on
נובמבר 5, 2020

 

קיית קנון

שישי אחר הצהריים

סוף סוף אנחנו חזרה בכפר.

“אז מסתבר שיש לו חברה,” אני אומרת לאימא בשעה שאני מתפרצת נסערת למטבח, “הוא נזכר לקרוא את מה שכתבתי בדיוק כשמחקתי את ההודעה האחרונה.”

“עכשיו תנשמי קייתי ותתחילי לספר לי מהתחלה,” היא אומרת לי.

“בפעם האחרונה הוא הבטיח שישמור עליי, שלא ייתן לשום דבר רע לקרות לי,” אני אומרת לה.

“ומה קרה שהיה צריך להגן עלייך?” היא שואלת.

“הייתי כל כך זקוקה לחיבוק. כשדמיטרי דיבר איתי כל מה שקרה צף לי פתאום,” אני אומרת לה חסרת נשימה.

“רגע קייתי. דימיטרי התקשר אליך?!” שואלת אימא, “דין נתן לדימיטרי את מספר הטלפון שלך?”

“אין לדין את הטלפון שלי,” אני אומרת לה ונאנחת.

“קייתי אני לא מבינה מה את אומרת. הכל מבולבל לי. תנסי להסביר לי,” היא אומרת.

אני לוקחת נשימה ארוכה. מוזגת כוס מים, מתיישבת על הדלפק בקפיצה ומנסה לסדר את המחשבות בראש.

“אבל אימא אני לא רוצה לדבר על דימיטרי. לא איכפת לי בכלל שלונה מזדיינת איתו,” אני אומרת.

“קיית קנון! איך את מדברת! אני לא רוצה לשמוע שפה כזו מלוכלכת יוצאת מהפה שלך,” אומרת אימא, “מצד שני אני מבינה שזה בדיוק מה שהיא עושה,” היא אומרת ושתינו פורצות בצחוק היסטרי. “מי היה מאמין שאימא שלך תדבר ככה. אה קייתי?”

“את צודקת, אני קצת נסערת. אולי כדי שאני אעשה “סדר” בדברים כפי שהתרחשו. אתמול אחרי שסיימנו בקליניקה, הלכנו ג’וש , טרייסי ואני למועדון שבו מתאספת קבוצה של חברים שלונה וטרייסי הכירו לי,” אני אומרת.

“הקבוצה שגם דין שייך אליה?” היא שואלת.

“בדיוק,” אני עונה.

“כפי שאמרתי אתמול הגענו לשם ולונה ישבה שם כולה מרוחה על לא אחר מאשר דימיטרי. היה לו ריח חזק של וודקה. היה די ברור שהוא בא בתקווה לפגוש אותי. הוא אפילו אמר על זה משהו בגלוי. אימא, ממש לא הרגשתי כלום אליו. אפילו לא שנאה. אבל הסיטואציה של הריח וטון הדיבור שלו לקחו אותי ללילה האחרון שלי איתו. כל כך הייתי זקוקה לחיבוק,” אני אומרת ודמעות ממלאות את עיניי.

אני עוצרת לרגע לוגמת מים בשעה שאימא אוספת אותי לחיבוק. היא משחקת לי בשיער בדיוק כמו שאני אוהבת מאז שהייתי ילדה. “הולמת אותך התספורת,” היא אומרת. יש לה כישרון להרחיק אותי מנקודות כואבות ולאפשר לי לנשום.

“ואז ראיתי את דין עם טליה. כלומר לא ידעתי אז איך קוראים לה. זו הפעם הראשונה שפגשתי בה. היא כנראה קלטה שהסתכלתי לו בעיניים והתרפקה עליו. ידעתי שאסור לי להתנהג כמו ילדה קטנה ולהעלם לכן נשארתי. היא טרחה להדגיש בפני שהיא חברה של דין ואחר כך ניהלה איתי שיחה מטופשת. כשהלכתי דין נגע בידי וקרא לי בשמי אבל לא היה לי מה לאמר לו. אני כבר לא מעניינת אותו.”

“אבל נראה לי שזה לא הכל,” אומרת אימא.

“אז עכשיו הוא נזכר לקרוא את ההודעה ורצה שנדבר. על מה יש לי לדבר? הוא כתב שהוא מצטער שלא קרא את ההודעה. אם הוא היה באמת מצטער הוא לא היה מחפש קשר עם מישהי אחרת, ובכלל יכול להיות שהיא הייתה שם לפניי,” אני אומרת בכעס, “הוא שלח לי הודעה נוספת וביקש את מספר הטלפון שלי. הוא יכול לחלום שאתן לו.”

“ואת מי את מענישה?” שואלת אימא.

“אני לא קיית בת התשע עשרה שהתאהבה בסטודנט יפה התואר שכל הבנות רצו ואני זכיתי בו. אני אישה שהתאהבה בגבר שלא רוצה אותה,” אני אומרת, “ואני צריכה למחוק אותו מהמחשבות שלי, כי אני כנראה אראה אותו לא מעט בעיר הגדולה.”

“שאלתי אותך את מי את מענישה?” שואלת שוב אימא, “זה לא מתאים לך להיות כזו חסרת סבלנות. תני לו להסביר לך. אני לא יכולה להסביר לך בשמו. אני לא יודעת מה היה שם.”

“מה שהיה שם זו התאהבות מטופשת של הבת שלך שצריכה ללמוד להמשיך הלאה. אם את נישואיי מחקתי אז גם אותו אני צריכה לשכוח,” אני מסכמת את דבריי.

“אני חושבת שאת ממהרת לשפוט אותו,” אומרת אימא.

“והיום התברר לטליה, שעובדת כאחות חדר לידה, שבת הכפר הפרימיטיבית שלה היא לעגה אתמול, היא בעצם רופאה. זו הייתה מעין נקמה מתוקה על כל מה שאומרים עלינו בני הכפר.”

“עם זה אני יכולה להזדהות,” אומרת אימא, “כמה הערות כאלה שמעתי על עצמי. לפחות במשק קנון אנחנו לא צריכים להתמודד עם הסטיגמה שאנחנו בקושי מתפרנסים מהאדמה.”

“את צריכה עזרה?” אני שואלת את אימא.

“אני צריכה לסיים כמה דברים. אשמח אם תתארגני ותבואי לעזור, נגיד עוד חצי שעה?”

אני נכנסת לחדר העבודה של אבא  ומפעילה את המחשב. אני מעיינת בניירת שהצטברה ורואה שכל הקבלות שולמו. אני מתייקת אותן במקומם וחוזרת למחשב. אני נכנסת לתיבת המייל שלי ומוצאת את ההודעה שכל כך חיכיתי לה.

החלום שלי עומד להתגשם!

לכב’ ד”ר קיית קנון,

לאחר עיון בהצעת להקמת מרכזי תמיכה בנושא בריאות המשפחה

הרינו שמחים להודיעך כי משרד הבריאות אישר את התוכנית

שהגשת.

עיניי נוצצות מאושר. אני מתרווחת על הכיסא ועוצמת עיניים. אני נזכרת ביום שכינסתי את המשפחה ואמרתי להם שיש לי רעיון. פרשתי בפניהם את התוכנית העסקית שהכנתי. ההתלהבות שלי סחפה אותם וכל אחד מהם הציע לעזור לי בתחום התמחותו. באותו לילה בחרנו את השם למיזם החדש: “מגנוליה“. הורי התחתנו בחצר שהייתה מוקפת בפרחי המגנוליה. כמה מושלם זה שהעסק החדש מוקם בימים אלה כשהם חוגגים ארבעים שנים לנישואיהם.

אני מדפיסה את המייל והולכת להראות אותו לאימא. בא לי לצעוק מרוב אושר, אבל אני עוצרת בעד עצמי והולכת בצעדים שקטים למטבח. אני מניחה את הדף על שולחן האוכל הגדול.

“מה זה?” שואלת אימא.

“את מוזמנת לקרוא,” אני עונה בפנים הכי רציניות שיכולה לגייס.

“קייתי!” היא גוערת בי.

“אני מבטיחה לך שמה שכתוב פה ישמח אותך,” אני עונה לה והפעם לא מתאפקת ומחייכת.

אמא מנגבת את ידיה הרטובות בסינר, חוזרת ומנגבת. היא מושכת את הזמן בכוונה כדי להחזיר לי. לבסוף היא  מתיישבת לקרוא. “קייתי את קולטת?”

“האמת שלא אימא,” אני עונה. האני בהחלט המומה. “אימא מגנוליה היא דבר אמיתי.”

“איזו מתנה מושלמת ליום הנישואים שלנו,” אומרת אימא וקמה לחבק אותי, “אני כל כך מאושרת בשבילך.”

“קייתי, למה את עצובה,” היא אומרת כשהיא רואה את הדמעות בעיניי.

“את יודעת שחלמתי לפרוץ בניו יורק עם מגנוליה,” אני עונה לה, “עכשיו אני לא רוצה לחזור לשם בכלל.”

“אל תתני לחבורה אחת קטנה להרוס לך את החוויה,” אומרת אימא.

“אני מתאימה יותר לחיים בכפר. הלב שלי שורף כאשר אני חושבת על דין. לא הייתי מוכנה להתאהב בעוצמות כאלה. אני צריכה לתת לו להחלים. כרגע אין לי רצון לזוגיות חדשה. כל כך הייתי בטוחה שאני מבינה גברים. מסתבר שאני ממש לא,” אני אומרת לה.

“קחי את הזמן שלך. אני רוצה רק שתדעי שאת לא מבינה את זה כעת, אבל את בהחלט אישה של בית, של זוגיות, של אימהות,” אומרת אימא.

“רציתי את זה איתו,” אני אומרת, “אבל הוא מסתבר רצה רק לשחק.”

“ואני עדיין בדעה שאת צריכה לשמוע אותו. את שופטת אותו מהר מידי,” אומרת אימא.

“אימא הרומנטית שלי. לא כולם כמוך וכמו אבא,” אני אומרת., “אולי היעוד שלי להתמקד רק בעזרה לאחרים ולא לבנות בית בעצמי.”

“קיית קנון, את מעצבנת אותי עם השטויות שלך,” אומרת אימא. היא קמה ניגשת לכיור, פותחת את הברז וממשיכה לרחוץ את שארית הכלים, מתעלמת מקיומו של המדיח. כך היא תמיד עושה כשהיא מעוצבנת.

“אימא זה יום שמח בשבילי על תהיי כזו,” אני אומרת לה.

“ואת אל תדברי שטויות כאלה,” אומרת אימא.

“מה שתגידי אימאל’ה,” אני אומרת וכשאני קוראת לה כך היא נמסה וכבר לא יכולה לכעוס עליי. 

*

דין מרקהם

“אני לא מבין את טליה. אולי אתה מכיר אותה ותוכל להסביר לי,” אני אומר לריי, “ואולי בעצם לא.”

“כבר העלית את הנושא אז דבר,” אומר ריי.

 אני מספר לו על ניסיון הפיתוי של טליה בזמן המסיבה, על הבקשה שנהיה ידידים, על הבילוי בסוהו ועל ההתנהגות שלה אמש במועדון. “אני מרגיש כמו גבר שלא מבין כלום בנשים. אולי תוכל להסביר לי?”

“אתה מעוניין בה?” הוא שואל.

“מה זה קשור?” אני עונה לו, “אני מנסה להבין אותה.”

“אמרת שהודעת לה שאין טעם לקשר ביניכם. למה אתה מעלה את זה אם כך?” שואל ריי. אני משתתק. “אני חושב שאני יודע את התשובה, השאלה אם אתה יודע.”

אני מושך בכתפיי.

“בעולם יש לא מעט נשים יפות,” אומר ריי, “מי שאנחנו צריכים לחפש, כלומר אתה, כי אני כבר מצאתי, את האחת שהלב שלך והלב שלה ישירו את אותה מנגינה. אני לא כל כך מכיר את טליה. היא חברה של דניאל מהעבודה, אבל הן לא נפגשות אחרי העבודה. יש לי הרושם שטליה חסרת בטחון ורוצה לשמוע ממך שאתה מעוניין. אין ספק שהיא הרגישה מאוימת במפגש עם קיית.”

“קיית לא רוצה קשר איתי. היא ביקשה שלא אתקשר איתה יותר,” אני אומר לו.

“רגע, זה מסביר המון אם טליה שמעה את השיחה ביניכם ברור שתפגע ממך,” אומר ריי.

“מה פתאום, זה היה אחריי שאמרתי לטליה שאין טעם שנפגש,” אני אומר לו.

“כלומר אתה משחק בין שתי נשים אם לא זו אז האחרת,” אומר ריי.

“בעלה לשעבר של קיית היה במועדון והיא הביטה בי בעיניים עצובות ולכן חזרתי למילים שכתבתי לה,” אני אומר.

״אני משתדל לעקוב אחרי המילים שלך ולהבין מהן מה מפריע לך. אולי כדאי שנכתוב לפנינו נקודות על כל אחת, או שפשוט תאמר לי שקיית לא תופסת לך מקום גדול בלב.״

“הייתי במועדון עם טליה. קיית הגיעה. בעלה לשעבר היה שם עם לונה שהייתה חברה של קיית, אבל זה לא שייך,” אני אומר.

“תשתדל להתרכז בשיחה. אני מנסה להבין מה קרה שם,” אומר ריי.

“קיית הייתה קרירה אליו. יכולת להרגיש שבאמת לא איכפת לה. אבל אז היא קלטה אותי והביטה בי בעיניים. היה לה מבט שחיפש בי משהו שלא ידעתי בדיוק. טליה כנראה קלטה את הרגע הזה של המבטים שהוחלפו בינינו ונמרחה עליי. היא הציגה עצמה כחברה שלי. לא רציתי להגיב באופן קיצוני ולכן שתקתי.  אמרתי לטליה כשיצאנו מהמועדון שאין טעם שנמשיך להיפגש,” אני אומר ומספר לו על ההודעה שהתחלתי לקרוא ונמחקה מול עיניי, ועל כל כך שהיא לא רוצה לראות אותי.

“למה זה מפריע לך שקיית חושבת שטליה חברה שלך?” שואל ריי

“כי זה לא נכון!” אני עונה לו כעוס.

“ולמה אתה כועס אם אין בינך ובין קיית כלום?” שואל ריי.

אני מרים עיניי אליו בשתיקה.

“אני מניח שבזה הסתיימה השיחה,” הוא אומר לי, “בא לך להיפגש במכון של ליאם ולהתאמן?”

 “אם שאלת, בא לי לרוץ בפארק,” אני עונה לו.

“נפגש ליד הקפה של דן בכניסה לפארק,” אומר ריי, “חצי שעה?”

“אני אהיה שם,” אני עונה לו.

 חצי שעה אחרי אני נפגש עם ריי בכניסה לפארק. “כל כך הייתי עסוק בעצמי שלא שאלתי אותך אם זה בסדר מבחינת דניאל.”

“זו השעה של האימון שלי בכל מקרה, כך שזה לא מפריע לה. חוץ מזה שטליה הגיעה ודניאל רמזה לי שכדי שאשאיר אותן לבד,” אומר ריי.

“חשבתי שאמרת שהן לא נפגשות אחרי העבודה,” אני אומר לו בזמן שאנחנו מתחילים לרוץ.

“נראה לי שהיא רוצה לדבר עליך,” אני אומר.

“עליי? מעניין,” אני עונה, “הבהרתי לה שאני לא מעוניין.”

“ובכל זאת דיברת איתי היום עליה. זוכר ממה התחילה השיחה שלנו היום?” שואל ריי.

“זה היה שביל להבין את עצמי לא אותה. אין בינינו שום דבר משותף,” אני עונה.

“ועם קיית?” הוא שואל.

אני מפסיק את הריצה ונעמד. “מה אתה לא מבין? אמרתי לך שקיית לא רוצה קשר איתי. כתבתי לה שתתן לי את הטלפון שלה ונדבר.”

“דין. אני מכיר אותך כבר כמה שנים. כשרק הקמת את העסק שלך. אתה עקשן לא קטן. תמיד קשוח במה שאתה עושה. למעשה אף פעם לא ראיתי אותך פגיע כמו עכשיו. מה גם שמעולם לא ראיתי אותך מאוהב. אתה יכול להסביר לי איך אתה לא נוסע אליה, עומד מולה  פנים מול פנים ומדבר איתה?”

“אתה יודע מה, אני אסע. קיבלתי הזמנה בעוד שבוע לחגיגית הסתיו בכפר שלהם. מה דעתך שניסע לשם כולנו?” אני שואל.

“אתה לא מקשיב לי. אתה צריך לנסוע. אני אשמח להצטרף אליך לחגיגות הכפר זה לא קשור. הם מפרסמים על כך כל הזמן בתקשורת. זה נשמע אירוע גדול וכייפי. בכל זאת, אני חושב שאתה צריך לדבר איתה בנפרד,” אומר ריי.

“אני לא יודע,” אני עונה לו בכנות, “עוד נראה.”

“אני מבין שלרוץ כבר לא נרוץ היום. בוא אליי, נאסוף לנו משהו לאכול בדרך ונצפה יחד במשחק,” אומר ריי.

“ויתרנו על הריצה אני אוסף משהו לאכול. מה בא לך?” שואל ריי את דניאל בטלפון.  “אתה אוהב אוכל הודי?” הוא שואל אותי.

מסעדת ניו בומביי?” אני שואל.

“מסעדה מעולה. בוא נלך לשם,” אומר ריי, “טליה עדיין שם. זה הולך להיות מעניין. אני לא מוכן לשמוע שאתה לא בא בגללה.”

“ברור שאבוא. מה זה קשור אליה,” אני עונה בחיוך.

“אנחנו צריכים לדבר,” אומרת לי טליה מייד כשאני נכנס לביתם של ריי ודניאל.

“על מה את רוצה לדבר?” אני שואל אותה בחיוך.

“אתה משחק איתי וזה לא מתאים לי,” היא אומרת.

“תסבירי לי איך בדיוק אני משחק איתך,” אני שואל.

“אתה רוצה ואחר כך לא רוצה,” היא אומרת.

“בואי נדבר על כל מה שקרה,” אני אומר, “את ביקשת שנלך מהמסיבה. האם אמרתי לך שאני רוצה לזיין אותך?”

“אל תדבר איתי בשפה כזו,” היא עונה נעלבת.

“את מצפה שאומר לעשות איתך אהבה? את מבינה שלשם כך צריכה להתפתח מערכת יחסים? את לא היית מוכנה בכלל לדבר איתי אלא ישר ניגשת לעניין. כשם שאישה היא לא חפץ שמשתמשים בו, לא תאמיני, גם לא כל גבר רוצה לקפוץ ישר למיטה,” אני עונה לה.

“אני לא מושכת בעינייך?” היא שואלת.

“את אישה יפיפיה ומושכת,” אני עונה לה.

“אם כך מה הבעיה?” היא שואלת.

” אני רואה את העולם אחרת ממך,” אני עונה לה. אני יודע שאני משקר אבל בכל זאת בוחר בטעון הזה.

“אני לא מבינה,” היא עונה.

“אמרת שאת מבקשת ממני רק ידידות. אבל כאשר ראית שאישה אחרת מסתכלת עליי התנהגת כמו חברה קנאית. מיהרת להכריז שאני חבר שלך, ולא הסתפקת בזה אלא לעגת לה בלי לדעת בעצם מיהי בשבילי, אם בכלל. כל זה כשראית שהיא הייתה במצב רגיש בגלל שבעלה לשעבר הופיע פתאום. מה זה מלמד עליך?” אני שואל.

טליה משפילה את עיניה. שתיקה נופלת בינינו.

“אני חושב שאת צריכה לדבר עם עצמך, לברר עם עצמך מה את רוצה באמת לפני שאת מדברת עם מישהו אחר, ובעיקר תוקפת אותו. אני לא אומר שאני מחפש אישה לחיים, אבל לדעת מה אישה רוצה ממני לכאן או לכאן זה אני חושב דבר הכרחי עבורי בשביל להתייחס בכלל,” אני אומר לה.

אני עוזב אותה להרהר בדבריי וחוזר לריי. הוא מביט בי במבט שואל ואני מניד בראשי לשלילה.

אנחנו מתחילים לצפות במשחק.

“אני הולכת,” אני שומע את טליה אומרת לדניאל. אני שומע את צעדיה מתרחקים, הדלת נפתחת ונסגרת אחריה.

“אתה לא מבין דין. האישה הזו לא יודעת מה היא רוצה מעצמה. היא התפרצה לפה כאילו אנחנו חברות מאז ומתמיד. שלא תבין לא נכון היא מקסימה ואחות מסורה, אבל..” היא אומרת.

“אני מבין לגמרי מה שאת אומרת,” אני עונה לה.

*

סוף השבוע נגמר ואני חוזר לעבודה. מגדל האזמרגד הולך ונבנה. אני מבקר בו מידי יום. אני רואה בסיפוק שהמשרד שלי בקומה הארבעים ואחת כבר גמור, ואני יכול להתחיל לחשוב על עיצוב הפנים שלו. אני לא שומע מילה מטליה, מה שמשמח אותי. מידי פעם אני רוצה לשתף את קיית בהתרגשות שלי, אבל יודע שאין טעם.

יום שלישי

אני הולך שוב להיפגש עם החברים.

לונה נראית שפופה. “מישהו שמע מקיית?” היא שואלת.

“מה קרה שהחבר שלך לא בא?” שואלת אותה טרייסי בטון מזלזל.

“הוא גם לא יבוא,” היא עונה לה.

“הוא חושב בטח שאם לא יראה את פניו אנחנו ניתן לך מידע על קיית. אז זהו שלא. תגידי לו שגם אם היינו יודעות, לא היינו משתפות אותו במידע.”

“אנחנו לא מדברים,” עונה לונה.

“מה קרה?” שואלת טרייסי באכפתיות מעושה.

“אולי אני לא חכמה כמו קיית, אבל גם טיפשה כמוני מבינה בסוף שהוא ניצל אותי כדי להגיע אליה,” היא עונה.

“אז למה זה מעניין אותך מה קורה איתה?” שואלת טרייסי.

“כי היא חברה שלי,” עונה לה לונה בדמעות.

“את צוחקת עליי? את באמת חושבת שקיית תהיה חברה שלך אחרי שבחרת בדימיטרי?” שואלת טרייסי.

“אבל עזבתי אותו,” היא עונה.

“אני לא חושבת שזה צריך לעניין את קיית. אם היית באמת חברה שלה לא היית משתפת פעולה איתו איש אינו יודע מה גרם לה לעזוב אותו, אבל אני בטוחה שהייתה לה סיבה טובה,” אומרת טרייסי.

“כן? מה למשל?” שואלת לונה.

“את לא חושבת שלו קיית רצתה לשתף אותך היא הייתה עושה זאת מזמן? כבר שנתיים וחצי עברו מאז שעזבה אותו,” אומרת טרייסי, “ועכשיו אני מבקשת שתחליפי נושא. חברות טובות לא מדברות על החברה שלהן מאחוריי גבה.”

השעה כבר עשר וקיית לא מגיעה. ברור לי שהיא גם לא תגיע היום. אני נפרד מכולם ונוסע הביתה.

כאשר מגיע הטלפון מטליה שהיא רוצה להצטרף אלינו לנסיעה לפסטיבל בכפר אני מודה שאני מופתע. “דברי עם דניאל. היא מארגנת את הנסיעה,” אני אומר לה רק כדי לא למשוך את השיחה.

אני שולח לדניאל מסרון.

אמרתי לטליה שאת זו שאחראית. על הנסיעה לפסטיבל בכפר.”

דניאל עונה לי מייד.

ומה אתה רוצה דין?

“מה שתחליטי מקובל עליי.”

אני עונה לה לאחר מחשבה קצרה.

אז מסתבר שהיא באה איתנו.

*

יום חמישי בבוקר

אני מגיע לפגישה עם סאם בירמנגהם במגדל הנהר.  הוא ממתין לי בחנות של אשתו דורי בעלת המותג קתרין לה בלנק.

“אני אוהב אנשים שמדייקים,” הוא אומר לי בשעה שהוא פותח לפני את דלת החנות, “תכיר את אשתי דורי.”

“ברוך בואך דין,” אומרת לי דורי בחיוך, “הגבר ששמו נישא בפי כל בימים אלה. הבניין שתכננת מדהים ביופיו. בהחלט מתאים לו השם מגדל האיזמרגד. אני שמחה שסאם בחר להקים בו את המשרד שלו.”

“לרגע חשבתי שאת מתכוונת לרשימה המטופשת של רווקי העיר,” אני אומר וצוחק.

“מי כמוני יודעת כמה חסרת משמעות היא. את האהבה האמיתית שלך אתה לא מוצא במדורי הרכילות. היא באה אלייך הרבה פעמים במפתיע ואין לה קשר לרשימה הזו. אני יודעת כמה סאם שמח ששמו כבר לא מופיע ברשימה הזאת,” אומרת דורי.

אני פוסע לאורך הקיר שבו מוצגות היצירות המדהימות שלה. “שמעתי אותך מדבר בשוק עם מליסה על שירת הגלים.  פעם מאד אהבתי את הצמיד הזה. למעשה הוא היה צמיד החברות שלי ושל חברה שלי נלה מונטגומרי-סבסטיאן, אבל ברגע שאלפי נשים רכשו אותו הוא איבד מהייחודיות שלו. לכן החלטתי ליצור רק מספר קטן מכל פריט. זה התאפשר לי כאשר חברתי למיו מילאן,” אומרת דורי.

“בוא אראה לך את הליין שלי לגברים,” היא אומרת ומובילה אותי לשולחן תצוגה מרכזי.

על השולחן יש מגש מכוסה קטיפה ועליו צמיד עדין יפיפיה עם אבנים כחולות. “את כל כך מוכשרת,” אני אומר לה.

“תודה, אבל לא הראיתי לך עדיין את הצמידים,” היא עונה לי בפליאה.

“אני מדבר על הצמיד הזה,” אני אומר ומצביע על מה שמונח לפני.

“זה בת הכפר,” היא אומרת, “כמוהו יהיה רק אחד. הוא מיועד לחברה שלי,” היא אומרת ומבטה נודד מעבר לכתפי. העיניים שלה מחייכות. אני מסתובב לאחור ורואה על הקיר תמונה.

“זו הדוגמנית של התכשיטים של קתרין לה בלנק ע”י מיו מילאן.  כל תכשיט שהיפיפיה הזו עונדת נראה הכי מושלם.”

אני עוצם עיניים. אני כל כך מתגעגע לעיניים האלה. אני לא מעז לשאול אותה אם הצמיד שהיא מכינה הוא עבור קיית. אני לא רוצה שהיא תראה את ההשפעה של תמונתה של קיית עליי.

“עיניים מדהימות יש לה,” אני אומר לבסוף.

*

קיית

אני מחכה חסרת סבלנות שהאחים שלי יכנסו לאכול. אני עורכת את השולחן מיישרת את הסכום עשר פעמים כבר. “נו שיגיעו כבר.”

המסמך מונח על השולחן ואני מהמרת מי מהאחים שלי יבחין בו ראשון.

הם נכנסים למטבח ברעש גדול, ניגשים לרחוץ ידיים ומתיישבים לאכול.

“אימא הלחם יצא היום טעים במיוחד. מה הוספת לו?” שואל דניאל אחי הבכור.

“זה מתכון סודי,” אומרת לו אימא ומחייכת.

“נו באמת אימא. מתכון סודי לא אמור לעבור מפה לאוזן במשפחה?” הוא עונה לה.

“אם אתה תאפה במקומי מחר אגלה לך,” היא עונה לו.

“את יודעת שיותר משאני אוהב לאפות אני אוהב לאכול,” הוא עונה לה.

“יותר משאתה אוהב לאפות….מממ… תזכיר לי מתי אפית לאחרונה?” היא שואלת.

“מתישהו בגן אני חושב,” הוא עונה לה, “עם אחיות כמו שלי מי צריך להיכנס למטבח.”

“אחיות…לא הייתי אומרת שאייבי יודעת לאפות, אבל קיית בהחלט כן. ומה עם אישתך היקרה גם לה לא חסר כישרון בנושא,” עונה לו אימא, “מתי החמאת לה על האוכל שהיא מבשלת לך?”

“תתפלאי אימא,” הוא עונה לה.

“התשובה לשאלתך היא שאפיתי את הלחם בדיוק כמו בכל יום. כנראה שאתה היום רעב במיוחד,” אומרת אימא.

אני יושבת ואוכלת בשקט. אני רואה שהאחים מעבירים את הדף ממקום למקום כדי לקחת לעצמם לאכול. אני מתרגלת סבלנות.

“מה קרה קייתי שאת שקטה,” שואל ג’וש.

“סתם מהרהרת,” אני עונה לו.

“שתפי אותנו,” הוא אומר.

“סתם מחשבות,” אני עונה, “זה לא שאני מנסה לפתור את הבעיות בעולם.”

“ובכל זאת?” הוא מקשה עליי.

“אני מקשיבה לשיחות שלכם,” אני עונה.

“בהחלט שיחות מעניינות,” הוא מהנהנן בראשו, “יש לך משהו לתרום להן?”

אני מביטה בו. “אני לא רגיל לראות אותך שקטה ביחוד כשיש לך חדשות כאלה גדולות לספר לנו,” אומר דניאל בקול אדיש ובפנים רציניות.

אני מביטה בו בחיוך. “אז כולכם ראיתם! הייתי צריכה לדעת. איך אני מתרגשת. בשבילי, בשביל כולנו. אתם קולטים? אפשר להתחיל להריץ את מגנוליה.”

“תמיד סמכתי על היכולות שלך. אבל זה באמת משהו ענק,” אומר לי דניאל ואז כולם מצטרפים יחד לשיחה ועולים אחד על דברי השנייה.

“עכשיו שזה באמת אמיתי אני רוצה שנשב ונתכנן את האתר והכל אני אדבר עם אייבי. את עיקר העבודה כבר עשיתי. כל הדפים מוכנים רק צריך להעלות אותם. אני מציעה שברגע שדניאל ירשום את החברה, נצא לדרך.”

“וזה יקרה ממש היום. אני אדפיס את הטפסים ואחתים אותך,” אומר דניאל.

“וממך ג’וש אני מבקשת שתדאג לי לחשבון עסקי נפרד. ברגע שהוא יפתח אני אעביר לשם כסף.”

“אני רק רוצה לוודא את רישום הבעלים,” אומר דניאל.

“סיכמנו כבר שחמישים אחוז מתחלק ביניכם. זה נראה לכם הוגן?” אני שואלת.

“את רצינית? זה הרבה יותר מהוגן. את בכלל לא חייבת לתת לנו מניות בחברה שלך. ביחוד שאת יודעת שהיא הולכת להיות משהו גדול, עכשיו שמשרד הבריאות אישר את התוכנית וימליץ עליה.”

אנחנו יושבים ומדברים דקות ארוכות על מגנוליה וכל אחד תורם את דעתו וניסיונו.

אני עוזרת לאימא להוריד את הדברים מהשולחן ומכניסה את הכלים למדיח.

אימא מביאה לשולחן קנקן עם שתייה חמה ופאי תפוחים שיצא ממש עכשיו מהתנור.

“אני צריכה, אני רוצה לספר לכם משהו ומקווה שתבינו אותי,” אני אומרת ולוקחת נשימה עמוקה. “אתם יודעים שאתם מאד יקרים לי. אני מוכנה למות למענכם, כשם שאני בטוחה שאתם מוכנים בשבילי. יש משהו שאני מחזיקה בבטן כבר שנתיים וחצי.”

אני נושמת עמוק.

“היום שחזרתי הביתה מביתו של דימטרי לא היה היום שעזבתי אותו,” אני אומרת ומחבקת את עצמי, מתקשה לאמר את המילים. האחים שלי מביטים בי בשתיקה.

“חשבתי שהוא שותה רק במסיבות של האוניברסיטה. כולכם למדתם, אתם יודעים איך זה,” אני אומרת.

“גם את שתית קיית?” שואל דניאל.

“המעט שאני שותה זה רק עם המשפחה,” אני עונה לו, “אף פעם לא שתיתי בחוץ. אני זוכרת היטב מה אימא לימדה אותי על אובדן שליטה כשאת שותה.”

“אני לא אומרת שכל הרוסים שתיינים, אבל דימטרי שתה וודקה בכמויות. הוא גידף אותי לעיתים ודיבר לא יפה כשהיה שיכור. אבל למחרת התנהג רגיל. עובדה שהוא איש עסקים מבריק,” אני אומרת. יש דברים שאני לא יכולה לקחת ממנו. ההון שעשה מדבר בעד עצמו.

“לונה סיפר לי שחברה של חברה של חברה, משהו כזה, אמרה שראתה אותו עם מישהי. ברור שזה לא אומר כלום. יכול להיות שזה היה משהו חסר משמעות. הוא לא חשק בי פחות. מה גם שהייתי שקועה כולי בלימודים בבית הספר לווטרינריה,” אני עוצרת ומוזגת לעצמי תה לספל זכוכית ואוחזת בה בידי כדי לחמם את הקור שבליבי.

“הוא רצה ילד. הסברתי לו שאני לפני בחינות סיום כדי להוציא את הרישיון שלי ושאני מבקשת לחכות. אני מודה שזה היה תרוץ. לא ראיתי את עצמי מקימה איתו משפחה. סבלתי מווירוס של הקאות ושלשולים והייתי טרודה במבחנים . לא הייתי כל כך מרוכזת, לא זכרתי איזה יום היום, וכששאלתי אותו אם לקחתי את הגלולות הוא אמר לי שכן .מה גם שבימים כאלה השפעת הגלולות מוטלת בספק.  כשגיליתי שאני בהריון זו הייתה עובדה מוגמרת ומה כבר יכולתי לעשות?”

אני מניחה את הספל על השולחן ולהפתעתי הוא מתפוצץ. “אני מצטערת אימא לא התכוונתי,” אני אומרת וממהרת לאסוף את השברים.

“זה לא אשמתך קייתי,” אומרת אימא. למה בדיוק היא מתכוונת?

האחים שלי ממשיכים לשבת ולא אומרים מילה.

“ואז יום אחד,” אני אומרת כמעט בלחישה, “הוא בא שיכור. פעם ראשונה ואחרונה שהרים יד עליי. הוא הרג את העובר והשאיר אותי חבולה בכל חלקי גופי.” אני בולעת את הרוק וממשיכה, “אל תכעסו עליי. מה שעבר לי בראש הוא שאני לא מוכנה שמישהו מכם יהפוך קורבן של נישואיי האומללים. ידעתי שאם תדעו תלכו לשלם לו כגמולו, וגם אם יצא חי תחת ידכם, אתם תאבדו את חירותכם ולזה לא הייתי מוכנה. חמישה שבועות שכבתי בבית חולים עד שהתחלתי להתאושש. הלב שלי היה ריק מכל רגש כלפיו. מצידי שיהיה עם כל הנשים בעולם.”

“שנתיים וחצי קייתי האהובה שלנו אנחנו מתאפקים לא לחבק אותך ולאמר לך כמה את מדהימה, וכמה אנחנו מצטערים שנאלצת לעבור את זה. אבא לא יכול היה לשאת לבדו את הכאב. הוא השביע אותנו שלא ננקום. הוא אמר לנו שאם אנחנו רוצים לעזור שנהיה חזקים בשבילך. אני שמח שהורדת מעל ליבך את המשא הכבד של הסוד הזה. אנחנו אוהבים אותך כל כך,” אומר דניאל.

אחד אחד עומדים האחים שלי ובאים לחבק אותי, נותנים לי להרטיב אותם בדמעות שנאגרו בי כל הזמן הזה.

“את כועסת עליי קיית?” שואל אבא, ” את ביקשת בקשה גדולה כשאמרת שאת לא רוצה להתלונן עליו. מקומו בבית הסוהר ואת התעלית על עצמך ומחקת אותו מהחיים שלך. מה שלא יעשה, הוא לא יוכל לגעת בלב שלך לעולם. הוא לעולם לא יהיה עוד שלו.”

“אני יודעת היום שלא באמת אהבתי אותו. הכל איתו הוכתב לי. איך הלכתי אחריו אני לא יכולה להסביר לעצמי. יש לי אהבה בלב היום לגבר שהכרתי בניו יורק. אני לא יודעת מה יהיה גורלה של האהבה הזו, אבל לפחות טעמתי ממנה.”

אני חושבת שיכולנו לשבת בשתיקה עוד שעה ארוכה אם הטלפון שלי לא היה מצלצל.

“ג’ודי  הכל בסדר?” אני שואלת בדאגה את ד”ר פרידמן.

“תפתחי את הטלוויזיה בערוץ החדשות,” היא אומרת ומנתקת.

“קורה משהו חשוב. ג’ודי אמרה לי לפתוח את הטלוויזיה,” אני אומרת.

“היא אמרה מה?” שואל אבא שמחפש את השלט.

“כלום. היא רק אמרה לי לצפות בחדשות וניתקה .מוזר לא?” אני עונה.

פניה הרציניות של קריינית החדשות ממלאות את המסך.

“….ובכן מי היא אותה חברת מגנוליה המסתורית שמשרד הבריאות אישר את התוכנית החדשנית שלה? כל ניסיון של אנשי התחקיר שלנו לקבל מידע על החברה, בעליה והתוכנית המדוברת העלה חרס. לא נותר לנו לחכות ולעקוב. תזכרו את השם: מגנוליה שרותי היריון, לידה והתפתחות הילד.”

“נשמע ממש מעניין,” אומר אבא וצוחק, “תזכרי את השם קיית.” הוא יודע בדיוק מדוע בחרתי בשם.

“אני זוכרת שמידי ערב סבתא סיפרה לי את הסיפור על הכלה צעירה ששודכה לאלמן חסר הילדים המבוגר ממנה בעשרים שנה. כיצד הוא רצה לשמח אותה ונטע לה עץ מגנוליה בחצר. היא תמיד סיפרה לי אותו בגוף שלישי ואני אמרתי לה אבל זו את סבתא. היא הייתה מתרגזת ואומרת לי : “קיית קנון! את מקשיבה לסיפור בכלל?”

“אחר כך זה הפך למסורת שכל הצעות הנישואין במשפחה היו תחת עץ המגנוליה,” אומר אבא.

“כולם חוץ ממני. והנה אני גרושה,” אני אומרת לאבא.

“קיית. את הצעת הנישואין הנצחית שלך עוד לא קיבלת. היא עוד תגיע ותראי שהיא תהיה בדיוק כאן, תחת העץ.”

בר אבידן

מאמינה באהבה

💗

©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי. למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.) מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור. במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי ב"אמור" ובו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים. תמיד תהיה לי שפינה חמה בלב לבית הראשון של סיפוריי. באתר תמצאו קישור אליו. מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם. תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש. קריאה נעימה! בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם
סיפורים אחרונים