מיתרי ליבי

זר כריזנטמות

on
ינואר 23, 2020

אני עומדת מול הארון של אימא. קשה לי להתקרב אליו. אני יודעת שזו תהיה הפעם האחרונה שאלחש לה את המילים שלי. האימא אהובה שלי הלכה לישון ולא קמה. כמו מלאכית. לא היה שום דבר שיכול היה להכין איש מאתנו לקראת מה שקרה בלילה.

בערב שלפני היא עוד שתתה עם אבא כוס תה עם חלב, אכלה עוגית וניל, מאלה שאפתה אחרי הצהריים. היא הכינה כמה מגשים של עוגיות כאילו שהיא ידעה מה עומד להתרחש. "שיהיה," היא אמרה לאבא, "מי יודע מה ילד יום."

אני אוחזת בידי בזר פרחי הכריזנטמה האהובים עליה. מיד שנודע דבר הסתלקותה מהעולם התקשרתי לג'ולי חברתה הטובה. גם כי הייתי זקוקה לנחמה וגם כי רציתי שתביא לי עבורה את הפרחים מחנות הפרחים שלה.

אני נושמת עמוק. כל בני המשפחה כבר נפרדו ממנה ועכשיו הגיע תורי. "הגיע הזמן," אומר לי בשקט ג'ון בעלי. לרגע אני תוהה עם ילווה אותי למפגש הפרידה איתה. אני קמה, רגליי בקושי נושאות אותי. הוא נשאר לשבת.

אני נושמת עמוק וניגשת להיפרד ממנה. אני לוחשת לה מילים של אהבה, מילים של תודה, מילות פרידה. "את תחסרי לי כל יום ויום בחיי, אתגעגע עלייך, תשמרי עלי מלמעלה," אני מסיימת את הפרידה הקשה ממנה, "הבאתי לך כריזנטמות. אוהבת אותך אימא." אני אומרת וחוזרת למקומי.

אבא ניגש לומר לה מילות פרידה. המילים שלו נוגעות כל כך בכל מי שנמצא במקום וקולות של בכי חנוק נשמעים מכל עבר. "יש דבר אחד שאני מתחרט עליו אהובה," הוא אומר לאימא, "החודש ההוא שנעדרתי מחייך."

אני מסתכלת על אבא, הגבר החזק שאני כל כך מעריצה. הוא שבור לרסיסים, מתקשה לעכל את אובדנו. למרות עשרות השנים המאושרות הוא אינו סולח לעצמו על החודש ההוא שנסחף לרומן עם אישה אחרת. אימא סלחה לו והם חיו עוד הרבה שנים טובות ומאושרות, אבל הוא לא סלח לעצמו.

"מה הוא מזכיר את זה עכשיו," רוטן ג'ון. אני לא מגיבה. לו רק היה יודע מה מתחולל במוחי מרגע שאימא עזבה אותנו. אני לא מסוגלת אפילו לכעוס על ההערה הזו, להיפך אני מבינה אותה כיוון שאני יודעת מי הוא.

גשם שוטף קיבל את פנינו כאשר נכנסו לבית ההלוויות. במפתיע התבהרו כעת השמים והשמש יצאה לכבודה של אימא. אני מתקשה ללכת בעקבות הארון. ג'ון לא נמצא לידי. הוא עסוק מידי בדיבורים עם מישהו שבא לתת לאימא כבוד אחרון. אני הולכת לצידו של אבא שלוקח את ידי בידו ולוחץ עליה חזק. "כל כך קשה לי להיפרד ממנה. אני לא מעכל שהיא לא תהיה עוד בבית. אני לא יודע איך אחיה בלעדיה."

"אני יודעת," אני עונה לו. אין לי מילים לנחם אותו. אני בעצמי נחנקת מהמעמד הקשה הזה.

אחותי מרוחקת מאיתנו. אני לא אומרת שהיא כואבת פחות. המילים שאמרה כשנודע דבר מותה של אימא מהדהדות בי כעת. "אלה הם החיים, ידענו שמתי שהוא זה יקרה." כאילו מדובר באיזו שמועה על מישהו רחוק שאיננו עוד. אני תוהה האם היא רק קוברת את הרגשות בתוכה כי איננה מסוגלת להתמודד איתם, או שהיא באמת אישה קרה כפי שהצטיירה לי כל חיי.

רק כאשר עוזבים אחרוני האורחים את בית הקברות נפרד ג'ון מאיש שיחו וניגש אליי. "את בסדר?" הוא שואל.

"לא!" אני רוצה לצעוק לו, "אימא שלי אבדה לי לנצח." אני מהנהנת בראשי לחיוב.

"אם כך אני אחזור לעבודה. אל תחכי לי לארוחת ערב אחזור מאוחר," הוא אומר לי.

"אני חושבת שאהיה אצל אבא כמה ימים," אני אומרת לו.

"כמה ימים?" הוא שואל.

"שבוע , אולי יותר," אני עונה לו, "יש הרבה דברים שיש לטפל בהם עכשיו כשאימא.."

"בסדר," הוא אומר ומסתלק.

*

אני חוזרת הביתה כדי לקחת כמה דברים. אני מעיפה מבט אחרון מסביבי. האם לקחתי כל מה שאני זקוקה לו? אני מתלבטת האם להשאיר מילים אחרונות או שלא. אני בספק אם הוא יחזור הלילה הביתה ולכן מחליטה שלא. במצב הרגיש בו אני נמצאת אני עוד עלולה לכתוב מילים שאתחרט עליהם.

אבא שמח לראות אותי. "מה את עושה פה?" הוא שואל.

"באתי להיות איתך כמה ימים," אני עונה לו.

"וג'ון?" הוא שואל.

"זה לא הזמן לדבר על ג'ון," אני עונה לו.

"זה בדיוק הזמן," הוא עונה לי והולך להכין לנו תה עם חלב. "אימא שלך הכינה מגשים של עוגיות. לא רציתי להגיש אותם לאורחים. רציתי שהן תשארנה בשבילי. זה אנוכי מצידי?"

"ממש לא," אני עונה ועוזרת לו להביא את המגש לסלון. אני נמנעת לשבת ב"כיסא של אימא," ומתרווחת לי על הספה הנוחה שממול.

"את לא חוזרת הביתה, נכון?" הוא שואל אותי, "אני לא מבין איך הוא לא רואה איזו אישה מדהימה את."

"הוא רואה בי את הקישוט המתאים. הנישואין שלנו נעשו מתוך שיקול קר מסתבר ולא מהלב שלו," אני אומרת לו, "היום כשאחזתי בזר הכריזנטמות הבנתי מה מפריע לי כל החודשים שאני איתו. הוא מילא אותי ביהלומים, בתכשיטים שמפגינים את עושרו. פרחים מעולם לא הביא לי."

אבא מחייך מולי בעצב. "אני יודע," הוא אומר, "את הלכת אחריו ואני האמנתי שזו בחירת הלב שלך. ביום שהביט בזלזול בזר הפרחים שהבאתי לאימא ליום הולדתה ולחש מאחורי גבי למישהו שבטח אני שוב בוגד בה, הבנתי שהוא לא האחד בשבילך אבל שתקתי."

"אתה מבין אבא, אני ראיתי את האהבה שלך ושל אימא. גם כאשר קרה מה שקרה אימא אמרה לי שהיא לא תיתן לזה לפגוע בדבר הנפלא שנרקם ביניכם. רציתי שכך זה יהיה אצלי. אני לא מאשימה את ג'ון. בסופו של דבר הבנתי מה אני בשבילו וגם אני התרחקתי. אבא אני לא אוהבת אותו יותר. אני חושבת שאולי אף פעם לא אהבתי. הייתי מאוהבת באהבה. בהתחלה פירשתי את המתנות שהעניק לי כהפגנת אהבה. מאוחר יותר הבנתי מה משמעותם האמיתית."

"אני מצטער לשמוע, אם כי כפי שאמרתי לך אני לא מופתע. דיברת עם אימא על זה?" הוא שואל.

"כן," אני עונה לו להפתעתו, "ממש לפני כמה ימים. היא עודדה אותי לפרק את הנישואים שלנו."

"אני אעזור לך בכל מה שאוכל," אומר לי אבא.

"כשבאתי לג'ולי לקחת את זר הכריזנטמות עבור אימא היא סיפרה לי שהיא עייפה מהעבודה. כעת כשאימא איננה היא מבינה כמה החיים שבירים והיא החליטה שאולי זה סימן גם בשבילה," אני משנה את הנושא.

*

חצי שנה עברה מאז לכתה של אימא. ג'ולי מגיעה לחנות הפרחים כשחיוך על פניה. בידיה שתי כוסות קפה ושקית ובה מאפים טריים.

"בוקר טוב יקירה," אני אומרת לה, "מה פירוש החיוך המסתורי שעל פנייך?"

"כלום," היא עונה לי ומניחה לפני את אחת הכוסות. "קיבלתי הזמנה לזר מיוחד. נתבקשתי להכין אותו מיד."

"את מתכוננת לספר לי לכבוד מה הזר?" אני שואלת בסקרנות.

הפעמון שתלוי על הדלת מצלצל ואני מפנה עיני לראות מי הנכנס. "אבא," אני קוראת בשמחה וממהרת לחבק אותו.

"אימא היתה כל כך גאה בך," אומר אבא, "אהבתי את השלט החדש. זר כריזנטמות של סופיה.  אני בטוח שאימא מחייכת עכשיו למראה השם שהענקת לחנות שלכן."

הוא ניגש ונושק לג'ולי. מאז מותה של אימא התחזק הקשר בין ג'ולי לבין אבא. היא דואגת לו, למרות שהם טוענים שזו היא ידידות בלבד. "אף אחת לא תוכל למלא את מקומה של אימא בליבי," הוא אמר לי.

אני תוהה האם לזר המסתורי יש קשר לאבא. ברור לי שג'ולי לא מתכוונת לנדב לי מידע למי מיועד הזר. אני מתנחמת בעובדה שכאשר הוא יהיה מוכן אני אדע.

אני ניגשת להשקות את העציצים בחלון ולבדוק את זרי הפרחים שמוצגים בו לראווה. עיניי נמשכות למשרד שמעבר לרחוב. אני רואה אותו מדבר בטלפון. הוא נראה רציני ומרוכז בשיחה. פתאום הוא עוצר את דיבורו ומפנה את עיניו לעברי. הוא משיר מבט אליי. אני בוחנת אותו בסקרנות. האם נדמה לי שאני רואה סימן של חיוך על פניו?

אבל אז הוא מסיט את מבטו בבת אחת וחוזר לשיחת הטלפון. הוא מסיים אותה ונעלם מהחלון שמשקיף לרחוב. אני מסתובבת מאוכזבת וממשיכה לטפל בחלון כשגבי אל הכביש. מה חשבתי לעצמי, אני גוערת בעצמי נבוכה. אינני יודעת דבר עליו, פרט לעובדה שיש לו עיניים מדהימות. איך בכלל יכולתי לחושב שהוא מסתכל עליי בשעה שהוא עומד ומביט מבעד לחלון על הרחוב?

אולי כי אני כזו אחת שלא מוותרת על החלום למצוא אהבה, אני רואה אותה היכן שאינה קיימת. אולי אני רואה בעיניים שלו דברים שהייתי רוצה לראות. אני חייבת להתאפס. מה קרה לאדריכלית השקולה שהייתי לפני שהצטרפתי כשותפה לג'ולי בחנות הפרחים?

אני מביטה בחלון מרוצה וניגשת לעבור על הפרחים שהגיעו לפני שעה קלה במשלוח הבוקר. אני עוברת ליד הדלפק וליבי נעתק למראה הזר היפיפה שמונח עליו.

"ג'ולי! איזה זר מדהים. היא חייבת להיות אישה מיוחדת במינה זו שתזכה לקבל אותו."

"זה בדיוק מה שחשבתי עלייך," אני שומעת אותו אומר לי. הוא עומד מאחוריי, קרוב מאד, וכולי מסתחררת. איני יודעת ממה יותר מהמילים או מהריח הנפלא שמדיף ממנו. אני לא צריכה להסתובב לאחור. אני יודעת מיהו.

אני מסתובבת לאט לאחור וטובעת בעיניים שלו ויודעת שהוא האחד שחיפשתי.

 

יעל יהל

כותבת מהלב

24.1.2020

TAGS
RELATED POSTS
כל התשובות / מיתרי ליבי

פברואר 8, 2022

(לא) סורגת

נובמבר 3, 2021

שלווה

אוקטובר 27, 2021

בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם