אקדח בידה (יולי 2021) מיני סדרות

פרק 39 – רוקמות הפרחים

on
יולי 21, 2022
מילה במדבר

מילה

Brave מנער אותי בפראות מעליו וגורם לי להתעורר בבהלה.  הוא נעמד על רגליו, ואוזניו כרויות לנעשה מחוץ למבנה.

אני מציצה מבעד לקרעי הוילון החוצה ורואה קבוצה של נשים מצטופפות ומביטות על הבית. אני מרגישה לכודה.

ואז Brave צוהל ומגלה את נוכחותינו בתוך הבית.

אני מסדרת את הצעיף, מכסה כמעט את כל פניי, משאירה רק פתח קטן סביב עיניי.

"סבאח אל חיר, בוקר טוב," אומרת לי נערה שניגש אל פתח הדלת בו אני עומדת.

אני נדה בראשי.

היא מתחילה לדבר איתי במהירות ואני לא מבינה מילה אחת.

"English?," אני שואלת בלחש, שמה את גורלי בידה.

"Yes," היא עונה בחיוך ביישני.

"אל תאמרי לאיש שאני לא מדברת ערבית שוטפת," אני אומרת ומעבירה את ידי על צווארי כאות אזהרה.

"איך צורך. סודך שמור עימי," היא עונה לי בלחש, "אני אוהבת לפטפט באנגלית."

"אני מבקשת שהן לא תדענה," אני מדגישה שוב, "אסור שאיש ידע היכן אני."

"אני אשמור עלייך. איש לא ידע," היא מבטיחה.

אני לא מסירה את עיניי ממנה ויודעת שהיא לא משקרת, "אני יכולה לעזור לך?"

"אנחנו זקוקות למים," היא אומרת.

"תפדל, בבקשה," אני אומרת בקול ומחווה בידי לנשים שממהרות להיכנס לבית.

"שוקרן," אומרת לי המבוגרת ביניהן שסוקרת את הבית החרב.

עכשיו כשהשמש במרום השמים אני יכולה לבדוק את שאר חלקי הבית. לשמחתי אני מוצאת מקום עבור Brave, מקום שלא ראיתי כשהגעתי לכאן.

הנשים מביאות גם את הסוסים שלהן ואיתם גם מספיק אוכל עבורם.

אני מסמנת לנערה להיות קרובה אליי והיא ממהרת לבוא.

"מה שמך?" היא שואלת.

"מאלה," אני עונה לה ומרגישה מייד בנוח עם השם שאימצתי לי.

"עליה. זה השם שלי," היא אומרת, "הדודה שואלת אם תרשי לנו לשהות כאן היום."

"ביתי ביתך," אני עונה לה.

"תשבי איתנו," מבקשת עליה.

אני בודקת ש Brave  מרגיש בנוח בביתו החדש ומפנקת אותו בגזר.

"הדודה שואלת האם היא יכולה להשתמש במטבח שלך," שואלת עליה כשאני נכנסת שוב פנימה.

"כל מה ששלי שלה," אני עונה.

עליה מתיישבת על הריצפה בפינה מרוחקת ומזמינה אותי לשבת לידה. היא מניחה על ברכי שמלה שחורה. "תסתכלי על הידים שלי ותלמדי איך רוקמים פרח."

אני מודה על כך שהזיכרון שלי לפרטים מעולה. אני צריכה לצפות בה פעם אחת לפני שאני נועצת את המחט בבד השמלה ורוקמת פרח.

"אני מתקשה להאמין שאת לא בת המקום. את כל כך מוכשרת," אומרת עליה בהתפעלות, "עכשיו תלמדי לרקום את הגבעול והעלים." היא אומרת.

אני חוזרת אחריה ויוצרת פרח מושלם.

"את רואה את השמלה שלי? תסתכלי על הדוגמה ותעתיקי אותה," לוחשת לי, "כל העיניים עלייך והן בוחנות אותך כל הזמן. אני יכולה לאמר לך שהן מוקסמות מהאופן בו את עובדת."

אני עובדת בזריזות ועומדת בקצב של הנשים האחרות.

את הצבעים אני בוחרת לבד וכשאני מסיימת אני ניגשת אל הדודה, מניחה את השמלה הרקומה על ברכיה, וחוזרת למקומי.

אחריי ניגשת עליה. אני רואה שהן מסתודדות כשעיניה של הדודה נעוצות בי.

"נאחנו אחווית, אנחנו אחיות," מתרגמת להפתעתי, הדודה את מילותיה "אנחנו נגן עלייך ונשמור עלייך, אבל את חייבת להבטיח שתספרי לנו רק את האמת."

"אני מבטיחה," אני עונה לה.

"הסוס שלך הוא של אל סולטאני," היא אומרת, "תסבירי."

"הבטחתי לאמר את האמת, אבל לא הכל אני יכולה לספר. אני שייכת לו אבל לא."

"אני מבינה," היא אומרת, "הבטחתי לך הגנה ותקבלי אותה כמה זמן שתצטרכי. אני מאד גאה בעבודה שלך. אם לא הייתי רואה במו עיניי שאת רקמת את השמלה הזאת לא הייתי מאמינה.

אני מרגישה בלב שאת לא שלמה עם הריקמה הזאת. אני אתן לך צעיף לרקום. נראה מה יצא." היא אומרת בחיוך מסתורי ומרימה גבה.

"את לא מתכוונת להדריך אותי?" אני שואלת מופתעת.

"לא," היא עונה ומסמנת לי לשבת לידה.

"תעצמי את העינים ותעופי עם הדמיון שלך. מה שתראי זה מה שיתבטא על הבד."

אני עושה כדבריה. בעיניים עצומות אני נושמת כמה נשימות עמוקות ומשחררת. אני מוקפת בשדה של פרחים כחולים, כל כך שונים מהפרחים שרקמתי.

אני פוקחת לאט את עיניי ונועצת מבטי בבד הצעיף הדק.

אחר כך אני קמה, ולוקחת חוטים בצבע כחול.

"כחל," אומרת לי הדודה, "זה הצבע שאנחנו מורחות על עינינו כדי להתייפות. היא מוציאה מכיס שמלתה קופסה קטנה, מסירה מעליי את הצעיף, נותנת לו ליפול על כתפיי, אוחזת בסנטרי ומורחת את הצבע סביב עיניי.

"את לא יודעת מה זה יעשה לו כשיראה אותך כך," היא אומרת.

אני משפילה את עיניי. אני לא רוצה שתראה את השפעת המילים שלה עליי.

אני מתחילה לרקום את הצעיף. העבודה מתקדמת יפה. אני שומעת את הבנות מתלחששות סביבי, אבל כולי מרוכזת בפרחים.

"מי לימד אותך לרקום כך?" שואלת אותי עליה, "את פשוט לא מבינה כמה הפרחים שלך מיוחדים."

"פעם, בעולם אחר, היו לי פרחים כאלה בגינת ביתי," אני אומרת לה בקול חנוק.

"את יודעת מאלה, לא תמיד אנחנו מבינות למה הגורל מביא אותנו לאן שמביא. לפעמים הכל נראה לא הגיוני. אבל מי שנועדנו להיות שלו, יבוא ויקח אותנו כשיגיע הזמן. יש שם בעולמות העליונים מי שיודע למי כל נשמה שייכת," אומרת עליה.

אני מביטה על הנערה הצעירה הזאת וחושבת כמה נקיה הנשמה שלה. אני רק מבקשת בשבילה שאיש לא יפגע בה.

אמיר אל סולטני

אמיר

אין לי מושג אם מילה לקחה את Brave  כי רצתה שאמצא אותה. אבל גם אם לא, הוא זה שיגלה לי היכן היא.

אני מתקשה לנשום בהעדרה. אני דואג לה ומשנן כל הזמן שהיא עטלפית והיא תדע להסתדר.

עבר כבר שבוע מאז שהיא נעלמה. כמובן שאין לי כוונה לספר לג'ון שאין לי מושג היכן היא.

כל בוקר אני ניגש לאורווה ועומד שעה ארוכה מול תאו הריק של סוסי האהוב.

אחר כך אני עומד ומסתכל על האופק בתקווה שאולי הוא יחזור אליי. בא לי לצעוק לה בכל כוחותיי שתחזור כבר. הגוף שלי משתוקק אליה, החסרון שלה כואב לי יותר משידעתי בעבר, ועדיין אני יודע שאני חייב לחכות.

אני מרגיש שאני משתגע ומחליט להצטרף לעובדים שנוסעים להצטייד במצרכים בשוק המקומי.

חמד, הנהג שלי, מוריד אותי בבית הקפה בו מתאספים חבריי. אני מתיישב וממתין שיונח לפני הקפה.

בעל המקום מניח לפניי נרגילה, אבל אני דוחה אותה בנימוס. "אני לא מעשן," אני אומר לו.

הוא מסתכל עליי בפליאה. אני יודע מה עובר לו בראש. שמעתי שמדברים מאחורי גבי שמנהגי המערב דבקו בי. שידברו.

כיוון שהיום יום השוק הגדול, מגיעות למקום קבוצות של נשים שמוכרות את מרכולתן.

אני מבחין בקבוצת נשים שמציגות לרווחה שמלות שרקמו. אני מחליט לגשת אליהן ולבחור שמלה עבורה.

אני מוקסם משמלה וצעיף שרקומים עליו פרחים קטנים כחולים, ריקמה מיוחדת במינה. אני  אוחז בבד וזה מכה בי. את הריח שלה אני יכול לזהות ממרחק.

"זאת עבודה מיוחדת במינה. המחיר עליה כפול," אומרת לי המבוגרת שביניהן.

"אשלם כל מחיר שתבקשי," אני אומר לה להפתעתה שכן היא רגילה שתמקחים איתה על המחיר, "זה נועד לאישה מיוחדת במינה שאין דבר יקר מידי עבורה."

אני מקווה שהיא נמצאת ביניהן, אבל מעדיף שלא לבחון את הנשים. אינני רוצה להראות לה שאני יודע.

"אני יושב בבית הקפה. תארזי את השמלה והצעיף ותשלחי אותם לשם," אני אומר, מגיש לה כמה שטרות, הרבה יותר ממה שביקשה, וחוזר בצעדים מהירים לבית הקפה.

אני תופס שוב את מקומי ליד השולחן אלא שכעת אני יושב בגבי לקבוצת הבנות. אני חייב לנקוט במשנה זהירות. אני רוצה לדעת שהיא קרובה שאוכל לשמור עליה.

חבריי מצטרפים לשולחן ומנהלים שיחה ערה. אני מעמיד פנים שאני מקשיב, נד בראשי מידי פעם, זורק מילה פה מילה שם, אבל אוזני קשובה למה שנעשה מעבר לכביש.    

אני שומע את הנשים מתלחששות ביניהן בהתרגשות. "אני לא מאמינה איך הוא שילם עבור השמלה בלי להניד עפעף."

"שמעת שהוא אמר שהיא אישה מיוחדת במינה. אני מתה מסקרנות לדעת מיהי," אומרת האחרת.

"אם יתחתן תדעי, ואם לא אז לא נדע לעולם," נאנחת אחרת.

אני מנסה לשמוע את קולה של מילה, אבל הוא לא נשמע.

אני מנצל את ההזדמנות שהחבילה מובאת לשולחן כדי להסתובב. אני מחפש את השמלה שנתתי לה כשהגיע לביתי, אבל כל הנשים לובשות שמלות שחורות רקומות.

אני רואה ביניהן כמה נשים ששוקדות על מלאכת הריקמה וראשן מוטה מטה. אני לא מצליח לזהות מיהי במבט חטוף.

מונה מגיעה עם סלים מלאים במצרכים שקנתה בשוק והיא מבקשת מחמד שיכניס אותם לרכב. אני מספר לה על השמלה שקניתי למילה ומבקש שתתלה אותה בחדרה כשנחזור.

"אני יכולה גם להציץ על השמלות?" היא שואלת אותי, "יש לי כסף משלי."

זה בדיוק מה שרציתי שיקרה.

אני מצביע לה בידי לעבר קבוצות הנשים שיושבות לאורך הרחוב ורוקמות. אני מקפיד לא להצביע על הקבוצה ממנה רכשתי את השמלה.

מונה עוברת בין כולן ונעצרת ליד הקבוצה שנמצאת מול בית הקפה. היא מתעכבת לידה זמן רב. אני שומע שהיא  מתווכחת על המחיר ולבסוף חוזרת עם השמלה שבחרה.

"תודה שחיכית לי אדון אל סולטאני," היא אומרת ונדה בראשה לתודה.

"כבר מאוחר," אני אומר בקול לחמד, "הגיע הזמן לחזור."

"עכשיו אני מבינה," אומרת מונה.

"מה את מבינה?" אני מתמם.

"אתה יודע אדון, ואתה צודק," היא עונה לי.

"תמיד את מדברת בחידות?" אני שואל בטון קשוח.

היא מחניקה חיוך. כמובן אני לא אראה לה שהמסר הובן.

כאשר אנחנו מגיעים לבית חמד מסמן לי שהוא רוצה לאמר לי משהו.

"ביקשתי לדעת היכן חונות הרוקמות. ביקשתי שינהגו משנה זהירות, וישמרו עליהן מכל משמר," הוא אומר לי בשקט.

"ולמה אתה מספר לי את זה?" אני שואל ומקמט את מצחי.

"האדון יודע את התשובה," הוא עונה לי וממהר לקחת את הסלים המלאים בכל טוב למטבח.

אני ניגש לחצר הפנימית של הבית ויושב לבד. 'אני אמיר אל סולטאן שיכול להשיג כל אישה שאני חושק בה, לא רוצה אף אחת פרט לזאת שלא מושגת. גם אם יעברו מאה שנים, היא תהיה בסוף שלי."

מילה במדבר

מילה

"מאלה, אנחנו צריכות לדבר," אומרת לטיפה הדודה, "שתקת כל היום. את רוצה לאמר משהו?"

אני נדה בראשי לשלילה.

"את ראית היום שחמש השמלות שרקמת נמכרו," היא אומרת, "זה הישג בלתי יתואר ביחוד בהתחשב בזמן הקצר שאת עוסקת במלאכה."

"אני מודה לך," אני עונה לך.

"מגיע לך תשלום עבור העבודה שלך," היא ממשיכה ובוחנת אותי. אני יודעת בדיוק מה מצופה ממני לענות.

"את דואגת לארוחותיי ולצרכיי. אין לי צורך בתשלום. הכסף כולו שלך," אני עונה לה.

"את בטוחה? את יודעת שאחרות מקבלות את חלקן," היא ממשיכה.

"אני זאת שצריכה לשלם לכן על כל מה שאתן עושות למעני," אני עונה.

"את מבינה שהוא יודע," היא ממשיכה, "גבר שרוצה אישה יחכה בסבלנות עד שתהיה שלו. בעצמך שמעת שהוא אמר שהשמלה היא עבור אישה מיוחדת במינה."

"למה את חושבת שהוא התכוון אליי? הוא לא בחר בי. הוא נתבקש לעזור לי. עכשיו אני יכולה לדאוג לעצמי," אני עונה בקול בוטח.

"אני מכירה את אל סולטאני. כל אחת הייתה מוכנה לעשות הכל בשבילו. בחירת המילים שלו נועדה לאוזנייך בלבד," היא לא מרפה מהנושא.

"דודה, הבטחת ללמד אותי עוד מילים בערבית," אני משנה נושא בחדות.

"ואת הבטחת ללמד אותנו אנגלית," אומרות במקהלה כמה מ'אחיותיי' החדשות.

"לפני הכל את באה איתי למטבח ולומדת לבשל," היא אומרת לי, "יאללה קומי."

אבל כשאנחנו מגיעות למטבח היא מוציאה פינג'ן של קפה, שקית עם פולי קפה, עלי ומכתש. "ביום שתדעי להכין קפה כראוי, רק אז אלמד אותך לבשל."

"קודם אנחנו קולות את פולי הקפה תוך כדי ערבוב. שימי לב איך הם צריכים להראות. כשהם מוכנים אנחנו כותשות אותם עם העלי לאבקה דקה.

אנחנו מרתיחות מים ומוסיפות את אבקת הקפה. אם יש לנו שאריות קפה אנחנו מוסיפות מהם לחזק את הטעם."

הקפה מוגש מר, ללא סוכר. בשביל זה יש את המתוקים שליד. תביטי על אופן הבישול של הקפה. ותלמדי."

אני משננת כל שלב, וכאשר אני נדרשת לחזור עליו אני מבצעת אותו בשלמות. "את משהו מיוחד מאלה. אף פעם לא ראיתי בת מדבר כמוך. את בטוחה שלא בישלת מעודך קפה?" אומר לטיפה בחוסר אמון.

"יש לי זכרון חד לפרטי פרטים. בעבר הייתי זקוקה לזה. זה הציל את חיי לא פעם," אני אומרת לה.

היא מביטה בי.

"אמרתי לך דודה. יש דברים שאל תבקשי ממני לספר," אני אומרת.

"אנא לא אדחדת אל ארביה, כך אומרים אני לא מדברת ערבית?" אני פונה לעליה. 

"את מצחיקה מאלה, את דווקא אומרת את זה לא רע בכלל," אומרת עליה ומלמדת אותי לאמר זאת נכון.

"עכשיו בואי נלמד אותך מילים שישמשו אותך בשוק," היא אומרת.

"השמלה הזאת עבודת יד, אני לא יכולה להוריד במחיר," היא מתרגמת את המשפט לערבית בעוד כולן צוחקות.

”אני יודעת שזה לא האופן שזה מתנהל אצלנו. הנשים תמיד מתווכחות על המחיר," אני אומרת לה.

"אני שמחה שאת מבינה. לכן המחיר שאנחנו קובעות צריך להיות גבוה הרבה יותר כדי שנוכל 'לתת הנחה.' ועדיין אנחנו אומרות שאנחנו לא יכולות לתת הנחה."

"אלא אם כן זה אל סולטאני שמוכן לשלם כל מחיר," צוחקת אחת הבנות.

"אל תתלהבי," אומרת לה הדודה, "ראית אותו קונה פעם שמלה חוץ מהיום?"

"אולי היא כל כך תשמח שהוא יבוא לקנות שוב?" היא עונה לדודה.

"האוכל מוכן," אומרת הדודה וקוטעת את השיחה.

הבנות מצטופפות בחדר הגדול ומדליקות אש באח שיחמם את החדר.

אני מצטרפת לארוחה. רק עכשיו אני מרגישה את הרעב.

הלילה יורד ואני ניגשת לBrave  שמתקרב אליי לקבל ליטוף. אני בודקת שהוא אכל, ומסדרת את השמיכה כדי שיהיה לו נעים.

"לילה טוב גיבור שלי," אני אומרת לו ונכנסת לבית שהתחמם בינתיים.

אני נשכבת ליד עליה, שמכסה אותי בשמיכה שלה ונרדמת מייד.

בבוקר אני מתעוררת מוקדם ויוצאת לראות מה עם Brave. אני מביטה המומה לראות שהתא שלו  מרופד בקש, ושק גדול עם אוכל מונח מחוץ לתאו.

כשאני פונה לחזור לבית אני מוצאת מחוץ לדלת המטבח שק עם ירקות, לחם וגבינות.

אני מסתכלת סביבי אבל לא רואה אף אחד.

על החול נראים סימנים של פרסות. אין ספק שמישהו היה כאן לפני זמן קצר, שכן רוחות המדבר לא הספיקו לטשטש את עקבותיו.

"גבר שרוצה אישה יחכה בסבלנות עד שתהיה שלו," מהדהדות באוזניי מילותיה של לטיפה.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם