on
אוגוסט 19, 2020

איזדורה (דורי) דה פרנס

"אני לא שומעת שצועקים עליי, את מוכנה לדבר והפעם בשקט?" אני אומרת לאחותי ג'רלדין, הידועה יותר בכינויה ג'רי.

לעולם לא אוכל ללמד אותה לדבר בשקט, לעולם לא אוכל לשתוק ולא להעיר לה על כך שהיא צועקת עליי.

"אני לא מבינה מה את רוצה. ביקשתי ממך משהו? ביקשתי שתתחלקי איתי בזמן? בכסף? מה הסיפור שלך?" אני שואלת.

"אני רוצה שכל זה ייגמר," היא רוטנת.

"את שומעת את עצמך? מה שאת אומרת בעצם הוא שאת רוצה שאימא תמות?!" אני כל כך כועסת שאני חייבת לעצור את שטף דיבורי ולנשום לפני שאני אומרת לה את כל מה שאני חושבת עליה.

"למה צלצלת בעצם?" אני אומרת לה אחרי שאני מקררת את כעסי.

"אני חושבת שצריך להתארגן," היא עונה.

"ממתי ביקשנו ממך עזרה? כריסטיאן ואני מאורגנים בסדר גמור," היא עונה.

"ברור לך שאני לא אסכים שכריסטיאן יהיה מעורב בצוואה. יש בכך ניגוד עניינים," היא אומרת לי.

"את חצופה, את יודעת?" אני אומרת לה בכעס, "מה פתאום את מדברת על צוואה?"

ואם לא די במילים האלה להעלות לי את מפלס הזעם היא מוסיפה אש למדורה. "מי את חושבת שאת? למה את מדברת אליי ככה? כמה החיים שלי היו יכולים להיות קלים יותר אם פשוט לא היית נולדת. את יודעת שלא באמת רצו אותך." את המשפט הזה היא מרבה לשלוף מסיבה שלא מובנת לי.

"מה הקשר בין זה ובין העובדה שאמא שלנו חלתה בסרטן? לו היית מבקרת אותה מידי פעם היית יודעת שמצבה דווקא משתפר. ובקשר למה שאמרת תני להזכיר לך שאם לא הייתי נולדת היית נאלצת לוותר על הישיבות שלך בבתי קפה ועל ימי הקניות המטורפים שלך ולסעוד את אימא שלך, שלא לדבר כמה כסף עולות לכריסטיאן התרופות מצילות החיים שלה. גם אם אימא לא התכוונה להיכנס להיריון, היא לא הייתה צריכה להמשיך אותו אם לא רצתה בכך. אני מציעה לך שתתרכזי במשפחה הקטנה שלך ותעזבי אותנו בשקט. אני וויתרתי על חיים שלמים בשביל שאת לא תצטרכי לטפל באימא שלנו אז אנא ממך."

"סיימת?" היא שואלת.

"האמת שכן. סיימתי את דבריי וגם לדבר איתך. אל תתקשרי אליי יותר עם הרעיונות האלה שלך," אני עונה לה ומסיימת את השיחה.

אני הולכת להחליף בגדים. אני משתוקקת להתקלח אבל המחשבה על נוכחותו של סאם בדירה מוציאה לי את החשק. כשאני עומדת להיכנס למיטה צלצול הטלפון מקפיץ אותי.

אני תמיד חרדה לשמוע את הטלפון מצלצל בלילה פן אשמע בשורות רעות בקשר לאימא שלי. למרות שרק הבוקר אמרה לי ד"ר פרידמן* שהיא מאמינה שהגרוע מכל אחרינו.

אני נאנחת אנחת רווחה כשעל הצד מופיע שמו של כריסטיאן.

"את לא מבינה כמה ג'רי יכולה להוציא אותי מדעתי," אומר לי כריס, "אני יודע שמאוחר אבל הייתי חייב לפרוק. המנטרה הזו כשהיא מדברת עלייך מוציאה אותי מדעתי למרות שכל פעם אני מבטיח לעצמי שזה לא יגע בי. אני לפעמים תוהה אם היא באמת אחותי התאומה, או אולי מישהו הוסיף אותה לעריסה שלי בבית החולים."

"אתה יודע שאתה מדבר שטויות. תסתכל עליי ועליה, אנחנו נראות אותו דבר כמעט," אני אומרת לו.

"ממש לא," הוא אומר לי, "תראי איזה עיניים טובות ואיזו שפת גוף יש לך. את אולי דומה לה חיצונית, אבל אי אפשר לטעות ביניכן. אתם שמים וארץ. או גיהינום וגן עדן. טוב, פרקתי מה שעל הלב שלי. לילה טוב."

אני יודעת שאין טעם לשאול אותו מה מרגיז אותו. אני מנחשת שג'רי אמרה לו את אותם דברים שאמרה לי. רק שעליו היא לא צועקת, אלא מדברת בקול מתקתק ומתפנק.

"אז עכשיו אתה מביא לה פיצה? אתה גם מזיין אותה?" אני שומעת את ליז צועקת, "היא כבר הוציאה ממך הבטחה שתשלם לה את שכר הדירה?"

אני כל כך כועסת בגלל השיחה של אחותי וכשאני שומעת את המילים האלה אני לא מתאפקת ויוצאת מחדרי.

"מה הסיפור שלך ליז? את חושבת שכל הנשים הן נשים מוחזקות כמוך? אני עובדת קשה בשביל הכסף שלי. ובקשר לפיצה," אני מוציאה מכיסי את הקבלה, "זו אני שקניתי אותה.”

“אני ממש לא מבינה אותך בשביל מה פנית אליי בהצעה שאהיה שותפה שלך אם את כל הזמן מחבלת בקשר בינינו?" אני שואלת את ליז, "את חושבת שאני טיפשה ולא יודעת שאת ביקשת ממני מחיר מוגזם בשעה שהגבר הזה משלם עבורך הכל?"

היא מסתכלת עליי וחושבת מה לענות לי.

"יש לך לילה שלם לחשוב איך את רוצה להתנהג אליי, כי ככה אני לא אמשיך להיות פה. אני מוסיפה לך חוק דלת לשותפות בינינו והוא שכל אחת צריכה להתחשב בשעות השינה של האחרת. את לא תכנסי לדירה הזו בכל שעה שבא לך ותתחילי לצעוק."

את כל המילים האלה אני אומרת בשקט שגורמת לה להשתתק. אני מפנה לה את גבי חוזרת לחדר, מכבה את האור והולכת לישון. מבחינתי מציתי את היום הזה.

כך לפחות חשבתי. כי בשלוש בבוקר מצלצל הטלפון. "אני בא לאסוף אותך," אומר לי כריסטיאן, "לקחו את אימא לבית חולים."

אני מתלבשת בזריזות, לוקחת איתי את התיק עם המחשב ותיק העבודה שלי. מי יודע כמה זמן נשהה שם. אני מניחה שמשם אלך ישר לסטודיו.

אני יוצאת מהחדר ורואה שסאם עדיין עובד.

"חשבתי שנרדמת," הוא אומר לי, "אז מה, החלטת לעזוב?"

"צץ משהו שאני חייבת לטפל בו," אני עונה לו.

"באמצע הלילה?" הוא שואל, "כי עם התיקים שאת לוקחת איתך זה נראה שאת לא מתכוונת לחזור."

"חוק הא בחוקי הבית שכל אחד רשאי יכול לבוא וללכת מתי שהוא רוצה בלי לדווח," אני אומרת לו, "ובכל זאת אומר לך שאיני יודעת מתי אסיים ויתכן שאלך משם ישר לעבודה."

"בואי אסיע אותך," הוא אומר לי, "אני לא רוצה שתסתובבי בלילה לבד."

"אין צורך, באים לאסוף אותי," אני עונה לו.

*

סיימון (סאם) ברמינגהם

סיימון (סאם) ברמינגהם

היא לובשת גופיה קצרה ואני רוצה לומר לה שכדאי שתיקח עליה בגד עליון, אבל נמנע מלומר זאת. מה יש בה שהיא גורמת לי לרצות להגן עליה?

אני יוצא למרפסת. היא חשוכה ואי אפשר לראות מבחוץ מה נעשה בה.

אני מביט למטה ורואה רכב מחכה מול דלת הכניסה לבניין. דלת הנהג נפתחת וגבר גבוה לבוש מכנס ג'ינס וחולצת טריקו לבנה יוצא מהרכב. הוא הולך לעברה, לוקח ממנה את התיקים שלה כיאה לג'נטלמן, שם אותם במושב האחורי ופותח את הדלת בפניה.

היא נאספת לחיבוק העוטף שלו. ברור לי שקיימת ביניהם אינטימיות מאד קרובה. הם עומדים כך דקות ארוכות ולבסוף כל אחד מהם נכנס לרכב.

הם לא מתנשקים וזה מבלבל אותי. אני יודע שלו אני הייתי האחד שבא לאסוף אותה הייתי מטביע אותה בנשיקות. אני מרגיש שבאמת היית רוצה להיות שם במקומו. יש לה קסם מיוחדת לילדה הזו.

אני מסתכל שעה ארוכה על העיר הישנה. הלילה חשוך במיוחד והשמים נראים מאיימים. כמעט ואין בהם כוכבים. אני תוהה לאן היא נסעה. ממראה פניה אי אפשר היה באמת ללמוד מה קורה איתה.

לבסוף אני חוזר ונרדם לשעה קלה עד שקרני השמש חודרות לדירה. אני קם עייף, ניגש להתקלח. רגע לפני אני מציץ לעבר חדרה. הדלת פתוחה, וגם במקלחת אין סימן שהיא ביקרה בה.

אני מסיים ויוצא לבית הקפה לשתות את הקפה הראשון של הבוקר. כבר ברור לי שאחזור הלילה שוב לדירה. אני רוצה לדעת שהיא בסדר.

אני חסר מנוחה. הלילות ללא שינה עושים אותי כזה. ואולי בעצם זו היא?

אני לוקח איתי את הקפה והמאפים שקניתי כדי שימתיקו לי את הבוקר והולך לכיוון המשרד.  בכניסה למעלית את פוגש את עורך הדין ארן רוטשילד ועוד כמה מהעובדים שלו. "יש לי חדשות בשבילך. האובייקט שלנו במערכת יחסים. אמנם לא קבועה אלא מזדמנת, אבל היא בהחלט מחפשת לצוד את הקורבן הבא. קצת סבלנות."

אני אוהב להגיע ראשון למשרדי. הצעדים שלי נבלעים על השטיח במסדרון. שקט מרגיע שורר מסביב לפני שמתחיל הטירוף של הבוקר. לעיתים נדמה לי שהעובדים שלי כל כך תלויים בי שאינם מפעילם את הראש ואני לא אוהב את זה. אני מכריח אותם לחשוב בעצמם. ברור שלנשים שנכנסות יש סיבה נסתרת אבל הגברים, אותם אני לא מבין. ואולי בעצם כן, וזו הסיבה שאני מפסיק לספק להם תשובות ואומר להם שיחזרו אליי כשידעו את התשובה. הם מתקשים לקבל את זה, אבל אני מבין שהגיע הזמן לשינוי.

"אבל למה ברמינגהם?" שואל אותי אליוט.

"לשם מה אני מעסיק אותך אם אני צריך לפתור את כל הבעיות בעצמי," אני שואל אותו.

"יש לך הרבה יותר ניסיון ממני. יש לך תמיד פתרונות יצירתיים," הוא מנסה.

"ולכן, בגלל הידע שלי והמעוף שלי אני אחד השותפים בחברה, ועדיין זה לא מצדיק שאני אעשה כאן את העבודה שלכם בשעה שיש לי מטלות משלי שאיש מלבדי לא יכול לבצע אותן," אני עונה. שלא לדבר על זה שאני עייף והמחשבות לי עסוקות בילדה הזו. את המשפט האחרון כמובן שאינני אומר לו רק חושב אותו לעצמי.

בלית ברירה משאיר אותי אליוט לבד.

"מרסלה, אני מבקש שיניחו לי היום. אני זקוק לשקט. אם למישהו מהעובדים יש בעיה, שישלח לי הודעה בצ'אט," אני אומר למזכירת הלשכה שלנו, "כמובן שאין זה כולל את שותפיי."

אני בעיצומו של פיתוח של רעיון חדש. הסיפור עם ליז הוציא אותי מהריכוז, למרות שאני לא עומד במרכזו ומשמש רק שליח. נוספו לכך המחשבות שלי על דורי.

אני מחפש ברשימת השירים מוסיקה שתרגיע ותשקיט אותי. אני בוחר באחת אקראית ונותן למוסיקה להתנגן. אני שוקע בעולם שלי לצליליה  

השעות חולפות ואני לא שם לב  לשעה. ההספק שלי עצום ואני מתקדם בצורה שמפתיעה אפילו אותי. זה רק מראה לי כמה מיותרות ההפרעות של העובדים באמצע היום. אני לא יכול לחכות כבר שהדירה שלי תהיה מוכנה. אחת הסיבות שרכשתי אותה הוא חדר העבודה המרווח שבה הצופה על הנהר מהקומה השלושים ושתיים.

"תעבור אצלי," מתקבל מסרון מארן.

אני מסיים את העבודה ויורד למשרדי ל.א.ר. אני מתרשם כל פעם מחדש כשאני נכנס למשרדים האלה. למרות שזהו משרד עורכי דין יש בו אווירה מיוחדת שמשרה עלייך בטחון שאתה בידיים טובות מהרגע שאתה נכנס ללובי, עוד לפני שדיברת עם עורך הדין שלך. "זו אימא שלי. היא טובה בדברים האלה," אמר לי פעם ארן.

"מר ברמינגהם אליך מר רוטשילד," אומרת המזכירה בטלפון לארן ומיד אני רואה אותו יורד בגרם המדרגות המרשים לקראתי.

"כפי שאמרתי לך אנחנו בקו הסיום. יש לנו הרבה חומר על ליז. לא הייתי אומר שהיא נזהרת במעשיה. היא כנראה מסתמכת על העובדה שהיא אישה יפיפה וחושבת שהיא יכולה להפיל בקסמיה כל גבר. אני מניח שזה קרה לא פעם. ראיתי גם אותך בתמונות. החוקר אמר לי שזה ברור שאתה לא מעוניין בה, והיא דווקא הייתה רוצה להפיל אותך ברשתה. עדיין לא ראיתי את התמונות. בוא נראה אותן יחד."

 הוא ניגש למחשב, מדליק את המסך הגדול מולו ומסמן לי לשבת. ההצגה הגדולה מתחילה.

"זו הדיירת החדשה?" הוא אומר ומקפיא את התמונה.

"כן," אני עונה, "אני לא יודע עליה הרבה. היא נכנסה לא מזמן כשותפה. למרות שאני משלם את שכר הדירה והמיסים, היא לקחה שותפה ובכסף הזה היא משתמשת."

"אתה יודע כמה הדיירת משלמת?" שואל ארן. אני שם לב שמשהו בו השתנה מאז שראה את דורי.

"אין לי מושג," אני עונה לו.

ארן פותח את התיק הגדול שלפניו "חצופה! היא גורמת לה לשלם את שכר הדירה כולו, למרות שאתה משלם לה אותו. מה שמעניין אותי למה היא מסכימה."

הוא מחייג בטלפון הפנימי לאחד מעורכי הדין שעובדים איתו. "אתה פנוי? כנס אליי."

כריסטיאן דה פרנס

כריסטיאן דה פרנס

אני נדהם כאשר למשרדו של ארן נכנס הגבר שהיה עם דורי בלילה. מה קורה פה?

ארן מריץ את התמונות מהתחלה . "תכירו זה סיימון ברמינגהם," הוא מציג אותי, "וזה עורך הדין כריסטיאן דה פרנס."

אני צופה איתם שוב בתמונות מהתחלה ואנחנו מגיעים לתמונותיה של דורי. "פוטוגנית הילדה," הוא צוחק, "יש משהו עליה?"

"לא. היא לא שייכת לחקירה. במקרה יצאה שהופיעה בתמונה אחת," עונה ארן.

"אני מבין שיש לנו מספיק הוכחות לגבי ליז. אני שמח שבנג'מין פעל לפי ההנחיות שלי. אמרתי לו בדיוק מה אני צריך," אומר כריסטיאן, "בדרך כלל אני מעסיק אותו כדי שיביא לי מידע מסחרי," הוא מסביר לי, "אבל הייתה לי הרגשה שהוא יספק את הסחורה."

אני מקשיב למילים שלו אבל המחשבות שלי לא פה. הוא בהחלט גבר מרשים ולא פלא שדורי אוהבת אותו. אני מרגיש שאני מקנא בו שהיא שלו. היא כל כך מדהימה בעיניי.

"הכל בסדר?" שואל אותי ארן.

"תגיד לי אתה," אני עונה לו.

"אתה נראה דרוך, האגרופים שלך קמוצים. לא תיארתי לעצמי שהעניין משפיע עלייך כל כך. ביחוד עכשיו שאני קרובים לקו הסיום," אומר לי ארן בפליאה.

אני מביט על ידיי ומבין. מה אני אמור לומר לו?

"ליז," אני מגחך, "ממש לא. המחשבות שלי נדדו בכיוון אחר לגמרי. מצטער. אני מאד מרוצה מהעבודה של החוקר וכמובן מודה לכם על העזרה הגדולה. הוא ישמח מאד לשמוע את החדשות הטובות."

אני רואה שכריסטיאן מסתכל עליי בעיון ומחייך לעצמו. אני רוצה לשאול אותו מה היא אמרה עליי שגורם לו לחייך כך, שכן ברור לי שהוא יודע משהו.  כמובן שלא אעשה זאת.

הטלפון על שולחנו של ארן מצלצל והוא מסמן לנו שהוא חייב לענות: "מדבר ארן רוטשילד.."

"אתה יודע, היא חושבת שאתה שוגר דדי של ליז," אומר לי כריסטיאן.

"היא?" אני שואל.

"דורי," הוא אומר לי כאילו שאינו יודע שאני משחק, "לא שזה משנה משהו. חשבתי שאולי כדאי שתאמר לה שאינך."

"כפי שאמרת," אני עונה לו, "לא שזה משנה משהו."

"אני הייתי, ולו רק כדאי… לא משנה," הוא אומר, "בכל מקרה תמסור לארן שאני במשרד שלי. יש לי פגישה עוד כמה דקות…..עם לקוח."

אני מסמן לארן שאני הולך ויוצא ממשרדו. אני רוצה כבר לסיים את הפרשה האומללה הזו ומרים טלפון למשרדו של אוון מק'יי.

"מדבר ברמינגהם. אני מבקש לדבר עם הסנטור מק'יי," אני אומר למזכירה, "הוא מצפה לטלפון ממני."

"כן, מר ברמינגהם. הוא יצא כבר לפגישה איתך," היא עונה.

"מעולה," אני עונה לה, "רציתי לוודא שלא שכח. את יודעת, הוא וסדר היום העמוס שלו."

אני סוגר את השיחה.  כמה מתאים לו לספר סיפורים. אני מתקשר אליו. "אנחנו צריכים להיפגש," אני אומר לו.

"אני אגיע לדירה החדשה שלך," הוא אומר, "תגיד לשומר שיכניס אותי."

אני מתקשר לבניין ומבקש מריקו שיאפשר לאוון להכנס לדירתי. "אני כבר מגיע," אני אומר לו.

אני חוזר למשרד, לוקח את המחשב שלי. "סיימתי להיום," אני מודיע למרסלה ויוצא לכיוון הדירה שלי.

התנועה עמוסה בשעות אחר הצהריים המוקדמות ואני מזדחל לאיטי לכיוון הדירה החדשה שלי. "זה בדיוק מה שאני צריך," אני רוטן לעצמי, "שיהיה לי זמן לחשוב על מה שקורה בדירה של ליז." מאד התרשמתי מכריסטיאן. הלוואי והוא היה פחות נחמד. אני מנסה להבין למה העיר מה שהעיר בקשר לדורי מה איכפת לו שהיא חושבת שאני דדי שוגר? זה לא אמור לפעול לטובתו, למחוק מהרשימה מתחרה אחד עליה? ברור לי שכל עוד היא איתו אני לא אפעל בכיוון שלה.

אני מגיע סוף סוף לדירה. לקח לי הרבה יותר מזמן הנסיעה הרגיל כיוון שדווקא היום החליטו לתקן משהו בכביש. כאשר אני נכנס ללובי ניגש אליי בצעדים מהירים אחד השומרים. "הסנטור מחכה לך בדירה שלך," הוא אומר לי בחרדת קודש כאילו לפחות מדובר בנשיא ארה"ב. מצד שני, העובדה שאני מכיר אותו מאז שאני זוכר את עצמי זה לא אומר שהוא לא אישיות מכובדת בפני עצמו.

"תודה לך," אני עונה לו ברצינות רבה ועולה לדירה שלי.

אני פותח את הדלת ונשאר המום.

"אוון?!" אני אומר לו.

אוון מ'קיי

m.livingly.com

"היי סאם," הוא עונה בחיוך, "מה קרה לא ראית אותי אף פעם במכנסי טרנינג?"

"ירדת מדעתך?" אני אומר לו בכעס, "ואת גבירתי הצעירה מתבקשת להשאיר אותנו לבד."

"סליחה? עוד לא סיימתי איתה," הוא עונה לי, "אתה בגלל זוכר מה זה להיות עם אישה. מתי זיינת פעם אחרונה?"

"זו פעם אחרונה שאתה מכניס מישהי לדירה שלי," אני עונה לו בכעס, "ולהזכירך שבניגוד אלייך אני רווק ויודע יפה מאד לדאוג לתשוקות שלי, מתי שרק בא לי."

"באמת? תן לי שם אחד," הוא אומר לי.

"יש לי רשימה שלמה," אני אומר ומפנה אליו את רשימת הטלפונים שלי. "אם היה לך ספק השם ליז לא מופיע שם."

הוא מביט בי במבט זועם, אבל המבט שלי לא פחות זועם ואני מצליח לגרום לו להוריד את עיניו. "תחכי לי בבית הקפה למטה מותק," הוא אומר לאישה שעד לפני רגע הייתה מרוחה עליו.

"לומר לך שאתה מדהים אותי יהיה לשון המעטה," אני מסנן לעבור, "בשעה שאני נלחם להוציא אותך מהבוץ עם אחת אתה מסתבך עם אחרת? אתה שוכח שמגדלי רוטשילד  מרושתים במצלמות אבטחה בכל מקום? אתה חושב שאני היחיד שיודע לשכור שירותים של חוקר פרטי? אתה באמת רוצה לראות את השם שלך מרוח בעיתון עם איזו זנזונת?

קשה לך לחצות את הגשר ממנהטן לניו ג'רזי ולהרחיק את הניאופים שלך מהעיתונאים צמאי הרכילות? או פשוט החלטת להשאיר לאשתך, לשעבר בקרוב, את כל הרכוש שלך וגם את שמך הטוב. אתה פשוט מדהים אותי, אתה לא יכול להתאפק שבועיים?"

דורי

מליסה שעובדת איתי לא שוזרת חרוזים. "אני עם הידיים השמאליות שלי" היא אומרת לי, "רק יכולה להרוס." לעומת זאת היא מהבנות האלה שמתחברות בקלות ויכולה לדבר על כלום שעות, וזה בדיוק מה שאני צריכה היום אחרי לילה ללא שינה.

אחת עשרה וחצי בצהריים. אנחנו שוב בבית עם אימא.

אני דואגת להשכיב אותה במיטה שלה בבית מוודאת שהיא ישנה. "השארתי לכם אוכל בתנור," אני אומרת לאבא, "תבדוק עוד חצי שעה שהוא מוכן. את הגז שעליו המרק כבר כיביתי בעצמי. אימא חייבת לאכול כדי להתחזק, וגם לך לא יזיק. אני חייבת ללכת לעבודה אבל אל תהסס לקרוא לי אם תצטרך. והלוואי שלא."

"אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך דורי," אומר אבא, "ואני לא מדבר על הכסף, אלא איך שאת מחזיקה את כולנו. אני מתנחם בעבודה שלפחות כריס ואת כל כך קשורים זה לזו. את יודעת, לא פעם אמר כריס שאת ג'רי לקחנו בטעות מבית החולים. לפעמים נדמה לי שהוא צודק."

אני מתפללת באותו רגע בליבי שאחותי לא דיברה איתו על הצוואה. לשמחתי הוא לא אומר מילה.

"בואי אקח אותך לסוהו" אומר לי כריס, העייפות ניכרת גם על פניו.

"משהו מציק לך," אני אומרת לו.

"לפעמים קשה לי להיות ליד אבא. אני שואל את עצמי לפעמים האם.." הוא משתתק ומביט בי מבט שואל.

"אני לא תמימה. אני יודעת שאבא אוהב את אימא אבל יש לו גם אחרות," אני עונה לו. אף פעם לא עלה הנושא הזה בינינו. היום בעקבות השיחות של ג'רי הוא נראה לי פתאום רלוונטי. "אתה חושב שג'רי דיברה איתו? אני פתאום קולטת כמה היא דומה לו. אתה ואני לגמרי ילדים של אימא."

אני רואה שהוא דרוך כשאני מדברת על ג'רי. "יש משהו שאתה רוצה לספר לי? זה קשור לג'רי?"

"אל תתייחסי אליה," הוא אומר לי. אני לא קונה את השתיקה שלו אבל יודעת שאסור לי ללחוץ עליו. כריס הוא האדם היקר לי ביותר בעולם ואני לעולם לא אפגע בו.

"אני רוצה לראות אותך מאושרת. יש בך כל כך הרבה לתת," הוא משנה את הנושא.

"מאיפה זה הגיע כעת?" אני עונה לו, "מה יש לי להציע כעת לגבר?"

"על מה את מדברת?" הוא עונה לי.

"הגענו," אני אומרת לו. אין לי חשק להתחיל לפתח שיחה בנושא.

אני משאירה למליסה לעסוק במכירות ואני נכנסת לחדרי בסטודיו. החדר משקיף על החצר והפרחים ששתלתי בו משמחים לי את הלב. אני יוצאת לחצר קוטפת כמה עלי לחליטת תה ומכינה לי לשתות.

אני מותשת אבל הצורך ליצור בוער בי. אני מתיישבת וממשיכה בפרויקט החדש הכולל צמידים לגברים. יש לי כבר שש דוגמאות שעיצבתי ואני רוצה כבר להפיח בהם רוח חיים. בשעה שאני שוזרת אותם על חוטי זהב דקים אני מנסה לבחור להם שמות שיתאימו להם.  

אני מסיימת אותם כאשר השמש כבר שוקעת ומניחה אותם על בד קטיפה שחור.

אני מחייכת בשעה שאני מנסה לנחש מי מ"הגברים" שבחיי ייבחר מה. נראה אם אני צודקת.

אני מצלמת כל צמיד, מתייקת אותו יחד עם השם שבחרתי לו בתיקייה הזמנית. אני עדיין לא מוכנה לחלוק אותו עם העולם. אני מחשבת כמה עלו לי החומרים וקובעת מחיר אחד לכולם- חמש מאות דולר לצמיד.

בהתחשב בעובדה ש"שירת הים" נמכר בחצי מחיר אין לי ספק שגברים שמעריכים את עצמם לא יהססו להוציא סכום כזה.

אני מחליטה להראות אותם קודם כל לכריסטיאן ולשמוע את דעתו.

השעה עשר בלילה.  

אני לא היחיה במבין האומנים כאן בסוהו שנשארים בסטודיו שלהם לעבוד, הרבה אחרי שהחנויות נסגרות, ולכן איני חוששת.

אני מזמינה את הנהג מתחנת המוניות הקבועה שלי והוא מגיע תוך כמה דקות לאסוף אותי.

"הגעת ממש מהר לאונרדו," אני אומרת לו.

"דווקא הייתה לי הזמנה לנסיעה אחרת אבל אמרתי לסדרן שאני מחכה לטלפון מהילדה. אני לא אוהב שאת נשארת פה לבד בלילה," עונה לי לאונרדו.

"תראה יש פה עוד כמוני שעובדים," אני אומרת לו ומביעים על האורות בחנויות הסמוכות.

"כן אבל הם גברים, ואת ילדה," הוא עונה לי.

אני מחייכת לעצמי. "אני מעריכה את זה," אני אומרת לו.

*

אנחנו מגיעים לבניין ואני שומעת מוסיקה. אני תוהה מי חוגג בשעה כזו באמצע השבוע. אני מרימה עיני ורואה את המרפסת שלנו מוארת.

"לא נורמלית," אני מסננת ועולה למעלה.

"השותפה שלך חוגגת," אומר לי השומר בכניסה, "חושבת שפה זה מועדון."

אני מושכת בכתפיי. "אל תבקש ממני להסביר לך אותה. גם לי זה לא מובן."

אני ערה שעות ארוכות. אני מותשת ועדיין אני חייבת לשטוף מעצמי את היום הזה.

אני מתקלחת בזריזות. למרות שאני מכורה למקלחות אני לא מתעכבת דקה מיותרת מתחת למים. אני מציצה מבעד דלת חדר האמבטיה ורואה שאין אף אחד בסביבה, וחומקת עטופה במגבת לחדרי.

אני בוחרת מהסלסלה בארון זוג תחתונים, לובשת אותם ונותנת למגבת ליפול לרצפה בשעה שאני ניגשת לקחת גופיה.

"אני מבין שלא שמת לב שאני פה," אומר סאם וגורם לי לקפוץ בבהלה.

"תושיט יד לארון תוציא לי גופיה. לא משנה איזו," אני אומרת לו בשעה שאני מחבקת את עצמי מסתירה את שדיי.

הוא מגיש לי גופיה ואני ממהרת להתלבש. "אני חושבת שכבר הבהרת את הקטע הזה של מופעי העירום שלי לפנייך, אז תחסוך ממני את ההרצאה.  לא ישנתי מאתמול ואני הולכת לישון," אני אומרת, נכנסת למיטה ומתכסה בשמיכה.

"השותפה שלך שוברת כל פעם שיאים חדשים. תזכירי לי איזה חוק בית זה?" הוא אומר.

"אני לא מסוגלת אפילו להתבדח איתך. אני ממוטטת. אתה יכול להישאר לישון פה. לפי המצב בסלון לא ניראה לי שתוכל לישון במקום אחר. רק שיהיה ברור דבר אחד. אני לא מציעה לך סקס," אני אומרת.

להפתעתי, הוא מכבה את המחשב, מתפשט ונכנס למיטה כשהוא לבוש רק בבוקסר שלו. אני לא מסתכלת עליו. אם כי  מהמעט שאני רואה אני יודעת שהוא גבר מעלף וזה ממש לא לעניין.

המיטה, מתנה שדייר קודם השאיר פה, גדולה מהרגיל אבל סאם מעדיף לישון קרוב אליי.

"אני מקווה שהריח ששמתי לא יתערבב לך עם מי הגילוח שלך היוקרתיים שלך," אני אומרת לו.

"שאבין, את לועגת לי?" הוא שואל. אני יכולה לדמיין את הפנים שלו בשעה שהוא שואל את זה.

"תתפלא, אבל אני דווקא מעריכה את העובדה שאתה בוחר במבשם שמתאים לך כל כך. הרפתקה של קו הבשמים של מיו מילאן אהוב עליי במיוחד," אני עונה.

"הילדה מבינה בבשמים לגבר. אני מעריך את זה," הוא עונה לי, "ולשאלתך אני אוהב את הריח שלך…של הבושם שלך אני מתכוון. בכלל את מריחה נפלא."

אני מסתובבת אליו, מניחה את ראשי על חזהו. מגע עורי בעורו נעים לי ומשרה עליי שלווה. אני נרדמת מייד.

סיימון (סאם) ברמינגהם

סאם

ההזמנה שלה שאישאר לישון איתה נאמרה בטבעיות, בטון כל כך לא מפתה שלא יכולתי שלא להיעתר לה.  אני יודע שזה לא נכון לעשות. ראיתי שהיא שייכת לכריסטיאן. מה שמבלבל אותי הוא למה הוא חושב שאני צריך לספר לה שאני לא השוגר דדי של ליז. מה זה באמת משנה?

הנוכחות שלה הכל כך קרובה אליי גורמת לגוף שלי להירגע. אני מוריד ממני את כל המגננות ונכנע למגע הרך שלה בין זרועותיי. אני מקרב אותה קרוב לליבי ונושם את הריח המשכר שלה. אני שומע את נשימותיה השקטות. אין לי ספק שהיא ישנה.

"הלילה את רק שלי ילדה אהובה," אני לוחש לה, "כי אולי את לא יודעת אבל אני מתאהב בך."

אני ישן כל כך טוב שאני בקושי מתעורר בבוקר. אני מחפש אותה לידי, מגשש בידי בעיניים עצומות אחריה, אבל הסדין לידי קר. אני שומע קולות של ויכוח בסלון. מה שגורם לי לקפוץ מהמיטה ללבוש עליי מכנסיים ולצאת לסלון.

אני רואה את דורי יושבת על הספה עטופה בשמיכה ומולה עומדת המנקה.

המשך יבוא…

*ד"ר פרידמן – היא רופאת הנשים המלווה את משחקי הבקבוק.

בכל פעם שאני זקוקה לגניקולוגית אני "קוראת לה."

היא מטפל באינדיאנה מריה דה סילבה (משחקי הבקבוק דור ההמשך)/למענך

דניאל מ"כבשה שחורה," עובדת איתה,

לואיז מ"אבירי הנסיכה," מטופלת שלה.

*עו"ד ארן רוטשילד- בנה של ליאה הגיבורה של משחקי הבקבוק

*מריאן פאלם – משחקי הבקבוק (דור ההמשך) / שתי טיפות מים. 

בר אבידן

מאמינה באהבה©

💗

©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

tumblush.tumblr.com

דורי: fotki.yandex.ru

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם