כמו עוף החול 20-משק כנפיים
אנאבל
'אנחנו צריכים לדבר קונור?' אני שואלת אותו בליבי, 'על מה בדיוק יש לנו לדבר?'
אני נוגסת בהיסח הדעת מהעוגה החמה. "אני חייבת לסיים משהו דחוף," אני אומרת למייפל.
"את בסדר?" היא שואלת בדאגה.
"כשאסיים את הדוח אני אהיה," אני עונה לה.
"תתקשרי אם את צריכה אותי," היא אומרת, מסמנת למלצרית שתביא את החשבון, משלמת ויוצאת.
אני שמחה שבחרתי שולחן שמוסתר מהרחוב. זה ייקל עליי לעבוד בלי לדאוג שמישהו יראה אותי.
אני שוקעת בדוחות ומגלה שתחושת הבטן שלי הייתה נכונה. גודל המעילה גדול אפילו ממה שקונור מדמיין . כרטיס האשראי הפרטי שלו שימש לקניות רבות שלא ייתכן שנעשו על ידו בזמן שהוא שהה במזרח הרחוק. אני מניחה שכיוון שהכרטיס שולם במלואו כל פעם הוא לא יכול היה לדעת שזה מה שנעשה.
אני מעתיקה את דוחות 'הוצאותיו הפרטיות' של קיילב לטבלה שלישית.
כאשר שלושת הטבלאות מוכנות, אני שולחת מייל לקונור.
לכב' מר מיין,
מצורפים בזה המסמכים הבאים-
1.רישומי תשלומי משכורת שלך החל מאוקטובר שנה שעברה כפי שמופיעים ברישומי החברה.
2. העברות בנקאיות בגינן לחשבון המסתיים בספרות שמונה-חמש-חמש-ארבע.
3. שם בעלי החשבון אליו הועברו המשכורות שלך.
4. דוחות כרטיס האשראי האישי שלך ובהן פרוט של הוצאות שנעשו בהונג קונג והוצאות שנעשו בניו יורק.
5. תשלום עבור כרטיס האשראי שלך בבנק.
6. פרוט תשלומים שהועברו לחשבונו של מר קלייב סטון בגין הוצאות. כפי שניתן לראות הם זהים במדויק לחשבונות כרטיס האשראי שלך.
רואה החשבון של החברה יוכל לאשר לך שאלה נתונים שהוצאתי מתוכנת החשבונאות של חברתך ולא נרשמו על ידי. בעזרת הנתונים המצורפים יוכל רואה החשבון לסיים את התאמת הספרים.
עם הגשת הדוחות האלה סיימתי את העבודה שלשמה נשכרו שירותיי בחברת אושיין.
מודה לך על ההזדמנות שניתנה לי לעבוד בחברתך.
בכבוד רב,
אנאבל מייג'ור, אנליסטית
*
אני עוברת פעמיים על המייל והדוחות ושולחת אותם. אני ממהרת להתנתק מהמערכת, וסוגרת את המחשב.
כאשר מתקבלת התראה על מסרון אני מתעלמת. אין לי שום רצון לקרוא מה יש לקונור עוד לומר לי. את כל מה שהיה לי לומר אמרתי במייל.
אני נכנסת למחוק את ההודעה ומופתעת לראות את השם – דיוויד פארקר.
דמעות מציפות אותי. כל העבר עולה לנגד עיניי.
דיוויד פארקר:
אני בניו יורק.
הייתי רוצה לפגוש אותך.
מחכה לשמוע ממך.
דיוויד.
'מה עוד יקרה ביום הקשה הזה שעוד לא קרה?' אני חושבת לעצמי.
אני מתלבטת היכן להיפגש איתו. ברור לי שאינני רוצה אותו בדירתי. מצד שני מקום מוכר כמו בית הקפה אצל בן במגדל הנהר הוא מקום מאד פופולרי בקרב צעירי ניו יורק. הדבר האחרון שאני רוצה זה שקונור יופיע פתאום ויראה אותי עם דיוויד. 'הוא עוד עלול לחשוב שאני סוכנת של דיוויד שנשתלה להפיל את החברה שלו,' אני חושבת במרירות.
לבסוף אני מחליטה לשאול את דיוויד היכן הוא.
אנאבל מייג'ור:
אני מסיימת לעבוד בקרוב. היכן אתה?
אני מכניסה את המחשב לתיק ויוצאת מבית הקפה.
הפעם כשנשמעת התראת הודעה אני לא מהססת.
דיוויד פארקר:
אני אצל עורך הדין ארן רוטשילד מחברת ל.א.ר.
המשרד נמצא במגדל הנהר. ידוע לך היכן זה?
אני אתפנה מתי שתגיעי.
אנאבל מייג'ור:
אני בדרך. אהיה שם תוך רבע שעה בערך.
אני מגיעה למגדל הנהר וניגשת למעלית העולה לקומה של משרד עורכי הדין. אני עומדת להיכנס ומעיפה מבט זריז במראה. אני שמחה על כך כיוון ששכחתי שהחולצה שלי הוכתמה מרוטב העגבניות.
אני ממהרת לצאת מהמעלית ונכנסת לחנות של מיו מילאן לקנות חולצה.
המוכרת מעיפה מבט על חולצתי המוכתמת. אני שמחה שהיא לא מעירה דבר על כך ומונעת ממני את אי הנעימות.
"קיבלנו היום מבחר של שמלות שחורות. אני יכולה להציע לך למדוד אחת מהן?" היא שואלת בחביבות.
"למה לא, שמלה שחורה תמיד נראית לי מתאימה," אני עונה לה. אני חושבת שזה מתאים שאפגש איתו לבושה כך.
המחשבות על מה יש דיוויד לומר לי לא עוזבות אותי.
אני ניזכרת במילותיה של אימו של ג'ונתן
*
"אני חושבת שזה יהיה הוגן אם ירושתו של ג'ונתן תעבור אליי, בסופו של דבר אני אימו," היא אמרה לי בבית הקברות. "בואי נודה על האמת, כמה שנים היית איתו אנאבל?"
"העובדה שעדיין לא הספקנו להקים משפחה לא עושה אותו פחות שלי," עניתי לה.
"נו באמת. את משווה קשר של אימא ובן למה שהיה ביניכם?" היא ענתה לי בזילזול.
"קשר בין אימא לבן?" לא התאפקתי, "אימא שלא טרחה במשך חודשים לבקר את בנה הגוסס בבית חולים? על איזה קשר את מדברת?"
כל כך רציתי לומר לה שג'ונתן נתן הוראה לאסור עליה להגיע ללוויה, אבל שתקתי.
אני מקווה בכל ליבי שאימו של ג'ונתן לא נמצאת כאן גם.
*
אני בוחרת את אחת השמלות. "אני אשאר איתה," אני אומרת למוכרת וניגשת לשלם עבורה.
ביציאה אני ניזכרת בטבעות שלנו שמסרתי לדורי.
"התליון שלך מוכן," היא אומרת לי עם היכנסי, מוציאה קופסה קטנה מהמגירה ומגישה לי אותה.
אני מוציאה אותה ביד רועדת ומלטפת את לב הזהב באצבעי. אני מתקשה לענוד אותו ודורי עוזרת לי.
"אני חייבת לברוח, שכחתי לגמרי שמחכים לי," אני מתנצלת וממהרת חזרה למעלית.
המעלית ריקה, ואני מתקרבת למראה לבחון את התליון. 'תשמור עלי,' אני מדברת אליו בליבי ואוחזת בו. איכשהו הוא נוסך בי ביטחון שאני מוגנת.
אני יוצאת מהמעלית ונפעמת מהעיצוב של משרד עורכי הדין. יש בו משהו מאד מרגיע ומזמין.
"שמי אנאבל מייג'ור," אני מציגה את עצמי בפני אחת הפקידות בקבלה.
"עורך הדין ארן רוטשילד ומר פארקר ממתינים לך," היא אומרת ומובילה אותי לחדר בו הם נמצאים. "אני משתתפת בצערך," היא אומרת לי.
היא מקישה על הדלת. "היכנסי," נשמע קול של גבר מהחדר.
אני פותחת את הדלת ונכנסת בצעדים מהוסים.
אני מופתעת לראות גבר צעיר יפה תואר שקם עם הכנסי. לא יודעת למה דימיינתי שעורך הדין יהיה מבוגר ורציני.
גם דיוויד קם לקראתי. הוא מושיט יד מהססת לעברי ולבסוף מתקרב ומחבק אותי. "תודה שהגעת. לא הייתי בטוח שתסכימי לראות אותי."
יש משהו חם ומנחם באופן שהוא מדבר אליי ומחבק אותי. כל כך הייתי זקוקה לחיבוק כזה היום.
"תכירי זה עורך הדין שלי. למדנו יחד באוניברסיטה. ביקשתי ממנו שיטפל ב…" הוא מפסיק את דבריו לרגע, "בואי תשבי."
הטון החביב שהוא מדבר אליי נוסך בי ביטחון שהוא לא כאן כדי לדרוש משהו ממני. מדוע אם כך אני פה?
"אני מבין שאת אלמנתו של ג'ונתן, אחיו של דיוויד," אומר לי עורך הדין רוטשילד, "אני ארן רוטשילד ונתבקשתי על ידו… אני מקדים את המאוחר. אני מבין שלא היית בקשר עם משפחת פארקר מאז. אני חושב שעדיף שאתה תספר לה."
המבט על פניו של דיוויד בזמן שהוא מסתכל עליי לא נראה לי מאיים ועדיין אני מרגישה מתוחה.
"אני מצטער על האופן שבו נהגה בך אימי. אומרים שאין לשפוט אדם בצערו אבל בינינו, שנינו יודעים שג'ונתן ואימי לא היו בקשר. הסיבה לכך לא הייתה נעוצה בך, אם לרגע חשבת. היא הייתה אישה לא פשוטה," הוא אומר.
"הייתה?" אני שואלת כמעט בלחש.
"הייתה, כיוון שלאחר מות אבי היא השתנתה. היא מודה שנהגה בך בחוסר הגינות ומבקשת לתקן את הנזק שעשתה. היא מינתה אותי לייצג אותה ולהעביר לך את הכספים שמגיעים לך.
אני זוכר שכילדים תמיד התלוננו שתשומת הלב שלה יותר במה שקורה בנייד מאשר בנו. היא לא הסתכלה עלינו כמעט. וכשכבר עשתה זאת היא הביטה בנו במבט כזה כאילו שהיא לא באמת מכירה אותנו.
ג'ונתן תמיד צחק שיום אחד היא תביט בנו ותשאל –'היכן הילדים שלי' כי לא שמה לב שהתבגרנו.
לא סתם ג'ונתן התגייס לצבא ושירת רחוק מהבית. המזל הגדול שלו הוא שהוא מצא אותך. את היית הבית שלו.
הוא כתב לי שאת הצלת את חייו. החזרת לו את השפיות. הוא היה מודע לכך שמגיע לך יותר. הוא באמת רצה לבנות לך בית כאן, אבל היה מכור לריגושים שהעניק לו הצבא.
'כשאני למעלה בשמים,' אמר לי, 'אני מרגיש משוחרר מכבלי העולם.'
הייתי מופתע שהוא אמר זאת אחרי שכל הזמן דיבר עלייך ושאלתי אותו למה הוא מדבר כך כשיש לו אותך.
'דיברתי על אימא שלנו,' הוא ענה לי בכעס כבוש.
אני לא יודע אם שמעת שהיא נפרדה מאבי אחרי שקרתה התאונה של ג'ונתן. אבי כבר היה מאד חולה ולא יכול היה לבקר את אחי, הוא נפטר זמן קצר אחריו.
"אולי אני לא צריכה לספר לך זאת, אבל הוא ביקש במפורש שהיא לא תגיע ללוות אותו בדרכו האחרונה. הוא אמר שהיא נפרדה ממנו מזמן.
לא היה לי מושג שכך היו פני הדברים כי הוא לא דיבר עליה. חשבתי שהעובדה שנישאו באירופה הייתה הסיבה לאי הגעתה לחתונה. רק כשעמד לעזוב את העולם הוא שיתף אותי שהיא פשוט סרבה לבוא. 'אני מודה שהוקל לי,' הוא אמר. עכשיו הכול מתחבר לי," אני אומרת לדיוויד.
"אהבתי את אחי אהבת נפש. אני יודע שאת צעירה ויום אחד יהיה לך בית חדש, ובכל זאת הייתי שמח להיות איתך בקשר. את מסמלת עבורי את הקשר אליו," אומר דיוויד.
"אני לא יודעת מה לומר לך. אני אשמח להיות איתך בקשר, אבל בקשר לכסף אין לי צורך בו, אין בו כדי להחזיר לי אותו," אני עונה לו.
"את לא חייבת להחליט כעת," מתערב ארן, "אולי תשני את דעתך."
"לא נראה לי, אבל אני מסכימה לתת לך תשובה מאוחר יותר," אני אומרת וכבר נרקמת במוחי תוכנית להציע לו להקים עם הכסף קרן להנצחתו של ג'ונתן.
*
קונור
אני כועס על עצמי. כועס זאת לא המילה הנכונה. אני רותח. 'איבדת את שפיותך,' אני גוער בעצמי, 'מה פתאום התנהגת אליה כך. היא הוכיחה לך את נאמנותה ללא כל ספק.'
אני מריץ במוחי את מה שקרה פה שוב ושוב. ברור שאם הייתה רוצה לפגוע בי, היא לא הייתה יורדת לעומקם של דברים למעני אלא עושה רק מה שביקשתי ממנה. אין ספק שהיא התאמצה הרבה יותר ולא הניחה לאף פרט לחמוק מעיניה.
אני מבין לגמרי שהיא לא רוצה לשמוע ממני. לא פלא שהיא לא עונה למסרונים שלי.
אני לא הולך לוותר. לא רק בגלל שאני עקשן, אלא שמבחינתי אין אפשרות אחרת. הלב שלי בידיה, אני זקוק לה כמו אוויר לנשימה.
ואז מגיע המייל שלה. אם הייתי צריך הוכחה לנאמנותה כלפיי היא מונחת כעת לפניי.
אני נכנס לקרוא את המייל המפורט שלה, ועומד מולו המום. אני שולח אותו לכריס ברוקלין.
הנייד מצלצל. הלב שלי מתרגש אבל מייד מתאכזב. זה כריס.
"אתה לא מבין מה יש לך ביד. האישה הזאת היא זהב טהור. היא הגישה לך על מגש של כסף את כל ההוכחות באופן כזה שאין צורך להסביר דבר.
אני המום מכך שקיילב הירשה לעצמו לעשות בחברה שלך כרצונו, ולא רק אלא פלש לכיסך הפרטי כדי לממן את חייו.
אגב, שמת לב שבחשבון של חודש שעבר, כאשר היית עדיין בהונג קונג, נעשתה רכישה בחנות התכשיטים קתרין לה בלנק בסכום פעוט של מאה חמישים אלף? ברור שהתשלום בכרטיס האשראי שלך, שאינו מוגבל בסכום, אושר.
התקשרתי לחנות ודיברתי עם המעצבת דורי ברמינגהם. היא אישרה לי שהוזמנה אצלה טבעת משובצת יהלומים. למזלך הטבעת לא נמסרה עדיין. את שם המזמין אין צורך שאומר, נכון?"
"מה שאני רוצה זה רק שהרישומים יחזרו להיות כפי שצריך ושיותר לא אראה אותו," אני אומר לכריס. אני עייף מכל הסיפור הזה ומה שבאמת מטריד אותי כעת הוא לדבר עם אנאבל ולהביע בפניה חרטה על כל מילה שאמרתי לה.
"תעשה כרצונך, אבל אני כבר ביקשתי עיקול על חשבון הבנק שלו, ביחוד כשידוע לי שהועברו לשם מיליונים ממך עבור הדירה שמכר לך."
"אני סומך עליך," אני אומר, "אני חייב לסיים."
בהחלטה של רגע אני נוסע לחנות התכשיטים קתרין לה בלנק.
דורי מקבלת את פניי בחיוך. "דיברתי לפני כמה דקות עם עורך הדין כריס ברוקלין. תראה," היא אומרת לי ומראה לי את שובר התשלום, "ביקשתי שיזכו את כרטיס האשראי שלך."
"אין צורך," אני עונה לה, "אני רוצה לרכוש טבעת לאישה שאני אוהב."
דורי מראה לי מבחר של טבעות. אני מביט בהן ומייד בוחר את האחת. היא טבעת עם יהלום אחד, ושלוש שורות של יהלומים קטנים מסביבה. הטבעת עדינה, אבל בהחלט בעלת נוכחות חזקה.
"ומיהי, אם יותר לי לשאול?" שואלת דורי בסקרנות בעודה אורזת לי את הטבעת.
"קוראים לה אנאבל, והיא האישה הכי מדהימה שפגשתי בחיי," אני עונה, כאילו לא קרה בין אנאבל לביני דבר.
"אני כל כך שמחה בשבילכם," היא אומרת בהתפעלות, "היא הייתה כאן לפני זמן לא רב. אתה בטח יודע שהיא נתנה לי לצרוף את טבעות הנשואים שלה ושל בעלה לתליון בצורת לב. היא באה לאסוף אותו לפני שהיא עלתה למשרד של ארן רוטשילד. היא נראתה מעט עצובה."
אין לה מושג כמה משמחת אותי העובדה שאני יודע היכן היא. אני מודה לה וממהר לעלות למשרדי עורכי הדין ל.א.ר. בה עובד ארן.
אני ניגש לקבלה ושואל האם אנאבל עדיין פה.
"היא עדיין בפגישה עם עורך הדין ארן רוטשילד," היא עונה לי ברשמיות.
"אם כך אחכה לה כאן," אני אומר לפקידה, אבל אז אני שומע את קולה של אנאבל.
היא קולטת אותי וניגשת אליי בצעדים מהירים. "אתה עוקב אחריי?" היא מסננת לעברי בשקט.
"הייתי בחנות של דורי ושמעתי שאת פה," אני אומר לה, "התליון שלך מדהים," אני מוסיף כדי שתדע שבאמת הייתי אצל דורי.
אני לא חושב לרגע ויורד על ברכי, פותח את הקופסה ומראה לה את הטבעת.
"אני יודע שטעיתי, אני יודע שפגעתי בך. אני מבטיח לך לפצות אותך על כך כל חיי אם רק תתני לי את ההזדמנות לכך," אני אומר לה.
"איך העזת בכלל לחשוב שאני יכולה לבגוד בך?" היא שואלת בבכי עצור.
"אני מודה שאין לי הסבר. לא הבנתי למה את קוראת לי בן… למה את מקללת אותי. הייתי עיוור לכל כך הרבה דברים וחשבתי שאולי זה רגע כזה. ברור לי שזה לא הגיע לך.
מייד אחרי שהלכת ניסיתי לדבר איתך, אבל התעלמת ממני.
כריס התקשר להודיע לי שקיבל את החומר שלך ומאד שיבח אותך. אני לא זוכר מה הוא אמר בדיוק כי המחשבות שלי היו נתונות רק לך ואיך אני מתקן את מה שעשיתי," אני אומר לה.
"ואתה חושב שטבעת יהלום תעשה עבורך את העבודה?" היא שואלת.
"לא. זה אני שאצטרך להראות לך כמה אני מתחרט. הטבעת היא כדי להצהיר בפנייך שאני אוהב אותך ורוצה שתהיי איתי לנצח," אני אומר.
"אז זהו? אתה חושב שפשוט תשים אותה על אצבעי ואני אסכים?" היא לא מרפה.
"לא מתוקה. ברגע זה אני לא בטוח בכלום, ובכל זאת אני רוצה לשאול אותך שאלה. אנאבל מייג'ור האם.." הוא שואל
"כן!" היא עונה לי לפני שאני מסיים את השאלה.
אני עונד את הטבעת על אצבעה, ורק אז קם ומעניק לה נשיקה ארוכה.
"אתה שומע?" היא שואלת אותי.
"את מחיאות הכפיים של כולם מסביב?" אני שואל נבוך.
"לא אהוב שלי, את משק הכנפיים שלי הנפרשות מעליי ונושאות אותי גבוה, כמו עוף החול שמתעורר סוף סוף לחיים."
אנאבל
לשמחתו של קונור התברר שרואה החשבון שלו נשאר נאמן אליו. לא היה לו מושג מה שארע בשנה האחרונה כיוון שקיילב דחה כל הזמן את העברת החומר אליו בתרוצים שונים.
*
"תבין," הוא אמר במבוכה לקונור, "היה מאד קשה לעבוד עם קיילב. החלטתי שאחכה עד שיגיע הזמן להנפיק את הדוחות השנתיים, ואם עד אז לא אקבל לידי את החומר אפנה אליך. חשבתי שאוכל לפתור את העניין בלי להטריד אותך. המרחק בשעות בין ניו יורק להונג קונג היקשה עליי. אני מקווה שאתה מבין זאת."
*
אנחנו יושבים בדירה וממתינים לבואו של כריס ברוקלין. זה עתה סיימתי לסדר את הבית ואנחנו ממתינים לבואו. ריחות של ארוחת הערב המתבשלת על הגז מתערבבים עם ריח אפיית העוגה בתנור.
אני מתחילה לעלות במדרגות לחדר השינה כדי להחליף בגדים כאשר דפיקות חזקות בדלת מפריעות את השלווה של הבית.
"מי זה יכול להיות?" אני שואלת את קונור מופתעת.
"תיכף נדע," הוא עונה לי ברוגע, ניגש לדלת, ומסתכל על המסך המראה את הדלת מבחוץ.
"לא תאמיני, יש לנו אורחת. אשתו של ידידנו מר סטון," הוא אומר ופותח את הדלת.
"שלום לך," הוא אומר לה בנועם.
"מה אתה חושב שאתה עושה פה. עוף מהבית שלי!" היא צורחת עליו, "ותקח אתך את..את… ההיא."
"אני לא יודע מה קורה בינך לבין קיילב. אני מניח שהוא לא סיפר לך שהוא מכר את הדירה," הוא אומר לה בטון שליו שמוציא אותה מדעתה.
"באמת?" היא עושה לו עושה לו פרצוף, "ואיפה כל הכסף? כי היתרה בבנק מראה שיש שם רק כמה אלפים."
"את לא מצפה שאסביר לך איך מתנהל חשבון הבנק שלכם," אומר לה קונור, "אני יכול להראות לך שהבית הועבר על שמי."
"אני אתבע אותך על הונאה," היא אומרת.
"את מוזמנת לתבוע," הוא עונה לה, "בדיוק הגיע לכאן עורך הדין שלי. את מוזמנת לדבר איתו. שלום כריס, תכנס."
"אני מצטער בשבילך מיסיס סטון אבל מסתבר שקיילב הונה גם אותך. אני יכול להראות לך את מסמכי המכירה שעליהם חתם קיילב. את נתת בידו ייפוי כוח לפעול בשמך וזו הייתה טעות," אומר לה כריס.
"קונור שילם ממיטב כספו עבורה. לא היה לו מושג שהוא רוכש את הדירה ממנו, כשם שלקלייב לא היה מושג מי הוא הקונה. הוא השאיר ניירות חתומים במשרדו של עורך הדין שלו."
"אם אתה צודק, מדוע אין כסף בבנק?" היא שואלת.
"התברר שבשנה האחרונה משך קיילב כספים שלא כדין מהחברה. היום בצו בית משפט הוא נאלץ להחזירם," אומר לה כריס, "זאת הייתה הפשרה שהשגנו איתו תמורת כך שלא תוגש נגדו תביעה פלילית."
"הייתי טיפשה שהאמנתי לשקרים שלו. שלא תחשוב שלא שאלתי אותו שאלות, אבל הוא ידע תמיד למצוא תרוץ לכל דבר," היא אומרת.
"את מבינה שאני לא יכול לעזור לך," אומר לה קונור, "כל דולר שאין לו הסבר מחייבים את הכרטיס האישי שלי. אני לא חושב שזה הוגן לדרוש ממני לשלם על כספים שלא אני משכתי."
"אבל למה, אתה לא בעלי החברה?" היא שואלת אותו מופתעת.
"זה עוד שקר שהוא מכר לך," אומר לה כריס, "קונור הקים את החברה, הוא הבעלים היחיד שלה ואוחז ברוב המניות."
היא עוזבת מובסת את הדירה. עם כל הצער שאני חשה עבורה אין ביכולתינו לעזור לה.
"אין לך מושג כמה עזרו הדוחות ששלחת לי," אומר כריס לי ומגיש לקונור את רישום החברה המתוקן. הוא מוציא עט מכיסו ומגיש לקונור שיחתום.
"הכסף שמשך על חשבונך הופקד היום בחשבונך הפרטי. היתרה הועברה לחברה," הוא מעדכן אותו בזמן שקונור חותם על המסמכים המחזירים לידיו את השליטה על החברה.
"עכשיו תורך," אומר לי קונור בחיוך.
"אני לא מבינה," אני מביטה עליו מופתעת.
"דיברתי עם בעלי המניות האחרים והם הסכימו איתי ללא היסוס שהמניות של קיילב יעברו אלייך.
כשאמרתי לך שאני רוצה שתהיי חלק מחיי, התכוונתי לחיי במלואם, לא רק בבית."
*
אנחנו נפרדים מכם ומודים לך שקראתם את סיפור האהבה שלנו.
צדקה סבתי כשאמרה שתמיד יש תקווה, גם אם היום הכול נראה בלתי אפשרי.
אם עוף החול יכול היה לקום מאפרו, כך גם אנחנו.
אני נפרדת מכם אבל מבטיחה שעוד נתראה.
שלכם,
אנאבל
