גם לי וגם לך."     

הוא הביט בה במבט מרוכז ורציני ולפתע חייך.

"מסתבר שאת יודעת לעשות הכל כשאת רוצה…"

יעל יהל

מיתרי ליבי

פורסם בבלוג שלי באתר

TAGS
RELATED POSTS
כל התשובות / מיתרי ליבי

פברואר 8, 2022

(לא) סורגת

נובמבר 3, 2021

שלווה

אוקטובר 27, 2021

בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם