מיתרי ליבי

(לא) סורגת

on
נובמבר 3, 2021

לילות שלמים היא ישבה וסרגה.

♦️

אימה לא נתנה לה מנוח.

כאשר צילצל השעון חצות,

הייתה אימה מתחילה להאנח בקול.

כאילו ראתה אותה מתכרבלת בשמיכת הפוך העבה,

מוצאת לה סוף סוף פינה מושלמת,

להניח את גופה העייף.

היא ידעה,

שגם הלילה לא תישן.

♦️

סמוך למיטתה הייתה השקית

עם הצמר והמסרגות.

מרוב שסרגה צעיפים,

כבר לא חשבה למי היא סורגת.

העיקר שהאצבעות ינועו

בקצב מונוטוני,

כמו נשימותיה של אימה הגוססת.

היא חשבה שאם תבחר

צבעים עליזים,

או דוגמא מיוחדת,

אחת שאיננה דומה לאף אחת

שסרגה אי פעם,

זה ייתן לה קצת כח.

היא כבר התרגלה לסרוג בחושך,

בעיניים עצומות,

כשהמחשבות שלה ריקות

מתוכן.

רק אוזניה היו כרויות

לשמוע את קצב הנשימות של אימה.

♦️

כמובן שרצתה שאימה

תחיה לנצח,

למרות שהמחלה הארורה כירסמה

כל איבר בגופה.

שכן אימה רצתה לחיות

עוד נצח,

וכעסה על מותה הקרוב

שנגזר עליה.

עד היום היא יכולה לראות

את תנועת היד של אימה באוויר

בשעה שסיננה-

"לעזעזל אני צריכה למות."

בכל זאת דבקה אימה בחיים

והאמינה שתסגור עוד עשור.

"הרי אבי מת הרבה יותר מבוגר,"

אמרה האם,

כאילו שהיה בכך להבטיח לה

שבקשתה תתקיים.

♦️

היא חשבה שאם תסרוג,

זה ירגיע את נפשה,

אבל מה שקרה זה ההיפך.

הסריגה העיקה עליה,

גרדה לה בקצה האצבעות.

וככל שרצתה כבר לסיים

רק את האחד שהייתה עסוקה בו,

תמיד בא אחד אחריו.

אולי,

היא חשבה לעצמה,

אם תמשיך לסרוג

תאריך אימה עוד ימים רבים.

♦️

לימים היה קצב אחר,

ללא קול נקישת המסרגות זו בזו.

היו בהם מטלות שצריך לבצע,

טיפולים ותרופות,

והרבה מילים.

היסטוריה שלמה השתרבבה

לשיחות היום שלהן.

היום כשהיא חושבת עליהן,

היא מודה לה.

אימה אחזה בידה את כל הקצוות

שהיו פתוחים ביניהן,

וסגרה אותם

למעגל אחד שלם.

כמה זה חשוב להיפרד מאדם

שלא תראי עוד לעולם,

כשכל התשובות בידייך.

מילים שלא נאמרו מעולם,

נאמרו אז,

למרות שלא היו רחוקות

בעבר.

על דבר אחד שלא הבינה

קיבלה תשובה.

מדוע אימה נהגה בה אחרת

מאשר עם האחרים.

"את האדם הכי קרוב אליי,"
אמרה האם,

"ולכן.

לכן איתך אני יכולה להיות

אני,

לא עם מסיכה,

אלא אמיתית."

♦️

יותר מזה.

לאחר מות האם באה האחות

לנחמה.

היה לה חשוב לספר לה

מה אמרה עליה אימה.

הדמעות חנקו אותה

לשמע מילותייה המלטפות

של אימה שאיננה.

♦️

כאשר שבה בצעדים איטיים לחייה,

יתומה מאימה,

ארזה את הצמר והמסרגות,

הניחה אותם בקומת הארון העליונה ביותר

ולא שבה לסרוג עוד.

מוקדש…

יעל יהל

מיתרי ליבי.

TAGS
RELATED POSTS
כל התשובות / מיתרי ליבי

פברואר 8, 2022

שלווה

אוקטובר 27, 2021

תפתיעי אותי

מאי 25, 2021

בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם