on
אוקטובר 29, 2020

קיית

“אני אוהב שאת בבית קייתי,” אומר לי אבא, “את עוזרת לי המון. את מיוחדת במינך. כל פעם צפה לי המחשבה איזה אידיוט דימיטרי שלא נשא אותך על כפיים.”

“אבא, אני גדלתי בבית מכבד ומלא אהבה. לא תמיד האחים שלי ואני רואים עין בעין, אבל תמיד אנחנו נעמוד אחד לצד השני. אני יודעת שזאק ואני מתווכחים לא פעם, אבל הוא יקטוף את הירח בשבילי ואני בשבילו. הייתי תמימה ביחסיי עם דימיטרי. חשבתי שכל דבר אפשר לפתור אם מדברים. התפכחתי מאז.”

“אני רוצה לראות אותך בזוגיות טובה. את בנויה לזוגיות. לא נסתר ממני העצב בעינייך,” אומר אבא.

אני מספרת לאבא על דין. כמובן שעל מה שקרה באותו לילה אני לא מפרטת. “אתה מבין, לונה השתנתה לגמרי. היא לחלוטין תחת ההשפעה של דימטרי שמנצל אותה להגיע אליי. זו הסיבה שהחלפתי את מספר הטלפון שלי. בכל מקרה עדיף שיהיה לי מספר של ניו יורק. התחברתי לדין בווצאפ כך שלא הייתי חייבת לתת לו את מספר הטלפון. הוא דיבר איתי לפני שעלינו לגבעות לעבודה. בלילה שלחתי לו הודעה, הנה תראה,” אני אומרת לו ומגישה לו את הטלפון שלי

“וזו ההודעה האחרונה שלי אליו,” אני אומרת לאבא אחרי שקרא את ההתכתבות בינינו.

חזרתי לפני כמה דקות מהעבודה.

חשבתי שזה די מטופש שלא נתתי לך את מספר הטלפון שלי.

לעינייך בלבד המספר שלי הוא: 917…

“אתה יכול להסביר לי למה הוא לא כתב לי יותר? קראת מה הוא כתב לפני,” אני אומרת לו, “אני מרגישה כל כך מטומטמת שנתתי לו להיכנס לי ללב. אתה יודע שאני מאד קרובה לכל האחים שלי והם משתפים אותי בכל העולם שלהם, כך שאני יודעת איך גברים חושבים. למרות זאת איתו  אני לא מבינה כלום.”

“קייתי, אני לא יכול להסביר לך למה הוא לא חזר אלייך. אל תהייה עצובה. יום אחד יגיע הגבר שיהיה ראוי ללב המופלא שלך,” אומר אבא ומלטף לי את הראש.  

אני מתפרצת בבכי. “דימיטרי כל כך מאחוריי, אבל אני מרגישה שממה שעשה לי לא החלמתי. אולי אני מפונקת. אני מקבלת מלא אהבה מכולם, אבל ישנם רגעים שאני לא מרגישה אהובה בכלל.”

השיחה ביני ובין אבא מתנהלת על המרפסת המשקיפה על הכניסה לחווה. אימא ששומעת אותי בוכה יוצאת החוצה עם כוס שוקו חמה ופרוסות של פאי דובדבנים שיצא זה עתה מהתנור. היא מסמנת לאבא בתנועה כמעט בלתי נראית שישאיר אותנו לבד.

אני מראה גם לה את חילופי הדברים בין דין וביני. אני מראה לה את תמונת הפרופיל שלו. הוא נראה מאד רציני בה. “יש לו עיניי חתול ירוקות משגעות,” אני אומרת לאימא, “הוא כבש את ליבי. אימא אל תשפטי אותי בבקשה. שכבתי איתו. לראשונה מזה שנתיים וחצי שנתתי לגבר להתקרב אליי. נרדמתי מחובקת בזרועותיו עד שהגיע הטלפון ממך. הרגשתי כל כך עטופה ומוגנת, למרות ש…זה היה הלילה בו הכרתי אותו.”

“אני לא שופטת אותך. את כבר לא ילדה. אני חושבת שאולי הוא חשב שאת לא מעוניינת כשנעלמת לו להרבה שעות,” אומרת אימא.

“את מגנה עליו?” אני עונה לו כעוסה.

“לא, ילדה שלי, אני מנסה לחשוב על הסבר מניח את הדעת. את ילדה, סליחה אישה, שקל להתאהב בה. את מלאת חיים ושמחה. את יודעת שאת מאד אהובה כאן בכפר. אני רואה איך הגברים כאן כרוכים אחרייך, כל אחד מהם הוא חבר של אחד מהאחים שלך ויש לך ארבעה אחים ששומרים עלייך היטב גם היום, ולכן כולם רואים בך אחות קטנה. זה לא אומר שהם לא מעריכים את האישה שאת,” אומרת אימא.

“את מבינה שאני רוצה להרגיש נחשקת? אמרתי לאבא שאין לי כלום לדימיטרי, אפילו לא שנאה. אבל ההתעללות שעברתי מצידו זה משהו שרק גבר אחר יוכל למחוק כשיראה לי כמה אני שווה בעיניו. חשבתי שזה קורה, אבל מסתבר שלא,” אני אומרת.

“תשתי את השוקו הוא מתקרר,” אומרת אימא מנסה לפזר את המועקה של השיחה בינינו.

אני מסתכלת על ההודעה. הוא עדיין לא קרא אותה. “אני אחכה עד מחר,” אני אומרת, “אם הוא לא מתקשר אני אמחק את ההודעה ששלחתי לו.”

“היי אחותי, את באה מחר לפסטיבל בניו יורק?” שואל גייב שמופיע פתאום.

“אני חושבת שאישאר פה ואעזור לסיים את הקמת הגדרות. אולי ניתן לזאק לנסוע. הוא אוהב פסטיבלים כאלה,” אני עונה לו.

“אחותי, את מפרגנת לי?” שואל זאק שמגיע גם הוא.

“מתי אני לא?” אני עונה לו וזורקת עליו כרית שהייתה על כיסא הנדנדה עליו אני יושבת.

“תזכרי שאת התחלת,” הוא אומר ומרים את הכרית לזרוק עליי.

“זאק יש לה ספל שוקו חם ביד!” גוערת בו אימא.

“כן, כן……” הוא אומר, “ברצינות לא איכפת לך שאני אסע?”

“ממש לא. אני אישאר ואעזור לאבא עם הגדרות,” אני עונה.

“טוב, כשאת פה כל הגברים שבכפר מתנדבים לעזור משום מה,” הוא אומר “זה דווקא רעיון טוב.”

“משום מה? רק תמורת חיוך ותודה. זה משהו שלא היה מזיק גם לך לעשות,” אני אומרת לו.

“את משווה את החיוך שלי לשלך. כלומר החיוך ועוד כמה דברים…” אומר זאק.

“ממש לא נסחפת,” אני עונה, “מי ישמע אני הולכת עם גופיה סקסית חשופה ומכנסיים שמראית את ה..” אני אומרת.

“קיית הבנו את העקרון. אחותך לבושה בסרבל כחול וגדול שהוא בהחלט לא בהגדרה של בגד סקסי,” ממהרת אימא להתערב, “אתה לעומתה יכול להזמין אותם לבירה בפאב, מה שקיית לא תעשה.”

“אימא, אני צוחק עם קיית. היא יודעת שאני האחרון שאתייחס אליה בצורה כזו. אנחנו רק מתגרים אחד בשנייה במילים. מתי תביני את זה. אני אוהב את אחותי אהבת נפש ולא אתן לאיש להתייחס אליה בחוסר כבוד,” אומר זאק.

“מה אני אעשה עם שניכם,” אומרת אימא ועומדת להיכנס לתוך הבית. ברגע האחרון היא מסתובבת. “אם כך אתה תיסע מחר זאק. אני אכין לך אוכל לדרך.”

*

דין

המשך הערב עובר בנעימים. האווירה שמחה ואני שמח שחזרתי לכאן.  אני נפרד מטליה אחרי שהיא מוסרת לי את מספר הטלפון שלה ונוסע הביתה לבדי. אני מרגיש הקלה על שהערב נגמר כפי שנגמר. אני הולך לישון כשבדמי זורם לאיטו הוויסקי ששתיתי. לא מספיק כדי שאהיה שיכור, אבל מספיק כדי להשכיח ממני את השבוע.

אני נרדם מיד וחולם על קיית. היא מתכרבלת לצידי ואני יכול להריח את הריח הנעים שלה, מה שגורם לי לחייך. אני ישן כל כך טוב והלילה נגמר לי מהר מידי. כשאני מתעורר, עדיין בין חלום לערות אני מגשש אחריה במיטה. “שוב את בורחת?” אני קורא אליה, “נו בואי תחזרי למיטה כבר. את חסרה לי.”  אבל כשעיניי נפקחות אני קולט שכל זה היה חלום.

“אידיוט,” אני פולט לחלל הבית הריק. אני מכין לי כוס קפה חזק ופותח את הטלוויזיה.

“הי דין,” שולחת לי טליה מסרון, “יש היום פסטיבל בסוהו חשבתי שיהיה נחמד אם נלך יחד. כידידים כמובן.”

“ידידים..” אני מגחך לעצמי. למה לא בעצם. “אני אתארגן. תשלחי לי מאיפה לאסוף אותך.”

“נפגש בכניסה לפסטיבל באחת,” היא עונה לי חזרה.

מתאים לי לפגוש אותה שם. הכי לא מחייב שאפשר.

אני מכין קערה של דגני בוקר עם חלב ומתיישב מול המחשב. אני נכנס לרשת החברתית מתעדכן במה שמעלים חבריי, מנהל שיחות בצ’אט עם כמה מהם. אני מציין בפני עצמי שלרגע לא חיפשתי את קיית, מה שגורם לי להבין שהיא שם בראש שלי בכל זאת. למה בעצם?

לשמחתי הזמן לצאת הגיע ואני מסלק את המחשבות ממוחי.

הפסטיבל מתגלה כמקום עליז ביותר. דוכנים, הופעות חיות, מוסיקה שגורמת לאנשים לרקוד. טליה מושכת אותי לרקוד איתה אבל אני מסרב. “תרקדי את,” אני אומר לה, “אני לא מהרוקדים.”

טליה עוצרת ליד כל דוכן כמו ילדה קטנה. בעיקר ליד אלה שמוכרים תכשיטים. “את רואה משהו שאת אוהבת?” אני שואל אותה. זה די מתיש אותי.

“אם אמצא אני אקנה לעצמי. לא ביקשתי שתקנה לי,” היא אומרת.

אני מביט בה מופתע. “למה את כועסת? אני שואל.

“אמרתי לך אנחנו רק ידידים,” היא עונה לי זועפת.

“עדיין זה לא אומר שאני לא יכול לקנות לך מתנה,” אני עונה לה. 

 היא ממשיכה להסתכל בשתיקה על התכשיטים בחנות של איזדורה. אני נעמד לידה ומסתכל. את עיניי צד צמיד שנקרא “שירת הים.”  

“יש לך טעם טוב,” אומרת המוכרת, “מכרנו אלפים כמוהו.”

“דווקא חשבתי שאישה הייתה רוצה שיקנו לה צמיד שהוא יחודי רק לה,” אני אומר לה.

“זה בדיוק מה שדורי המעצבת שלנו חושבת,” היא עונה לי, “אבל נשיםאוהבות לקנות מה שיש לחברות שלהן.”

“זה באמת צמיד מהמם. הצבעים שלו משכו את עיניי. זה תואם את צבע עיניה,” אני אומר.

“אבל יש לה עיניים בהירות הרבה יותר. משהו בין כחול לירוק,” היא אומרת ומביטה על עיניה של טליה.

“את צודקת,” אני אומר, וכי מה יכולתי לאמר לה שלא על טליה אני מדבר. “חוץ מזה כפי שאמרת כולן עונדות אותו.”

“אני רוצה את זה,” אומרת טליה ומצביעה על שירת הגלים.

“יש לך טעם טוב,” אומרת לה המוכרת, “זה מתאים לעיניים שלך.”

“זה מה שהיא רוצה,” לוחשת לי המוכרת ומושכת בכתפיה.

היא רוצה לארוז  לה את הצמיד, אבל טליה מבקשת לענוד אותו.

“חמש מאות דולר,” היא אומרת לי.

“את לא חושבת זה מוגזם?”  אומרת לה טליה.

“תני לי לשלם,” אני אומר.

“חמש מאות דולר בשביל חרוזים?” היא מתרעמת, מתעלמת מההצעה שלי.

“בתוך הקופסה יש לך פרוט בדיוק מאלה אבנים הצמיד שזור. תוכלי לראות שאלה אבנים חצי יקרות ששזורות על חוטי זהב. המעצבת היא דורי בירמנגהם בעלת המותג קתרין לה בלנק ע”י מיו מילאן. את מבינה שאני לא יכולה לעשות הנחות על הצמיד הזה. את עדיין רוצה אותו?”

“אני אקח אותו ואשלם עבורו בעצמי,” היא אומרת לי בטון מתנשא.

“יש פה דוכני אוכל. מעניין אותך לראות?” אני שואל אותה.

“אני באמת רעבה,” היא אומרת בקול מתפנק.

אני מבולבל ממנה. לא יודע מה היא רוצה ממני בדיוק. אני מחליט שאני לא אתן לה להרוס לי את ההנאה מהשיטוט בין הדוכנים.

“משהו קורה שם,” היא אומרת ומושכת אותי בידה לכיוון במה של מוסיקת קאנטרי.

אני מסתכל מסביב ומחפש מה אפשר לקנות לאכול כיוון שהרעב כבר מציק לי.

“מוזמנים לטעימות ממיטב התוצרת של משק החלב קנון, מניקולס.”  אני קופא על מקומי. אני באמת רוצה לראות אותה כעת?

טליה לא משאירה לי ברירה כיוון שבדיוק לשם היא מובילה אותי בידה. הערב ירד ושרשרת אורות דולקת מסביב. מאחורי הדוכן מורכב מסך גדול ועליו מוקרן סרט המספר על תולדות המחלבה. אני מסתכל מי נמצא בדוכן. עומדים בו שני גברים שדומים לקיית להפליא ועוד כמה דיילות ששייכות לפסטיבל עצמו.

אם לא די לי בכך, את המסך מקשטת תמונתה של קייטי הקטנה באוברול ג’ינס קצר ומגפי גומי, יושבת על שרפרף וחולבת את מי שנראית לי כמו טרה. עיניה המחייכות גורמות לי לחייך. כמה יפה היא.

“זו אחותי הקטנה לפני….אני לא מאמין,  כמעט עשרים שנים,” אומר אחד מהם בגאווה, “עם נדיה הפרה. היום יש לה כבר נינה ששמה טרה. שלא תחשוב שכך אנחנו חולבים את הפרות. יש לנו משק מודרני עם מכונות חליבה”.

אני מסתכל מהופנט על התמונה. העיניים מלאות הרגש של קיית עושות לי מהפיכה בבטן.

“איזה בא לך?” שואלת אותי טליה.

“מה את מציעה?” מציעה אני שואל אותה כיוון שאין לי מושג על מה היא מדברת.

“אני מתלבטת בין פירות יער לפרנץ’ וניל,” היא אומרת בטון כאילו הכרעה הרת גורל עומד לפניה.

“אם כך קחי את שניהם ונחלוק,” אני מציע לה.

“תגיד לי שאתה לא רציני,” היא עונה לי.

“פשוט קחי את שניהם ותטעמי,” אני עונה לה.

“מה בשבילך אישה יפה?” שואל אותה אחד מבני קנון.

“מה אתה ממליץ?” היא עונה לו בקול המתפנק שאני כל כך לא אוהב.

“אני צריך ללמוד אותך קודם. את אישה של שוקולד או וניל?” הוא עונה לה והיא מצחקקת מולו.

“מה אני נראית לך?” היא שואלת.

אני לא מאמין. היא מפלרטטת איתו. במקרה אחר הייתי פשוט הולך משם אבל אני סקרן לשמוע מה הוא יענה לה.

“לפי היופי שלך הייתי אומר שאת מעדיפה שוקולד, לכן אתן לך וניל,” הוא אומר.

“זה נשמע מעניין האופן שבו אתה מנתח אנשים,” היא אומרת.

אצלנו בכפר כך אנחנו לומדים להכיר אנשים לעומק. בגלל שאנחנו משק חלב זהו הדרך שלנו לבחון אנשים,” הוא אומר לה, “אחרי שהסכמנו על וניל השאלה איזו תוספת את תרצי. אני מהמר על פירות יער.  אני יכול לספר לך שתוצרת החלב שלנו היא מחליבה של אתמול בבוקר ופירות היער נקטפו קרוב לשעת השקיעה. אין טרייה וכמובן טעימה ממנה.”

ברור לי שטליה מוקסמת ממנו, ואני חושב לעצמי כמה אפשר לקנות אותה במילים. אני מביט שוב על תמונתה של קיית הקטנה והחיוך היפה שלה וחושב מה לא עשיתי נכון שהיא התרחקה כך ממני.

“ומה בשבילך?” הוא שואל אותי מעיר אותי מהמחשבות שלי.

אני מסתכל על סוגי היוגורטים המונחים על הדוכן. “שוקולד בננה נשמע לי מעניין,” אני אומר, “אני אוהב את התוצרת שלכם ובזה עוד לא נתקלתי.”

“ואני אוהב את הבחירה שלך. אלה דוגמאות ראשונות. ייצרנו את זה לקראת הפסטיבל בכפר שבוע הבא. אני אשמח לשמוע מה אתה חושב על זה, בעיקר כאחד שמכיר את המוצרים שלנו.”

בניגוד לאחרים שמקבלים טעימה בצלוחית, הוא פותח את הגביע ומגיש לי את כולו עם כפית.

אני טועם את היוגורט, מגלגל את הטעם בפי. “זה ממש ממש טעים,” אני אומר לו, “איפה אפשר לרכוש אותו.”

“היום אצלנו. החל מחודש הבא ברחבי היבשת,” הוא עונה.

“אני אקח היום,” אני עונה .

“יש בבודדים, שישיות או תריסר,” הוא אומר.

“מה אתה אוכל?” שואלת אותי טליה.

“יוגורט שוקו בננה,” אני עונה.

“זה נשמע ממש דוחה,” היא אומרת ומעוותת את הפרצוף, “איך שני הדברים האלה משתלבים יחד.”

“את צוחקת עליי?” אני אומר לה.

“אני אקח אריזה של תריסר,” אני אומר לו.

“את מבינה למה יש לנו מבחר כזה עצום של טעמים?” הוא אומר לטליה בשעה שהוא אורז לי את היוגורט בשקית, “כי לכל אחד יש את הטעם האישי שלו. חוץ מזה אולי כשתטעמי תתמכרי גם.  כשאחותי הקטנה באה עם הרעיון הזה לשלב בין השניים אף אחד מאתנו לא תמך ברעיון עד שטעמנו. היום במשק קנון זה אחד מהיוגורט המובילים. אני בטוח שאת אוהבת להתחדש בבגדים. אנחנו אוהבים להתחדש בטעמים.”

“זה ממש לא נשמע לי אותו דבר,” היא עונה לו. היא כבר נראית פחות מתלהבת ממנו אחרי שלא תמך בדעתה. היא מסתכלת עליי במבט זועף.

“בואי נלך לשתות קפה,” אני מציע לה ומבקש להשאיר את השקית בדוכן.

אנחנו מוצאים בית קפה קטן באחד הסמטאות. הוא ריק כעת כיוון שכולם מסתובבים בפסטיבל.

“תסבירי לי אותך. על מה את כועסת כל הזמן?” אני שואל אותה.

“אתה מוזר אתה יודע? בהתחלה אתה לא רוצה לשכב איתי, עכשיו אתה …אתה..” היא אומרת, “לא משנה.”

“אני לא יודע להיות ידיד,” אני עונה לה בכנות.

“למה דחית אותי,” היא שואלת.

“זה נראה לי נמהר מידי,” עניתי לה.

“כל גבר אחר היה לוקח את המנחה המוגשת לו בלי להסס,” היא עונה.

“ומה אחר כך? אחרי שהוא בא על סיפוקו? אני חושב שאת שווה יותר,” אני עונה והמחשבות שלי נודדות לקיית וכמה מיוחדת הייתה בלילה ההוא.

“אני חושבת שיש לך מישהי אחרת בראש ואתה מדבר איתה ולא איתי,” היא אומרת לי.

“אני לגמרי איתך,” אני עונה לה בחיוך. האם אני משקר לעצמי?

אנחנו יושבים ומדברים שעות. “אני לא יודעת להיות חברה,” היא אומרת לי פתאום משום מקום, “אני מתאהבת כל הזמן, בעיקר ברופאים,” היא צוחקת, “אבל מוצאת עצמי משתעממת מהר. אני לא מוכנה כנראה לזוגיות אמיתית. אני נהנית לבלות וגם שקועה הרבה בעבודה. אתה נראה לי מחפש יציבות. לא משהו מזדמן.”

אני לא אומר לה שמאז שהתגרשתי אני מוצא עצמי רק בקשרים מזדמנים. כל זה עד שהגיעה לחיים שלי קיית.

“כבר ממש מאוחר ועוד מעט סוגרים. כדאי שתלך לקחת את מה שקנית בדוכן של המחלבה,” אומרת טליה.

אנחנו חוזרים לדוכן. “כבר חשבתי שלא תחזור,” אומר לי המוכר, “שמי זאק ורציתי להזמין אותך לפסטיבל הכפר שלנו. זה בניקולס שלוש וחצי שעות מכאן. מבטיח לך חוויה מיוחדת במינה. באים אלינו ממקומות רחוקים הרבה יותר.”

“איפה קיית?” הוא שואל את אחיו, “שמעתי שהיא הגיעה לכאן עם עוד סחורה. לא האמנתי שהסחורה שהבאנו לא תספיק. זו היתה בהחלט הצלחה גדולה.”

אני מחסיר פעימה. אני חייב שאיש מהם לא יראה מה עובר עליי, בטח לא טליה.

“קיית חזרה עם דניאל. אני פה לקחת אותך הביתה,” עונה לו מי שאני מבין שגם הוא אחיו. זה מדהים איך כולם דומים.

“היא השאירה הזמנות לפסטיבל בכפר?” שואל זאק.

“הנה,” אומר האח ומוסר לו ערימה של הזמנות.

*

כשאני מגיע הביתה ומכניס את גביעי היוגורט למקרר. אני מוציא את ההזמנה מהשקית ורוצה לזרוק את השקית לפח כאשר אני רואה שיש שם קופסה קטנה. “בתאבון! זאק.” כתוב עליה. אני פותח אותה ורואה בה מרובעים של בראוניס עטופים בנייר צלופן ועליהם מדבקה מוזהבת. הבראוניס’ של קיית.

“כל הסימנים מובילים אותי אלייך, ואת לא מעוניינת בקשר איתי בכלל,” אני מדבר אליה בליבי, “את יכולה להסביר מה היה אם כך הלילה ההוא בינינו? את לא נראית לי אחת שמשחקת עם גברים.”

אני מסתכל על ההזמנה לפסטיבל בניקולס.

מקום מרכזי תופסים האירועים במשק קנון

  אנחנו מזמינים אתכם לחגוג אתנו את חגיגת הסתיו במשק קנון, ניקולס, מדינת ניו יורק   טעימה מהחיים במשק חלב, דוכנים של יוצרים מהאזור אוכל משובח הפרחת פנסי אש מעגל הירח מוסיקה וריקודים עד לזריחה     נשמח לראותכם בין אורחינו תיאודור, דורה, דניאל, גבריאל, אייבי, ג’ושוע, זאק וקיית קנון    

*

שבוע חדש מתחיל. מידי יום אני מקבל הודעות קצרות מטליה עם איחולים ליום טוב, וארוכות יותר בו היא מספרת על היום הקשה שעבר עליה במחלקת יולדות.

יום שלישי אני מזמין אותה לצאת איתי ועוד כמה חברים אבל היא אומרת שהיא עייפה. אני לא מבין אותה, ויותר מזה מה היא מחפשת בקשר שלה איתי.

“יום חמישי אני יוצא עם חברים למועדון השחקים, את מוזמנת אם בא לך,” אני רושם לה הודעה. אני קורא אותה שוב לפני שאני שולח ומשמיט את המילים אם בא לך. “את מזומנת.”

יום חמישי

אני מתארגן לצאת למועדון. צלצול הטלפון גורם לי להעיף מבט לעברו.  ההודעה היא מטליה.

“מתי תהיה שם?” היא שואלת.

“בשמונה,” אני עונה, “מאיפה לאסוף אותך?”

“נפגש בכניסה למועדון,” היא כותבת לי.

“מה שתרצי,” אני אומר בקול אבל לא עונה לה

טליה מאחרת ברבע שעה ובאה כולה מחוייכת. “היי חתיך,” היא אומר בקול המתחנף הזה שלה.

“היי יפיפיה,” אני עונה לה.

היא נתלית על זרועי ואנחנו נכנסים למועדון. החברים כבר שם סביב השולחן ומוסיקת שקטה נשמעת ברקע. טליה מזמינה קפה ואני מזמין בירה. “את רעבה?” אני שואל אותה.

“כבר אכלתי,” היא עונה.  אני כבר יודע שגם אם תבקש אני לא אסיים את הערב הזה איתה. אני לא מבין למה אני משחק איתה את המשחק הזה בכלל.

לשולחן מגיעה לונה עם גבר בעל הופעה מרשימה שגורם לכולם להפסיק לדבר ולהסתכל עליו. “תכירו זה החבר שלי דימיטרי.”

דימיטרי

אני תוהה האם ההגעה שלו מכוונת, או שסתם במקרה הוא לא הגיע איתה ביום שלישי. אני מביט על טרייסי. המבט שלה אטום, מה שמאשר לי שזה בעלה לשעבר של קיית. הוא בהחלט גבר עוצמתי ובעל נוכחות כריזמטית. אני יכול לדמיין אותו עם קיית. לונה מתחמקת להסתכל על טרייסי ומתרפקת על דימיטרי.  

הגברים מתחילים לתחקר אותו מה הוא עושה והוא נהנה להתהדר בעסקיו ולהפגין את עושרו. מה שלא נעלם ממני הוא המבטים שהוא מגניב לעבר דלת הכניסה.

אני יודע שקיית הגיעה גם בלי להסתכל. שפת הגוף שלו משתנה והוא מנסה לנער ממנו את לונה, אך היא לא מוותרת ונצמדת אליו. אני לא מסתובב להסתכל עליה. לא רוצה לשדר לה שאיכפת לי ממנה. אבל ככל שעוברות הדקות והיא לא מגיעה לשולחן אני נעשה חסר מנוחה.

המוסיקה מתחלפת למוסיקה קצבית יותר. אני רואה שעיניו של דימיטרי בוערות מקנאה אבל הוא לא אומר מילה רק מזמין עוד כוסית של וודקה. החמישית שלו אולי. לבסוף הוא דוחף את הכיסא לאחור וקם. “דימטרי עזוב אותה,” אומרת לונה ותופסת את זרועו הוא מנער אותה בפראות ונעמד.

כיוון שאני לא מסתכל לאחור אני לא יודע מה בדיוק קורה שם אבל דימטרי, שעיניו נעוצות ברחבת הריקודים מתיישב שוב ומרוקן את כוסית הוודקה לתוכו בלגימה.

“ערב טוב,” אומרת קיית בקול עליז, “מה שלומכם?”

אני עוקב אחרי דימיטרי ולונה. לונה מסתכלת עליה בהתנשאות ושוב מתרפקת על דימיטרי.

הוא מנער אותה בגסות. “תעזבי אותי כבר,” הוא אומר לה בהרמת קול.

“עכשיו שקיית פה אני כבר לא קיימת? וכשרצית..” היא אומרת לו.

אבל הוא משתיק אותה. “תשתקי כבר מטומטמת,” הוא אומר לה.

“מה שלום אישתי היפה?” הוא פונה לקיית.

קיית מפנה מבטה לאחור. עכשיו מלוא תשומת ליבי אליה. היא לובשת שמלה צמודה עם פסים  ברוחב שונה בשחור ולבן שמבליטים את הגוף היפה שלה. לרגליה סנדלים עם עקב גבוה ורצועות דקיקות החושפות את הלק הלבן על ציפורניה.

“אתה מדבר אליי?” היא אומרת לו לבסוף, “מה אתה רוצה ממני? כבר מזמן שכחתי שהייתי איתך,”

“את יודעת בדיוק מה אני רוצה. אני רוצה אותך,” הוא אומר.

“לפי מה שנראה, יש פה מישהי שמאוד מעוניינת בך,” היא עונה לו.

“אני לא גבר נשוי,” הוא אומר וקם אליה, “אני לא חייב דין וחשבון לאיש.”

“בדיוק,” אומרת קיית, “בטח לא לי.”

הוא לא מוותר ומצמצם את הרווח ביניהם

“תתרחק ממני דימיטרי,” היא אומרת, “אל תתגרה בגורלך דימיטרי. מה שהיה בינינו מת מזמן. אני השארתי הכל מאחור, אבל אם יהיה צורך בכך….אני דורשת ממך שתתפוס ממני מרחק.”

היא מסתובבת  ומבחינה בי. היא מישירה אליי מבט. אני רואה שהיא רוצה לאמר משהו, אבל אז טליה נוגעת בי והיא מרכינה את הראש.

“מה את לא מבינה,” הוא מתפרץ על לונה, “אני לא חבר שלך. זה שזיינתי אותך לא הופך אותך למישהי עבורי. את ידעת כל הזמן שאני מחפש את הדרך לקיית. אני מקווה שאת מרוצה.”

לונה מסתכלת על טרייסי. “אל תסתכלי עליי. את יודעת מה דעתי.”

להפתעתי קיית לא מסתלקת אלא מזמינה את אלה שבאו איתה להצטרף.  הגבר מזעיף פנים לדימיטרי.

“תתעלם,” היא לוחשת לו.

מסתבר שהוא לא יכול להתאפק. “תרשי לי לברך אותך על הזוגיות החדשה שלך. אני מקווה שהיא תהיה מוצלחת מזו שלך עם  אחותי.”

לונה משפילה את ראשה ולא עונה לו.

“תכירו את ג’וש,” אומרת קיית, “וזו גרייס.”

“אז מה קיית, אתם באים כל שבוע מהכפר לבלות בעיר הגדולה?” שואלת טליה.

“אנחנו מכירות?” שואלת אותה קיית, “כי לא זכור לי שאני מופיעה ברשימת הגרושות הלוהטות של ניו יורק.”

“ברור לא. וכי למה שיפרסמו אותך כאן? לא מפרסמים כאן חדשות מהכפר,” עונה לה טליה.

“איזה טיפשה אני. אני באמת שלא מבינה בדברים האלה,” אומרת קיית, “ומי את?”

“אני טליה ואני פה עם החבר שלי דין,” עונה טליה.

“את זה הבנתי. אני לא מתמצאת ברשימות הרווקים והרווקות הלוהטים בניו יורק, בת כפר שכמוני. התכוונתי לשאול מה את עושה בחיים?”

“אני אחות בחדר לידה בבית החולים הר סיני,” היא עונה בגאווה.

“איזה כייף לך. איפה לומדים את זה באוניברסיטה?” שואלת קיית.

“בטח, אלא איפה?” היא עונה לה בלעג.

“זה אומר שיש לך תואר ראשון, שכחתי איך קוראים לזה,” אומרת קיית בהתפעלות. אני מתפלא כל טליה שאיננה שמה לה לציניות שבקולה.

“בהחלט,” היא עונה לה.

“אצלנו בכפר לא צריך תארים. מגיל צעיר אנחנו לומדים לחלוב את הפרות, לנסוע על טרקטור, לרכוב על סוסים. וכמובן לבשל ולאפות. כי בינינו מה צריכה אישה לדעת יותר מזה? ובכל זאת שולחים אותנו לבית ספר ואנחנו מחויבים ללמוד שתיים עשרה שנים,” אומרת קיית ונאנחת בתיאטרליות.

“פה בעיר הגדולה כל מה שהזכרת מיותר. פה אוהבים אנשים משכילים שיש להם מקצוע,” אומרת טליה.

“את יודעת טליה, את ואני מאד דומות. אני עזרתי להרבה פרות להמליט. גם לסוסות,” אומרת קיית.

“אז מה את עושה פה בניו יורק? מחפשת בעל חדש?” שואלת טליה.

“קייתי כבר מאוחר. עוד מעט יסגרו את השערים שבכפר ונצטרך לישון ברכב,” אומר ג’וש.

“אנחנו עלולים לקבל קנס,” מוסיפה גרייס ומחניקה חיוך.

קיית שוב מביטה בי ועוצמת את עיניה. היא מנידה קלות את ראשה לשלילה ונושכת את שפתיה.

 היא עוברת לידי ואני נוגע בידה “קיית,” אני לוחש לה.

“תהנה מהזוגיות שלך. היא אישה יפיפיה,” היא אומרת לי ויוצאת מהמועדון במהירות.

*

אני מחכה לרגע המתאים ונפרד מכולם.

“את מבינה שאין טעם שנפגש יותר, נכון?” אני אומר לטליה כשאנחנו יוצאים מהמועדון. “אין בינינו שום דבר משותף.”

“ברור,” היא עונה לי, “זה בגלל מה שאמרתי היום?”

“גם,” אני עונה, “לא רק.”

אני חוזר הביתה. המבטים של קיית לא מובנים לי. הרי אמרתי לה בגלוי שאני מתגעגע אליי והיא ענתה לי באופן קר. אני נכנס לווצאפ לקרוא את התכתובת בינינו.

להפתעתי אני רואה סימן של הודעה ממנה שלא קראתי.

אני משתגע איך לא שמעתי את הצלצול של ההודעה. איך לא שמתי לב שהיא נשלחה אליי בערב.   אני נזכר שכשהייתי בישיבה והטלפון צלצל כל הזמן וביטלתי את אופציית התראת ההודעות הנכנסות ומאז היא מושבתת אצלי.   

אני נכנס לקרוא את התכתובת בינינו כדי להבין את המבט העצוב בעיניה.

חזרתי כעת מיום עבודה ארוך מהרגיל

ואני יושבת לכתוב לך חשבתי שזה…

אני לא מספיק לקרוא את ההודעה כיוון שהיא נמחקת אל מול עיניי.

אני כותב לה מייד.

אני כל כך מצטער.

חשבת שלא ענית לי.

לא הספקתי לקרוא את ההודעה.

בבקשה תכתבי לי שוב.

דין

אחרי כמה דקות שנראות לי כנצח היא כותבת לי תשובה.

זה כבר חסר משמעות.

אל תכתוב לי יותר

אני עונה לה מיד.

תכתבי לי את מספר הטלפון שלך

ההודעה נשארת מסומנת כ”לא נקראה.”

*

קיית

אני יודעת שהוא לא קרא את ההודעה. לו הייתי חשובה לו היה קורא אותה, שכן היא נכתבה לפני שבוע.

אני יוצאת מהווצאפ. אני רואה על גבי המסך שהוא מבקש את מספר הטלפון שלי אבל מתעלמת. מה כבר יש לו לאמר לי. יש לו חברה וזה ברור שבזה הסתיים הסיפור בינינו.

בסוף השבוע מתחיל הפסטיבל של הכפר, וביום שבת בצהריים אנחנו פותחים את שערי החווה למבקרים וחוגגים. אני שמחה שיש מה שיעסיק אותי ואולי יעזור גם ללב הכואב שלי להתרפא.

אני מודה לגו’ש שהמציא את הסיפור על החזרה לכפר. אין לי רצון שמישהו ידע שאני פה בבית המלון. “ראית איך דימיטרי שתה?” אומרת לי גרייס בשעה שאנחנו חולקות את המיטה בחדר.

“אני לא אוהבת הכללות, אבל ישנם רוסים שאוהבים לשתות. בעיקר וודקה. דימיטרי הוא אחד מהם,” אני עונה לה.

“אני לא מאמינה על לונה. הייתן חברות טובות כל כך,” היא אומרת.

כמה שאיני רוצה לדון בנושא אני מרגישה צורך להסביר לה. “כשהכרתי אותו שאלתי את הבנות אם למישהי יש עניין בו. כולן אמרו לי שלא. ממש באופן מוחלט. אם הייתי יודעת שלונה מעוניינת בו לא הייתי יוצאת איתו,” אני אומרת לגרייס.

“הערצתי אותך איך עמדת חזקה מולו,” היא אומרת.

“גרייסי, באמת שאין לי טיפת רגש אליו. הוא דאג להרוג כל זרע של רגש שהיה לי כלפיו,” אני עונה. רגש, כי אני יודעת כבר שזו לא הייתה אהבה.

“ראית איך הוא השפיל אותה?” ממשיכה גרייס.

“תניחי כבר לנושא. הוא לא מעניין אותי וגם היא לא,” אני אומרת.

“היה שם גבר עם עיניים ירוקות. הוא לא הסיר מבטו ממך,” היא אומרת. הלב שלי מחסיר פעימה.

“הוא חבר של טליה וגם לא מעניין אותי,” אני אומרת. אני שמחה שגרייס לא מכירה אותי כל כך טוב לדעת שאני משקרת.

“מחכה לטליה הפתעה קטנה מחר, ” צוחקת גרייס.

“מה שמזכיר לי שכדאי שנלך לישון. בוקר עמוס לפניי ואחריו אני חוזרת לכפר לעבודה לקראת הפסטיבל.”

למחרת בבוקר אני בוחרת שמלה בצבע כחול כהה שאורכה מעט מתחת ברך, ונועלת נעלי עקב תואמות.

בשעה דקה לתשע בדיוק אני עולה במעלית המובילה למחלקת יולדות בבית החולים הר סיני. משמרת הבוקר התחילה ואני ניגשת לתחנת האחיות.

“שלום, אני מחפשת את ד”ר ג’ודי פרידמן,” אני אומרת.

“זו פגישה ראשונה שלך איתה?” היא שואלת.

“ראשונה מיני רבות,” עונה במקומי ג’ודי, “אני שמחה שהסתדר לך להגיע הבוקר. אני יודעת שזה היה בהתראה קצרה ושאת מאד עסוקה בסוף השבוע, אבל לא יכולתי להתאפק. יש לי כל כך הרבה מה לספר לך.”

ואז מופיעה מולי טליה.

“אז את אמנם גרושה אבל בהיריון, ” קובעת טליה, “וד”ר פרידמן הרופאה שלך. איזה עולם קטן.”

“את לגמרי טועה,” אומרת לה ד”ר פרידמן, “הברכות מגיעות לי. ד”ר קנון תלווה אותי בהריון שלי

ובלידה כשיגיע זמנה.”

“את יודעת שיש לה ניסיון בהמלטות של פרות? את בטוחה שאת רוצה שהיא תטפל בך?” אומרת לה טליה, מתעלמת מהתואר ד”ר שהצמוד לשמי.

“מעולה. העיקר שיש לה ניסיון. כי מה ההבדל בעצם? לידה היא לידה, ” אומרת ג’ודי ומשאירה אותה המומה.

“בואי נעשה סיור רופאים במחלקה ואחר כך נלך לשתות בבית הקפה בלובי,” אומרת לי ד”ר ג’ודי.

–—

בר אבידן

מאמינה באהבה

💗

בר אבידן מאמינה באהבה

©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

tumblr.comתמונה 

#pinterest/Paola

קיית suburbanmen.com

דימיטרי

amazon.com

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי. למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.) מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור. במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי ב"אמור" ובו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים. תמיד תהיה לי שפינה חמה בלב לבית הראשון של סיפוריי. באתר תמצאו קישור אליו. מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם. תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש. קריאה נעימה! בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם
סיפורים אחרונים