on
נובמבר 12, 2020

קיית קנון

יום שלישי בבוקר. אני מבטלת את הנסיעה לניו יורק. זה בדיוק אחד הימים שאני לא צריכה להיות שם שכן זה אחד מימי המפגש של החברים. אני קובעת עם אייבי ישיבת עבודה. עכשיו כשיש לנו משרד מיוחד במתחם של החווה למגנוליה אנחנו יושבות בו ליד שולחן עבודה ארוך, אחת מול השנייה, ועוברות שוב על הגרפיקה של דפי הפרסום שלנו.

“מעניין איך יגיבו החברים שלך בניו יורק כשישמעו שזו את בעלת החברה המסתורית,” אומרת אייבי בשעה שהיא מראה לי עוד הצעה לפרסום.

אנחנו בעלי החברה. מה את עושה כעת אם לא עובדת על החברה ושותפה להחלטות על הפרסום?” אני שואלת אותה.

“שמעת מדין? ” היא שואלת.

” למה שאשמע ממנו? יש לו חברה,” אני עונה.

“לא יודעת, יש לי הרגשה שהסיפור ביניכם אינו גמור,” עונה אייבי.

“נראה לי שמכל בנות הבית אני היחידה שלא רומנטית. אולי לכן התחתנתי עם מי שהתחתנתי והיום אני גרושה,” אני אומרת.

“את כל כך מצחיקה. רק מהאופן שאת אומרת את זה יודעים שאת כן. את רוצה שניכנס למערכת היחסים האומללה שלך עם דימיטרי? יש לך מודל נפלא לנישואים טובים ומשפחה טובה. את לא התחתנת כי רצית לברוח מהבית.”

“איך את מסבירה שטעיתי כל כך לגביו?” אני שואלת.

“תזכרי בהתחלה שלכם יחד. עם כל הכעס על מה שעשה לך היו בו תכונות שמשכו אותך. זוכרת שדיברת איתו שעות?” אומרת אייבי.

“נכון, היו לנו שיחות מאד כיפיות ומעניינות. הוא ללא ספק גבר חכם. הוא הראה לי את הצד הרגיש שלו. לאיפה כל זה נעלם אחרי שהתחתנו? איך אני באמת אדע, אם אי פעם אפגוש גבר שיהיה רציני לגביי, שזה באמת נכון? אני כל כך מבולבלת,” אני אומרת לה.

“אבל פגשת אותו למה את מתעקשת שלא,” אומרת אייבי, “העיניים שלך זורחות כל פעם שאת מדברת עליו.”

“הוא יפה בצורה כזו שנשמתי נעתקת רק מלהסתכל עליו. עשיתי איתו אהבה והמראתי לשחקים. אני אוהבת בו הכל. את הריח, את הטעם, את הקול. יש רק דבר אחד שמפריד בינינו. קוראים לה טליה. מתי תביני שאני הייתי שעשוע בשבילו בזמן שהוא גנב לי את הלב?” אני שואלת, “עומדת מולך אחותך נטולת לב. הלב שלי אצלו והוא משחק בו כמו משחקים עם כדור פינג פונג.”

“קייתי, לפעמים אני מסתכלת עלייך, על האישה הכל כך חכמה שאת, על האישה הנדירה שאת, וכן אני מכירה גם את חסרונותייך, ולא מבינה איך לפעמים את כזו ילדה,” אומרת לי אייבי.

“אייבי, המשפחה שלנו כל כך מחבקת ואוהבת. חסר לי המגע הזה עם גבר שיאהב אותי, שאשן איתו מכורבלת. לא שכך היה עם דימיטרי, אבל אולי בגלל זה אני צריכה את זה יותר. כך הייתי עם דין לזמן קצר עד שאימא התקשרה. את זה אני רוצה. את ההרגשה הזו שאני יכולה לשחרר שליטה. מין הרגשה של חופש מוחלט מתוך הידיעה שיש מי ששומר עליי. הוא הבטיח לי שכך יהיה אבל מסתבר שיש לו מישהי אחרת,” אני אומרת.

“את נשמע כמו תקליט שבור. נניח לנושא,” אומרת אייבי ונאנחת, “מה אני אעשה איתך אחותי הקטנה.”

דין מרקהם

אני מתעורר מעוד חלום רטוב. הגוף שלי מתגעגע אליה. אני לא זוכר מתי מישהי נגעה בי כך.

בהתחלה עוד היה בי הרצון להיות עם אחרות כדי למחוק את המגע שלה, את הריח שלה, את הקול שלה מעליי. אני נכנע ויודע שאני חייב למצוא את הדרך אליה.

“אתה מבין שבכלל לא אפשרי שאוהב מישהי אחרת, בשעה שהשם שלה חרוט לי על כל הלב. אין בו מקום אפילו לאות של אישה אחרת. זו היא והיא בלבד,” אני אומר לריי בשיחת הבוקר הקבועה שלנו כשהוא מתקשר אליי לפני שהוא יוצא לעבודה.

“זה שאתה אומר לי את זה לא מקדם אותך לעברה בכלום. אתה חייב לעשות את הצעד לקראתה. קוראים לזה חיזור דין. אתה חייב למצוא את המילים שלא תרחקנה אותה ממך,” אומר ריי.

כבר אין טעם שאחזור על מה שכבר אמרתי לו. קיית לא רוצה שאכתוב לה.

אני הולך למגדל האזמרגד. סוף סוף התקינו בו את דלתות הכניסה שתכננתי. אני עומד מולן. הן עשויות מעץ כבד שמשתלב יפה עם הקירות החיצוניים של הבניין. השומר ממהר לקראתי כדי לפתוח את דלתות הבניין הנעולות. הוא מגיש לי את צרור המפתחות כדי שאוכל להיכנס אליו סוף סוף באופן עצמאי. בסופו של דבר חלק גדול מהבניין הוא בבעלותי.

אבל אני לא נכנס. אני רוצה לנצור את הרגע, להנות מהחלום שלי שהופך למציאות.

אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מאשר להביא אותה לכאן. לשתף אותה בהתרגשות שעוברת עליי. פתאום נופלת בי ההבנה. אני מצלם את הדלתות החדשות ושולחת אותו בהודעת מסרון לטרה. לרגע אני רוצה להוסיף כמה מילים אבל מסתפק במילים: “סוף סוף הותקנו דלתות הכניסה למגדל האזמרגד.”

אני מחליט עם עצמי שאני לא בודק האם היא קראה. כאשר ארגיש צורך לדבר איתה אשלח לה תמונות.

אני עולה למשרד וההתרגשות ממלאת אותי. גם פה הדלתות כבר מורכבות ואני יכול סוף סוף להזמין את הנגרים להרכיב את הרהיטים. יכולתי לקנות רהיטים מחנות הרהיטים שבשרותיה אני משתמש עבור לקוחותיי, אבל הפעם זה המשרד שלי ואני רוצה שיהיה בדיוק כפי שאני רואה אותו בדמיוני, ואיך שאני מדמיין אותו לא קיים בחנויות.

אני פותח את התריסים ואור רך מציף את החדר. המחזה שנגלה לעיני עוצר נשימה. האזור בו נבנה הבניין משקיף על הפארק ונהר ההדסון נראה ברקע. במבט למטה אפשר לראות את צבעי השלכת המרהיבים הנראים ככתמי צבע על בד. בלי לחשוב פעמיים אני מצלם תמונה ושולח ל”טרה.” אני מוסיף: “הנוף הנשקף מחלון משרדי החדש.”

אני מעסיק את עצמי כל היום עם הנגרים. הם עובדים במרץ רב, כי הם יודעים שאם אהיה מרוצה יש להם סיכוי לקבל עבודות ממשרדים אחרים. ברגע שחדר העבודה שלי במשרד מוכן אני מתיישב ושוקע בעבודה. אני עושה הפסקה להזמין לכולם ארוחת צהריים.

שוב אני נמשך לחלון כאשר השמש מתחילה לשקוע. זו הפעם הראשונה שאני צופה בשקיעה בבניין. אני יכול לדמיין את קיית איתי מסתכלת נפעמת. אני מתעד את הרגע בשבילה. אני מוסיף את הכיתוב: “השקיעה מחלון משרדי” אבל לא שולח. אני לא רוצה שהיא תרגיש שאני מטריד אותה יותר מידי.

אני שולח לה את התמונה רק למחרת בערב. אמנם היא עברה לי לאורך כל היום במחשבות אבל אני לומד להתאפק.

היא עדיין לא מגיבה. “יש לי את כל הזמן שבעולם,” אני מדבר אליה בליבי.

אני משקיע את כל כולי בשלבי הסיום של הבניין. אני מציין בסיפוק שכמעט כל מה שביקשתי בוצע. בעוד שבועיים, כך אני מעריך, אפשר יהיה להזמין את הצלמים. אני בהחלט מתרגש וגאה ביצירה שלי.

אני חוזר הביתה מאוחר ונרדם מייד. אני ישן שינה נטולת חלומות כל הלילה וקם עם עלות השחר. אני ניגש מנומנם לקרוא את חדשות הבוקר ופותח גם את הטלוויזיה בערוץ החדשות. מין מנהג שסיגלתי לי, כיוון שאני לא מרבה לצפות בחדשות במשך היום.

ואז אנני שומע ברקע את הידיעה שמושכת את תשומת ליבי וגורמת לי להתרכז בנאמר.

בסוף השבוע הזה יחגגו הכפרים ברחבי מדינת ניו יורק את חגיגת הסתיו, מדווחת קרן סופרפילד קריינית החדשות של רשת החדשות סי.אן.אן.

“ספרי לי על זה,” אני מדבר לקריינית.

ממחוז טיוגה הממוקם סמוך לגבול ניו יורק עם פנסילבניה נמסר כי חלק מהחגיגות מבוטלות. עדיין לא נמסר באיזה ישובים לא תערכנה החגיגות וכן לא נמסרה הסיבה לביטולן.

אני מביט על המפה המוצגת על המסך. ניקולס, הכפר של קיית, מופיע במרכז המפה. האם יש סיבה שהוא מסומן בעיגול? אני בודק את הטלפון שלי. היא לא קראה את ההודעות שלי.

“ראית את החדשות?” שואל אותי ריי שמתקשר מיד, “אני מבין שנסיעת סוף השבוע שלנו מבוטלת.”

“אני מניח שכן,” אני אומר לו, “זה נשמע מאד מוזר. כנראה משהו רציני קרה שם.”

“היה לך קשר עם קיית?” שואל ריי.

“היא לא עונה להודעות שלי,” אני עונה, “האמת שלא בדיוק כתבתי לה, אלא שלחתי תמונות. שיתפתי אותה בדברים שעוברים עליי. מה שמזכיר לי שעלה לי רעיון בעקבות פניות של אנשים שמתעניינים ברכישה של קומות בבניין. מה דעתך להקצות כמה קומות למרכז רפואי?”

“בגלל קיית?” הוא שואל.

“למה בגלל קיית?” אני שואל.

“חשבתי ש… לא משנה. כלומר חשבת עליי?” הוא עונה לי.

“כן,” אני עונה, “למה שאלת על קיית.”

אבל אז יש שוב מבזק חדשות.

סופה רצינית מתרחשת מאז שעות הלילה במחוז טיוגה השוכן בגבול הדרומי בין מדינת ניו יורק ופנסילבניה,” מעדכנת  קרן סופרפילד קריינית החדשות, לכתבינו ניק סולאר נמסר כי הסופה כללה כמה פגיעות ברק קטלניות. לפי ההערכות הנפגעת העיקרית היא ניקולס הסמוכה לחופי נהר סוסקווהנה. אני מעבירה את השידור לכתבינו לענייני מזג אוויר ניק סולר. ניק,”

ניק סולר:

“תודה קרן. ובכן אין עדיין אפשרות להעריך את הנזקים כיוון שקו המתח נפל ואין קשר עם האזור שנפגע. האזור כולו נתון בעלטה, והכבישים אליו נחסמו מכל עבר.

על המסך מופיעה תמונת של ” Green Hills Ranch (חוותהגבעות הירוקות). “

 הישוב ניקולס ידוע בעיקר בזכות משק החלב של משפחת קנון. אני מניח שיש לצפות למחסור במוצרי חלב, שכן מחלבת קנון היא הספק העיקרי של תוצרת החלב בעיקר בחוף המזרחי.

אני שולח מייד הודעה לקיית: “תכתבי לי שאת בסדר. יש משהו שאני יכול לעזור? ד.

היא לא עונה. אני מנסה להתקשר אליה דרך הווצאפ אבל מתקבלת הודעה מוקלטת שהלקוח מנותק.

כוחות הצלה רבים נמצאים במצב היכון להיכנס לאזור. בשל מזג האוויר הסוער נמנעת הגישה ולא נותר להם אלא לחכות שהסערה תירגע.

אני מוטרף מדאגה. אני נכנס לאתר של מחלבת קנון. ומשאיר שם הודעה:

דין מרקהם: אתם בסדר? אפשר לעזור במשהו?

כבר ברור לי שיקשה עליי להתרכז בעבודה עד שלא אדע שהכל בסדר.

כל פעם מטפטפת התקשורת עוד פיסת מידע.

אני למד שכמה בתים ניזוקו קשה מפגיעת ברק. יש בתים שניזוקו משיטפונות אדירים בגלל שילוב כמות הגשמים האדירה והקירבה לנהר שעלה על גדותיו. משפחות נשארו ללא קורת גג.

אני עוקב אחרי הפרסומים של מחלבת קנון ואין שום פרסום חדש בקשר למצב.

*

שבועיים עברו….

אני הולך לקנות חלב לדגני הבוקר. כשאני עומד להיכנס לחנות אני רואה זנב של משאית גדולה ועל הדלתות שלה כתוב:

מחלבות קנון

ניקולס, ניו יורק

טל:607………..

אני ניגש למקרר החלב ונושם לרווחה. ערמות של מוצרי חלב תוצרת המחלבה מונחות על משטחים ועובד החנות מכניס אותם למקומם. “חגיגה לעיניים,” אומר לי העובד. “הגיעו היום גם מוצרי החלב לא רק חלב בלבד. אמנם עדיין לא הכל, אבל זה מעודד.”

“מעניין מה קרה שם. לא מדברים על זה,” אני אומר לו.

“שמעתי שהמצב שם ממש קשה, “הוא עונה לי, “הנהג שהוריד את הסחורה סיפר לי שהמחלבה קיבלה אישור מיוחד לשלוח סחורה כדי לא ליצור מחסור במוצרי חלב בסיסיים.”

אני חוזר הביתה וניגש ישר למחשב. האתר של המחלבה עדיין לא פעיל. אני מתיישב להכין לי קפה כאשר אני שומע צלצול של הודעה נכנסת. אני רואה שנכנסה לי הודעה בווצאפ. אני פותח אותה ולנגד עיני מתגלה תמונה יפיפיה של שקיעה. “השקיעה שלי בגבעות הירוקות.”
 

אני נפעם למראה התמונה. אני לא מתאפק וכותב לה:

שמח לראות שאת בסדר.

התמונה מדהימה ביופייה.

בבקשה תתקשרי.

ד.

 אני ממתין לתשובה, אבל היא לא מגיעה. שוב היא משחקת איתי.

אני יוצא למרפסת מצלם לה את השקיעה מדירה שלי ושולח. “השקיעה שלי.

קריר בחוץ ולכן אני חוזר לסלון ופותח את הטלוויזיה.

שוב קרן סופרפילד קריינית החדשות של רשת החדשות סי.אן.אן. מדווחת: 

שבועיים אחרי האסון מחוז טיוגה נפתחו היום חלקית הכבישים וממדיו מתחילים להתבהר. הכפר ניקולס ספג את מירב הפגיעה.

חמישה בתים בכפר נפגעו קשות מפגיעות ישירות של מכות ברק.

חוות הגבעות הירקות בבעלת משפחת קנון ובה מחלבת קנון המספקת 80 אחוז מתוצרת החלב בחוף המזרחי ו-40 אחוזים מתוצרת מוצרי החלב במערב, ספגה פגיעה קשה בעקבות ההצפות. מכון החליבה המשיך לעבוד כרגיל ולספק חלב בכמויות הרגילות. מוצרי החלב האחרים סופקו רק בחלקם. החל מהיום שבים למדפים בהדרגה כל מוצרי המחלבה.

כתבינו מוסר שתשתיות החשמל, הטלפונים ומגדלי התקשורת הסלולרית עדיין לא שוקמו בניקולס והטלפונים הסלולריים כמעט ולא עובדים.

“אז זה לא שאת לא רוצה לענות לי,” אני מדבר בקולי לעצמי וחיוך נמרח על פני, “כמה אני מתגעגע אלייך.”

*

שבועיים קודם

קיית

 חשבתי שלא אשמע מדין. אמרתי לו שלא יתקשר יותר. אבל הוא התחכם איתי והתחיל לשלוח תמונות בצרוף כותרת. בהתחלה כאשר שלח את התמונה של דלתות המגדל חשבתי שהוא רוצה להתפאר ביצירה שלו. הנחתי שהוא שלח את זה בתפוצה לכל חבריו ולאו דווקא לי אישית. אבל כאשר המשיכו התמונות להגיע הבנתי שהוא משתף אותי בחייו. כאשר הגיע התמונה של המדהימה של השקיעה מחלון משרדו לא יכולתי שלא להגיב.

אחר הצהריים עליתי עם ג’ק למרעה להוריד את הפרות חזרה לרפת וצילמתי לו את השקיעה מעל הגבעות הירוקת של החווה. הגבעות שנתנו לחווה שלנו את שמה. תכננתי לשלוח לו אותה כאשר אסיים את העבודה בערב כי היה ברור לי שהוא יגיב ורציתי להיות פנויה לענות לו.

אחרי שסיימתי את המטלות, עוד לפני שהלכתי לאכול, העליתי את התמונה עם המילים “השקיעה שלי בגבעות הירוקות.” בדיוק כשלחצי על “שלח” נשמע רעש מחריד אוזניים וגשם ניתך על פני  הארץ, היכה בכוח על הגג. האור כבה מייד וכך גם הטלפון.

 ירדתי למטה בריצה. הרעש רק גבר והיה נשמע כאילו סוף העולם הגיע. הבטתי מבעד לחלון והמחזה שנגלה לעיני היה בלתי ייאמן. כמויות כאלה של מים לא ראיתי מימיי.

“אני לא מאמין,” מלמל אבא שנכנס הביתה רטוב כולו יחד עם האחים שלי, “דבר כזה לא ראיתי. זה כאילו מישהו עומד שם למעלה ושופך טונות של מים רק עלינו. נהיה חייבים להישאר בפנים בתקווה שזה יחלוף תוך כמה שעות. אם לא נאלץ ללכת בסופה חזרה לרפת.”

“מה קורה ברפת?” אני שואלת, “זה לא עלול להזיק לפרות?”

הגבהנו את המשטחים כמה שיותר והעלנו את חלקן למפלס הגבוה יותר. הגג שם נראה יציב. נקווה שכך ימשיך,” הוא עונה לי.

בעודו אומר את המילים האלה מאירים את השמים ברקים. אף פעם לא פחדתי מברקים ורעמים, אבל האור שמאיר את השמים בליווי הקולות גורם לי לצמרמורת.

אבא מציץ מבעד לחלון. “נראה לי שאצלנו הכל בסדר,” הוא אומר, “אבל זה נראה ממש מפחיד ואני לא אתפלא אם יש בתים שניזוקו.”

*

את הלילה אנחנו מעבירים כולנו בסלון מול האח. בשעה המיועדת לחליבה אנחנו מציצים החוצה. הרעש קצת פחת והפך לרעש של גשם שוטף רגיל. המראה שמתגלה לעינינו עם עלות השחר ממש מבהיל. הכל מוצף מים. אני ממהרת לנעול את מגפי הגומי שלי ומעיל גשם ומפלסת את דרכי בזרם הסוחף לעבר האורווה. אני מודה על המבנה המסיבי של הדלתות שמנע מהמים להציף את פנים האורווה.

אני נאבקת עם המים לפתוח את הדלת והם מתפרצים פנימה. לשמחתי אני מצליחה לסגור את הדלת מאחוריי מספיק מהר כך שלא נגרם נזק גדול. אני גורפת מיד את המים למקלחת שנמצאת קרוב לכניסה לאורווה ונותנת להם לרדת עם הביוב למי התהום.

הסוסים חסרי מנוחה ושמחים לראות אותי. אני עוברת ביניהם, מרגיעה כל אחד מהם לפני שאני מתחילה במטלות הבוקר. רק אז אני מורידה את מעיל הגשם שמטפטף על הריצפה ומשאיר שביל אחריי שביל של טיפות מים רבות.

“זה היה כל כך מפחיד,” אני אומרת לבלאק סטאר, “בחיים שלי לא שמעתי את הטבע ככה משתולל. עוד אין לי מושג איזה נזק נגרם בחווה אבל אני שמחה לראות שאתם בסדר.”

אני עובדת באורווה בשיא המרץ. אני פה לבד היום כיוון שהאחרים עובדים ברפת.  פתאום אני קולטת. חגיגות הסתיו לא יוכלו להתקיים בסוף השבוע.

אני מוציאה את הנייד מכיסי לקרוא מה נכתב על מה שקרה כאן הלילה. אין קליטה. אני קולטת שכל המשק פועל בעצם על הגנרטורים שמופעלים במצב חירום ולא על תשתיות החשמל. פחד גדול אוחז בי. איך לא הלכתי לבדוק מה קורה עם הפרות?

אני מסיימת בזריזות את העבודה באורווה ויוצאת לרפת. כבר שכחתי לגמרי שהכל מוצף ואני נאבקת בזרם המים. כל צעד מרגיש לי כאילו שמו לי משקולות במגפיים. המים מגיעים כמעט עד לגובה המגפיים ועלי להאט את צעדיי כדי שהמים הקפואים לא יחדרו לתוכם.

“קייתי מה את עושה בחוץ?” אומר לי אבא.

“הייתי באורווה. טיפלתי בסוסים. הכל בסדר. מה קורה פה?” אני שואלת.

“אני נזכר שכשהייתי ילד קטן ואבא שלי סיפר לי שבנו את הרפת באופן מוגבה בגלל שלא פעם היה הנהר עולה על גדותיו ושוטף את החוות. זה מה שהציל אותנו היום. זה, והמשטח העליון שאליו כינסנו אותן,” הוא מספר לי.

“איך הן נראות לך?” אני שואלת, “הסוסים היו די מבוהלים.”

“גם הן נראו מפוחדות. היינו צריכים להרגיע אותן. לפחות הגנרטורים פעלו מייד. את רואה כמה חשוב לבדוק אותם כל הזמן?” הוא אומר לי.

אני הולכת לבקר את טרה. היא ממהרת אליי ומניחה את ראשה עליי. “אני יודעת,” אני לוחשת לה, “גם אני מאד פחדתי. זה היה נורא, אבל זה עבר. אנחנו נהיה בסדר,” אני אומרת ולא מספרת לה שלפי מה שקורה בחוץ אני לא יודעת מתי זה באמת יקרה.

“אנחנו מקימים חומות בשביל המעבר למחלבה. אני אזדקק לעזרתך בחליבה,” אומר אבא, “ברור לך שאנחנו חייבים להמשיך בחליבה. למענן ולמענינו. למרות שלא ברור לי עדיין מה נעשה עם כמות כזו גדולה של חלב. דבר אחד אני יודע בוודאות והוא שהעובדים לא יגיעו היום. הכל מוטל עלינו.”

האחים שלי עובדים במרץ לפלס דרך לפרות ואני הולכת לבדוק שמכונות החליבה אכן תקינות. ברגע שהחליבה מתחילה אני רוצה לחפש מוסיקה שקטה שתהיה ברקע בשעת החליבה, אבל נזכרת הטלפון מנותק. כאשר המכונות מתחילות לשאוב את החלב אני נושמת לרווחה.

 “קייתי למה את עצובה?” שואל אבא.

“אתה קולט שכולם יחגגו בסוף השבוע ורק אצלנו בכפר לא נחגוג, ” אני עונה לו בעצב.

“קייתי, אנחנו נעמוד על הרגליים ונחגוג באיחור. אני מבטיח לך,” אומר לי אבא, “הרי חגיגת הסתיו היא במטרה להודות לאדמה, לטבע ולשמים על נדיבותם כלפינו. אני יודע שכעת שהכל פה מוצף קשה לך לראות את זה. אבל תראי את המחלבה. באורח פלא היא מתפקדת ואנחנו עובדים על אישור מיוחד להוציא את משאיות הקירור עם תוצרת החלב. נכון שלא הכל נוכל לייצר כרגע, אבל את רואה שלפחות הפרות לא סובלות.”

“צעדים קטנים שמסמנים את הדרך,” אני עונה לו.

“בדיוק ככה צריך לראות את זה. צעדים קטנים זה אומר שאנחנו צועדים בכיוון הנכון ולא טובעים,” אומר אבא.

“אני כל כך שמחה שאני פה. אם הייתי נשארת בניו יורק הייתי יוצאת מדעתי כעת,” אני אומרת, “אין חשמל, אין תקשורת, אין ….טלפון,” אני אומרת ונזכרת שהתכוונתי לשלוח תמונה לדין. הוא בטח יחשוב שאני שוב מתעלמת. בעצם מה זה משנה? יש לו חברה. אסור לי לשכוח את זה!

*

כאשר אנחנו יושבים בלילה יחד שוב נופלת עליי עצבות. אני רואה את סבתא מכורבלת בכורסה שלה, עטופה היטב בשמיכת צמר עבה והיא מביטה במבט חולמני על התמונה שלה ושל סבא ביום חתונתם. “מאה שנה,” היא ממלמלת, “מאה שנה.”

אני מתיישבת לרגליה ומניחה את ראשי על ברכיה. מי שמכיר את סבתא שלי יודע כמה המחווה הזו נדירה. איש מבני המשפחה לא מעז לעשות זאת. איש מהם לא יודע שאני זו שזקוקה היום לנחמה. אני כל כך רוצה לדעת איך דין הגיב לתמונה ששלחתי לו, אם בכלל קיבל אותה. כמה הייתי רוצה להיות עכשיו עטופה ומוגנת בזרועותיו. אם יש משהו שבת כפר יודעת להעריך יותר מיופיו של הגבר, ולדין לא חסר יופי, הן זרועות שריריות וחזקות.

כולם מקשיבים למלמוליה של סבתא.  “לפני מאה שנה נולד על האדמה הזו הסבא שלכם. “היא איננה מזכירה שבסוף השבוע אמור היו אמורים לחגוג את יום נישואיהם. מחשבותיי נודדות לסיפורים שסיפרה לי סבתא בימי ילדותי. “רק לך אני מספרת,” הייתה אומרת לי, “כי את המיוחדת שלי.”

*

*

המשפחה שלנו לא נמנתה עם המתיישבים הראשונים שהגיעו לניקולס לפני מעל מאתיים שנה.

כאשר הגיעו הורי סבי מאירלנד אנשים הביטו בהם בבוז על הבחירה שלהם בגבעות הירוקות כמקום מושבם. “יש מקומות טובים מאלה,” אמרו להם, אבל אבי סבי שהגבעות הזכירו לו את נוף ילדותו התעקש לרכוש דווקא את האדמה הזו. היה לו חזון לבנות במקום חוות בקר ולכן רכש גם את החלקות הצמודות לה. ועד הכפר הסתכל על הגבר התימהוני וחתם איתו על העסקה.

לויליאם קנון לא שיחק המזל ואשתו התקשתה ללדת. הוא זכה לבן יחיד שהיה כל עולמו.

אברהם קנון, סבי, אהב מאד את החיים בחווה ומגיל צעיר מאד עזר לאביו בעבודות הרבות במשק. את השכלתו השיג מקריאה כיוון שימים רבים נאלץ לוותר על ההליכה לבית הספר.

הוא נשא לאישה בגיל עשרים את אביגייל וקיווה שהיא תלד לו בנים רבים שיעזרו לו במשק. איש לא גילה לו שאביגייל היא אישה חולנית. הוא אהב אותה והסכים לוותר על ילדים, אבל היא התעקשה ובכל זאת נכנסה להריון. ההיריון הסתבך והיא נפטרה. שנים רבות הוא התאבל על אשתו וסרב להתחתן.

כאשר חלה ויליאם הוא דרש מסבי שיתחתן ואם לא הוא יסלק אותו מהירושה. כך הגיעה סבתי, סופיה לבית א’ובריאן לבדה לארה”ב, לאחר הסכם שידוכים בין שתי המשפחות.

עשרים שנה הפרידו בין סופיה בת השמונה עשרה לבעלה האלמן. היא ידעה כמה אהב את אשתו ולא ציפתה לקבל ממנו אהבה חזרה. ואולי בגלל שלא היו לא ציפיות והיא התייחסה לכך כגורל, היא הצליחה לשבות את ליבו ולהחזיר את האור לחייו, וגם להעניק לו ארבעה בנים.

אברהם הביט בהערצה על האישה הצעירה שעסקה במלאכת הבית, גידלה את ילדיו ועזרה לו בכל הדרוש לעבודות המשק. מעולם לא עלה שמה של אביגייל ביניהם רק פעם אחת ויחידה אמר לה אברהם מילים שהיא תנצור עד יומה האחרון. “אינני שמח על מותה של אביגייל,” הוא אמר, “אבל אני מאושר שיש לי אותך. ליבי מלא אהבה אלייך.”

“את מבינה קיית,” אמרה לי סבתא ביום שסיפרה לי את תולדות המשפחה, “אישה עם השנים נעשית דומה לבעלה. הייתה בינינו שתיקה נעימה. יכולתי לשבת לידו שעות ולא לדבר, והרגשתי מוגנת ושמחה. הרגשתי שהוא הבית שלי, שהגורל בחר עבורי נכון. כך יהיה יום אחד גם לך. דימיטרי יהפוך לזיכרון רחוק. הרי אי אפשר למחוק את העבר, רק לשלוח אותו למחוזות השכחה. יום אחד תפגשי גבר ואת תדעי שהוא הגורל שלך. לא יהיה לך ספק בו ובאהבה שלו כלפייך. האחד שתשבי לידו וגם אם לא תאמר מילה ביניכם את תרגישי בנוח. אני יודעת שעוד לא הרגשת את זה. אני יודעת שיגיע היום. הוא בדרך אלייך כבר.”

*

*

“יום נישואים שמח סבתא,” אני אומרת לה.

“את זכרת!” אומרת לי סבתא בעיניים נוצצות ומלטפת את ראשי.  

*

במשך עשרה ימים אירחנו בביתנו שלוש משפחות שנפגעו מפגיעת הברק. פתחנו בפניהם את המזווה שלנו, אפשרנו להם לעשות כרצונם. זה לא הפריע לנו שכן היינו עסוקים מעל הראש בעבודות בחווה.

“את יודעת,” אמרה לי אחת הנשים, “תמיד הסתכלנו עליכם כעל השכנים העשירים. לא באמת ידענו מי אתם. הסתכלתי על המזווה שלכם. ציפיתי למצוא בו מוצרים יקרים. הצצתי על העיצוב של הבית בפנים. אני לא חושבת שאם הייתי אמידה כמוכם הייתי נשארת צנועה כמו שאתם. הבית שלכם משדר נוחות אבל לא מנקר עיניים. העובדה שסירבתם לקחת מאתנו כסף, רק הראתה לנו כמה שהלב שלכם פתוח לתת.”

“הדבר היחיד שאני מבקשת מכם הוא שתדאגו לעצמכם לבד. כפי שאתם רואים אנחנו עסוקים מעל הראש בשיקום המשק. בעלי החיים חייבים טיפול שוטף. המזווה כפי שאמרתי פתוח בפניכם. אתן יכולות לקחת מה שאתן צריכות,” אני עונה לה.

שבועיים וחצי עברו מאז

האדמה המוצפת כבר ייבשה והעבודה במחלבה חזרה לפעילות שוטפת. אמנם התשתיות לא שוקמו כולן אבל לפחות בכל מה שקשור לתוצרת החלב הכל עובד כשורה.

השרות של הטלפון הסלולרי חוזר לזמנים קצובים. אני לא מתאפקת ובודקת האם דין ראה את התמונה ששלחתי  לו. להפתעתי התמונה עוברת רק כעת.

דין עונה לי מיד. מסתבר שהוא יודע מה שקורה כאן. אני מתחילה להקליד לו הודעה חדשה אבל שוב נופל השרת של הטלפונים והטלפון שלי דומם שוב.

אנחנו ממשיכים לעבוד קשה בימים ובלילות מבלים יחד סביב האח. “רציתי לספר לכם,” אומר אבא, “שקיבלתי הודעה מוועד הכפר שהחגיגות הדחויות יערכו בעוד שתי שבתות. כיוון שמזג האוויר מתקרר אנחנו נקים אוהלים ולא נסתמך על כך שיהיה מזג אוויר סביר.”

אני תשושה מימי העבודה הארוכים וניגשת לשבת ליד סבתא. זה כבר הפך להרגל בלילות הארוכים האלה בהם אנחנו מצטופפים יחד לספוג מחומה של האש שבאח, בהעדר חימום מרכזי בבית.

 אני לא יודעת מה גורם לסבתא לחזור שוב לספר לי על עברה. אני שמחה שהיא נפתחת כך לפניי. ובכל זאת לא הייתי מוכנה לשיחה שעתידה להתרחש.

“את יודעת קייתי כאשר הגעתי לכאן לראשונה הייתי נערה תמימה שלא ידעה גבר. איש לא הסביר לי מה באמת קורה בליל הכלולות. חששתי ממנו מאד. הוא היה מבוגר ממני ובעל ניסיון. התביישתי מאד להתפשט לידו. רק המחשבה שהוא יראה את גופי הערום גרמה לי לרעוד מפחד. הימים היו שונים, לא כמו היום.

“סבך אברהם היה גבר עצור וקשוח. הוא הרבה לפקוד על האנשים מה לעשות ומעולם לא ראיתי אותו מחייך. את יכולה להבין כמה הופתעתי לגלות כמה היה רגיש ועדין איתי כאשר היינו ביחידות. הוא תמיד שאל אם טוב לי, האם אני בסדר. הוא גילה לי עולם שלא ידעתי שקיים. הוא נשא אותי לעננים. אחרי המעשה הייתי נרדמת בזרועותיו רגועה ובטוחה.

את מבינה קייתי זה מה שאת צריכה. שיסלחו לי האחים שלך. אני אוהבת את כולם, אבל את בנויה כמוני. את זקוקה לגבר שיהיה חזק ועוצמתי, אבל כשתהיו יחד עטופים בסדינים, שידע לנגן על כל מיתרי גופך, שיישא אותך גבוה מעל לעננים. שלא יפחד להיות רגיש אלייך, שיקשיב, שידע לענג אותך ולא יחשוב רק על עצמו.”

דמעות זולגות מעיניי. “סבתא למה לא סיפרתי לי את זה לפני שהסכמתי להתחתן עם דימיטרי?”

“את לא היית מקשיבה לי,” עונה לי להפתעתי סבתא.

“סבתא למה את אומרת את זה. את יודעת שתמיד כיבדתי אותך,” אני אומרת לה.

“לכל דבר יש את הזמן שלו. גם אם היית מקשיבה לי לא היית מבינה,” היא עונה.

“דימטרי הוא גבר מקסים כשהוא בחברה. בלילות הוא הופך לזאב טורף. הוא לא ראה אותי בכלל. לשאול אותי אם טוב לי? לא קיים אצלו מושג כזה. מעולם לא נרדמתי חבוקה איתו. תמיד ישנתי בקצה המיטה. כל כך שונה מהחום שהראה לי כשהיינו בחברה.”

“יום אחד תפגשי גבר שכל שתרצי הוא להירדם בזרועותיו. וכשזה יקרה הוא זה שיבנה לך בית,” אומרת סבתא.

“אני פגשתי אותו סבתא. הוא אהב אותי והרגשתי שאני מתפרקת לאלפי רסיסים מרוב עונג. הוא בדיוק כמו שאמרת. גבר כריזמטי וחזק שראה אותי. פעם ראשונה מאז שעזבתי את הבית לאוניברסיטה שישנתי כל כך בטוחה ומוגנת. אבל אז אימא התקשרה שביקשת שאבוא וכל הקסם נעלם.” אני אומרת.

“קייתי דברים כאלה לא נעלמים. הוא יבוא אלייך את תראי,” היא אומרת.

אני פורצת בבכי מה שגורם לכולם להסתכל על סבתא שממשיכה ללטף את ראשי.  “יש לו חברה,” אני לוחשת לה.

–—

בר אבידן

מאמינה באהבה

💗

©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

tumblr.comתמונה 

#pinterest/Paola

קיית suburbanmen.com

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי. למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.) מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור. במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי ב"אמור" ובו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים. תמיד תהיה לי שפינה חמה בלב לבית הראשון של סיפוריי. באתר תמצאו קישור אליו. מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם. תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש. קריאה נעימה! בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם
סיפורים אחרונים