מיתרי ליבי

יום בחייו / מיתרי ליבי

on
מאי 10, 2020

מידי יום מצדיעים ללוחמים בחזית.

הוא מביט בהם מבעד לחלון בקומה השמינית של בית החולים..

המחווה הזו נוגעת לליבו, ועוצר לרגע את הטירוף של החיים.

איך פתאום השתנה כל מה שהכיר,

כל מה שהעולם הכיר.

הוא עייף. כל כך עייף, נאבק לשמור עיניו פקוחות.

הוא חוזר מהמשמרת בבית החולים, מפנטז על מקלחת חמה שתקרצף מעליו

את כל מה שאסף במשך השעות הארוכות של המשמרת.

העצב נופל עליו כאשר הוא גולש לחניה לפני ביתו, בית פרטי גדול מוקף

מדשאה ירוקה, וערוגות פורחות.

הבית, המקום היחיד שאמור להיות המבצר שלו, הוא המקום שבניגוד לכל העולם,

הוא מנוע מלהסתובב בו חופשי.

הוא לא יכנס לביתו, לא יראה את אשתו, לא את ילדיו.

הוא מרגיש את הלב שלו נעלם.

כאילו איננו קיים יותר.

הוא מביט לרגע במשפחתו שיושבת בסלון ועסוקה בביחד שלה.

בלי שאמר מילה ניגשת פתאום אשתו לחלון וצופה בו.

העצב בעיניה, הגעגועים הניבטים מהן, הכמיהה לחיבוק המגונן שלו.

היא ניגשת לחלון ונוגעת בזכוכית הקרה.

הוא ניגש לחלון ונוגע בכף ידה מבעד לזכוכית הקרה.

"אני אוהב אותך," הוא צועק לה.

כך הם עומדים דקות ארוכות ומביטים בגעגועים זה בזו.

"השארתי לך מגש עם אוכל ליד הדלת," היא אומרת לו.

הוא לא רוצה לומר לה שהוא לא רעב לאוכל.

הוא רעב לחום הגוף שלה,

למגע אצבעותיה בשלו,

למגע הנשיקות המתוקות שלה,

שלא לדבר על מעשה האהבה איתה.

בעצם הכי הוא רעב פשוט להתכרבל איתה ולהירדם.

"תודה מתוקה שלי," הוא אומר לה בחיוך, "את תמיד דואגת לי."

הוא פונה משם. כמה זמן הוא יכול לשלוט ברגשות שצפים בו.

הוא יורד במדרגות אל קומת המרתף שם הוא יישן בימים אלה.

מטפס במדרגות לקחת את מגש האוכל שהכינה עבורו.

הוא אוכל עד שלא נותר דבר.

הוא לא רוצה שתדע.

הוא לא רוצה שתדע כמה קשה לו.

כמה רודפים אותו המראות גם בחלומות.

כמה קשה לו עוד לתפקד.

הוא לא רוצה שתדע שהגבר שעזב את הביית לפני חודשיים ויותר,

הוא לא מי שהוא.

הוא בעצמו כבר לא יודע מיהו.

הוא מחזיר את המגש הריק וממהר להיכנס למקלחת.

שם תחת המים החמימים הוא מפנטז אותה.

את החיבוק שלה,

את ידיה שמלטפות ממנו את כל הזוהמה שדבקה בו,

את גופה עושה איתו אהבה,

הרי בפנטזיה הכל אפשרי,

לא צריך להיזהר,

לא צריך לשמור מרחק,

מותר לחבק, מותר לנשק, מותר….

הוא לא ממהר לצאת מהמים.

אלה הם רגעי השפיות שלו,

ורגעי התפילה שלו שהכל כבר ייגמר.

הוא רק מקווה שיעבור את זה בשלום.

יעל יהל

מיתרי ליבי©

TAGS
RELATED POSTS
כל התשובות / מיתרי ליבי

פברואר 8, 2022

(לא) סורגת

נובמבר 3, 2021

שלווה

אוקטובר 27, 2021

בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם