on
אוקטובר 22, 2020

קייתי

“אין על מה לדבר,” אני עונה לו.

“את לא יכולה להתעלם ממה שקרה,” אומר לי דין

“אני הייתי נזקקת בלילה ההוא וגם אתה. זה כל הסיפור. זה לא שהתפתח בינינו רומן,” אני עונה לו וממשיכה ללכת לכיוון רחבת הריקודים.

“השיחה הזו לא נגמרה,” הוא אומר לי.

אמנם אני שומעת את המילים אבל לא מסתובבת לאחור כדי לאשר לו ששמעתי.

הרחבה כבר מלאה באנשים והמוסיקה מתחילה להקפיץ את כולם.

ברגע שאנחנו מתחילות לרקוד ואתנו עוד כמה גברים מהכפרים הסמוכים אנחנו כובשים את הרחבה. בהחלט ניכר מי רוקד את הריקודים האלה מילדותו ומי למד אותם במועדון. רקיעות הרגליים של מגפי הבוקרים שלנו מהדהדות חזרה מהקירות, והתנועות המדמות את זריקת החבל באוויר רגע לפני שאנחנו תופסים פרה סוררת מלהיטות את האווירה וגורפות מחיאות כפיים מסביב.

זה בדיוק מה שאני צריכה כעת. להיסחף, להתמסר למוזיקה, ולשכוח שבעל עיני החתול שיושב באפילה וגורם ללב שלי להסתחרר בקצב. אין לי ספק שהוא עוקב אחרי הצעדים שלי. לו רק ידע שבשבילו אני רוקדת…..

Lost In Me – David Vilellas & Julien

המוסיקה מתחלפת לריקודי זוגות. טיילור מזמין אותי לרקוד. כיוון שהמוסיקה ממשיכה להיות סוחפת אני נענית לו. אנחנו מכירים מראשית בית הספר ואני יודעת שלעולם לא יהיה משהו בינינו, וזה בדיוק מה שמקרינה שפת הגוף שלי. האם זה באמת משנה?

אנחנו רוקדים כמה ריקודים יחד. כמה זמן לא רקדתי כך. כמה עצורים היו החיים שלי.

ואז מתחלפת המוסיקה למוסיקה שקטה, וטיילור מלווה אותי הצידה. אין לי צורך לאמר לו שאינני רוקדת את הסולואים הצמודים. מבטו של טיילור עוקב אחרי מישהו. אני מסתובבת לאחור ורואה את דין פוסע לעברנו.

“תסלח לי,” אומר דין לטיילור המופתע.

“בטח, בטח,” ממלמל לעברו במבוכה טיילור.

דין אוחז בידי ומחזיר אותי לרחבת הריקודים.

“סוף סוף אנחנו לבד,” לוחש דין באוזני.

“אנחנו לא,” אני עונה לו, “לא מעט עיניים צופות בנו עכשיו. אני מבקשת שתשמור על מרחק סביר בינינו.”

“מה שתבקשי,” הוא עונה לי, “למרות שמה שאני באמת רוצה הוא לנשק אותך. אני אהיה סבלני. אני רוצה לעשות את זה נכון.”.

“לעשות את זה נכון? ” אני חוזרת על דבריו.

“כן,” הוא עונה,” לחזר אחרייך נכון.”

אני נבוכה. כבר שכבנו, עכשיו אתה מתחיל לחזר אחריי? ומה שהיה אז בלילה מה זה היה? טעמת כדי לדעת אם כדאי לך להשקיע בי?

” ישנם דברים שאתה לא יודע עליי,” אני אומרת לו במקום כל המחשבות האלה שמתרוצצות בי.

” אני אלמד,” הוא עונה, “אני רוצה ללמוד. כשתהיי מוכנה תלמדי אותי.”

“אוף….” אני ממלמלת.

הוא צוחק. “למה?”

אני קולטת שרטנתי בקול ומושכת את כתפי.

“אני יודע שהתחלנו מהאמצע. נסחפתי אחרייך. זה לא קורה לי כך בדרך כלל. כשם שמה שקרה לי איתך לא קורה בדרך כלל, בעצם לא קרה אף פעם אם לדייק. אבל.. ” הוא אומר.

“אתה רוצה באמת לרקוד, או לנהל עכשיו שיחות נפש בתנועה?  כיוון שאני פה כדי לרקוד. למרות שאני לא נוהגת לרקוד ריקודי זוגות איטיים.”

הוא משתתק. למרות שהמוסיקה מתחלפת הוא לא משחרר את אחיזתו בי וממשיך לרקוד איתי.

“אני חושב שנחתם מספיק,” נשמע קולו של מרק במיקרופון ושוב מתחילה מוסיקה סוחפת ורחבת הריקודים שוב מתמלאת. דין עוזב את ידי וחוזר לשולחן.

” הכל בסדר?” שואלת אותי טרייסי בדאגה שרוקדת שוב לידי.

” בטח,” אני עונה לה מחויכת.

“זה היה נראה כאילו את ודין התווכחתם?” היא אומרת.

“וואו, מאיפה זה הגיע?” אני אומרת, “את יודעת לא תמיד אנשים מתבדחים. לפעמים הם מחליפים כמה מילים בטון רגיל.”

“אני לא רגילה לראות אותך רצינית כזו, זה הכל,” היא אומרת.

“את יודעת, התבגרתי, עברתי כמה דברים בחיים מאז ימי הילדות העליזים,” אני עונה.

אני לא צריכה להרים עיניים כדי לדעת שעיני החתול בוחנות כל תנועה שלי.

שעתיים אנחנו רוקדות אנחנו ושתינו מרגישות שזה מספיק לנו. אנחנו חוזרות לכיוון השולחן שלנו ואני רואה שלונה מתעסקת עם הטלפון שלי.

“מה חשבת לעצמך לונה שאני אשאיר את הטלפון על השולחן לא נעול כשאת נמצאת בסביבה?” אני עוקצת אותה.

” קייתי…אני… כלומר,” היא מגמגמת מולי.

“בדיוק את…” אני עונה לה, “את מוציאה לי את החשק להיות פה,” אני אומרת ולוקחת מידיה את הטלפון.

“את באה לרקוד קייתי,” שואלת אותי שרון.

” אם לא שמת לב זה מה שעשיתי בשעתיים האחרונות. עכשיו לא יזיק גם לך. זה טוב לכושר הגופני,” אני עונה לה. אני מכירה אותה ויודעת שהדבר היחיד שהיא מתמידה בו הוא לפטפט. היא מנצחת במרתון הזה כל אחת מהתיכון.

“פרשתי,” אני אומרת.

” נו, תתני לי את מספר הטלפון שלך,” מבקשת לונה.

” אני לא יודעת מה הוא הבטיח לך. את מוזמנת להתקשר אליו ולאמר לו שנכשלת במשימה,” אני עונה.

“קייתי, זה בשבילי. איך אני אדבר איתך?” היא שואלת.

“מסתבר שאת לא,” אני עונה.

“אני גם פורש,” אומר דין, “בואי קיית אני אסיע אותך הביתה”.

כשהוא אומר את המילים האלה אני שמחה שאיש מלבדו לא יודע היכן אני מתגוררת.

“אין צורך,” אני עונה לו, “אני גרה ממש קרוב.”

“אנחנו צריכים לדבר,” הוא מסנן לעברי בשקט.

“אין על מה,” אני עונה וחומקת החוצה.

דין משיג אותי לפני שאני מספיקה להיכנס ללובי של בית המלון.

“קרה בינינו משהו והוא נשאר פתוח,” הוא אומר.

“אני לא מבינה מה אתה עושה עניין. בסך הכל זיון. אתה נהנית אני נהניתי .זה כל הסיפור,” אני עונה מנסה לשוות לקולי טון קליל.

“השארת לי פתק והתחרטת,” הוא אומר ומעלה על המסך שלו תמונה של הנייר המקומט עם המילים שלי.

“מה אתה רוצה דין?” אני שואלת אותו.

“שתפסיקי להעמיד פנים שלא קרה כלום,” הוא עונה לי, “את היית שם בדיוק כמוני. הרי יכולת לאמר לי אחרי הפעם הראשונה שמיצית ואני מתבקש לעזוב, אבל לא. היה לך מספיק חשוב לעשות את זה נכון. את יודעת מה? אני מאמין שזה היה לא פחות עבורי, ולא רק בגלל חוסר הסיפוק שחווית.”

“מה אתה מנסה להשיג בשיחה הזו דין?” אני שואלת.

“אני יודע שלא כל אחת, בעצם אף אחת, הייתה נוהגת כמוך. לא שיש לי ניסיון קודם במצב כזה. אני יודע מה אני רוצה ומה שאני רוצה זו את,” הוא אומר לי.

“וכל זה בגלל הז… מה שקרה באותו לילה?” אני שואלת.

“וכל זה,” הוא עונה לי, “בגלל שנגעת בי בלב ואני לא מצליח להפסיק לחשוב עלייך. שבוע שלם אני מחכה ליום חמישי שאפגוש בך שוב. זה לא קורה לגבר רק בגלל שהוא רוצה לזיין מישהי, מענגת ככל שתהיה.”

“אתה לא מכיר אותי,” אני עונה לו, “אין לך מושג אם אני בכלל אדם טוב. כל מה שאתה רואה זו מסכה מחייכת וגוף יפה.”

הוא צוחק. “נו באמת,” הוא אומר. בטון שלו אין טיפת לעג.

הוא לא מוותר ועולה איתי בשתיקה לחדר שלי.

“אנחנו צריכים לדבר,” אני אומרת לו בשעה שאנחנו נכנסים לחדר. אני נעמדת ליד החלון ומסיטה את הווילונות. מראה האורות בעיר בלילה והמבט על הנהר מצד שני מעתיקים את נשמתי.

“אני לא כזו שרואה גבר ונכנסת איתו למיטה. אתה צריך להבין שהרבה זמן חסר לי להיות מחובקת ואהובה,” אני אומרת לו, “ובכל זאת לא מיהרתי לעשות זאת.”

“ואני לא גבר שנשאר לישון אחרי…ואיתך נרדמתי עד הבוקר. זה מה שאני מנסה להסביר לך,” הוא אומר לי.

“אתה וודאי מבין שטרייסי, לונה, שרון ואני חברות טובות כבר שנים. זה התחיל מכיתת הגן בבית הספר האזורי שאליו באים מכל הכפרים בסביבה  ועד לאוניברסיטה בה חלקנו דירה משותפת. כאשר הכרתי את דימטרי, בעלי לשעבר, שאלתי אותו אם היה משהו בינו לבין אחת מחברותיי. שאלתי גם את לונה. לו הייתה אומרת לי אז שהיא מאוהבת בו החיים שלי היו נראים היום אחרת,” אני אומרת ושוקעת בהרהורים.

“זה מכאיב לך לדבר על זה. את בטוחה שאת רוצה לדבר?” הוא אומר לי.

אני מביטה בו. הוא צודק. זה כואב לי לדבר על זה. ביחוד שאיש לא באמת יודע מדוע נפרדתי מדימטרי. אף אחד, פרט להוריי.

“את יודעת שאני גרוש?” הוא שואל. אני מנידה בראשי לשלילה.

 “מעולם לא חשבתי שבגיל עשרים ותשע אשא בתואר הזה. הכל היה ברור לי. התחתנתי איתה כי זה היה ברור מאליו שאחריי כל כך הרבה שנים, מימי התיכון ועד סיום האוניברסיטה אנחנו יחד. שמחתי כל כך שהיא הלכה ללמוד אדריכלות כמוני. לקח לי זמן להבין שהיא סתם העבירה את הזמן. למרות שהייתה תלמידה טובה, היא לא באמת רצתה לעבוד במקצוע. כאשר הקמתי את החברה היא התחילה להעדר בזמן העבודה לתקופות ממושכות. ולעומת זאת היא הרבתה יותר ויותר לבלות בלילות. רק אז התחלתי להבין כמה אנחנו שונים.  מאותו רגע ההתדרדרות הייתה מהירה. רבנו המון עד שהרגשתי שאני ממש נחנק וביקשתי ממנה לסיים את הנישואים האומללים האלה. כמובן שהיא ניסתה לסחוט ממני הרבה כסף. כמה שרציתי לצאת מהנישואים האלה את צריכה להבין שאני לא גדלתי בבית עשיר, להיפך אני זה שתומך בהוריי. אם הייתי נכנע לה הייתי מתמוטט כלכלית. לכן השארתי לבית המשפט להחליט. לשמחתי הוא פסק לטובתי.”

אני שותקת. מנסה לעכל את מה שהוא מספר. מעולם לא חשבתי על גירושים מנקודת מבט של גבר. אני מתכווצת רק מהמחשבה על הריבים ביניהם. זה נורא בעיניי שהבית שלך הופך לשדה קרב. מצד שני מה היה איתי? אמנם לא היו צעקות, המילים נאמרו בקור מקפיא ועדיין. האם הרגשתי בטוחה בבית שלי?  לא האמנתי שההתעללות המנטלית תגיע לכדי מכות.

אני מרגישה ממש כאב פיזי מהזיכרון של מה שקרה לי, ומההבנה של מה שהוא עבר.

“אני חייבת לארוז כמה דברים. אני חוזרת הלילה לכפר,” אני עונה לו. אני לא מספרת לו שההחלטה לחזור נעשתה ממש כעת. אני לא מסוגלת להתמודד כעת עם השיחה הזו.

אני מתקשרת למרק. “מתי יוצאים לדרך ?” אני שואלת.

“עוד רבע שעה,” הוא עונה.

“אני אהיה שם,” היא אומרת.

“איזה כייף לי,” הוא עונה, “לפחות אין סיכוי שארדם בדרך.”

“בבקשה תישארי,” אומר דין, “מה שזה לא יהיה שגורם לך לברוח אני אהיה איתך. אני לא אתן שיקרה לך משהו רע.”

“אני לא בורחת,” אני עונה לה וממשיכה לארוז.

“זה בגלל דימיטרי?” הוא שואל.

“דימטרי לא מפחיד אותי. לא נותר בי כלום אליו,” אני עונה.

“דברי איתי. מה עובר עלייך?” דין שואל. אני רואה את הכנות בעיניו. מה שלא ראיתי כל הערב אצל לונה ושרון.

“לא טוב לי בניו יורק. אני מרגישה חשופה, לא מוגנת. זה נשמע לך הגיוני?” אני שואלת.

“אני פה ואני אשמור עלייך. אם את רוצה להיות בניו יורק, ואני מאד מקווה שכן, אני  אתן לך את ההגנה שאת זקוקה לה,” הוא אומר.

“למה? אני שואלת, “אתה מרגיש חייב לי בגלל מה שקרה?”

“אני מרגיש קרוב אלייך יותר בגלל מה שקרה. אבל לא, אני לא מרגיש חייב לך,” הוא עונה.

“אני צריכה להשלים עם זה שמה שהיה בינינו, בין הבנות וביני , כנראה כבר לא קיים,” אני אומרת, “אני לבד כאן.”

“יש לך אותי אם תסכימי,” הוא אומר לי, “אני מכיר בית קפה קטן שפתוח בלילות עד מאוחר. בואי אקח אותך לשם.”

“פעם אחרת,” אני אומרת, “אני חייבת עוד כמה ימים בבית.”

“אני מבין,” אומר דין, “את מספר הטלפון שלך אני יכול לקבל?”

 אני סומכת עליו אבל עדיין מהססת. “אולי נתחבר בצ’אט?” אני אומרת לו לבסוף.

“מה שתרצי. אפילו עם יוני דואר, העיקר שאוכל לתקשר איתך.”

“תן לי את המספר שלך,” אני מבקשת. הוא לא מהסס לרגע ואומר לי אותו.

אני נכנסת לווצאפ ושולחת לו הודעה.

טרה: היי. הנה יונת הדואר שלי אלייך.

דין מביט על הטלפון ומחייך. הוא שולח לי מייד תשובה.

דין: מקבל אותה בשמחה. אדאג להאכיל ולהשקות אותה.

“טרה?” הוא שואל.

“טרה היא הפרה האהובה עליי,” אני עונה לו.

“אם כך אשמור אותך אצלי כטרה,” הוא מחייך.

למה אתה מחייך?” אני שואלת.

“היא נשקנית הפרה שלך?” הוא שואל.

“מה?” אני שואלת , “מי אמר לך שפרות נשקניות?”

“אני חייב להתוודות בפנייך,” הוא אומר. הוא מחפש משהו בטלפון ומראה לי את צלום המסך של המחשב שלי ובו טרה מלקקת את פניי.

“כן,” אני עונה לו, “היא נשקנית, אבל רק איתי.”

“תחזרי אליי במהרה,” הוא מבקש ונותן לי נשיקה מרפרפת על השפתיים.

*

“תשבי לידי,” מבקש מרק.

“אני נרדמת,” אני עונה לו בעיניים עצומות למחצה, “תבקש מרוי.” אני נכנסת למושב מאחור ועוצמת את עיניי לגמרי.

אני רוצה להתעטף בדמיוני בעיניים הירוקות שמביטות בי בחום. עיניים שחדרו עמוק לליבי עוד לפני שידו נגעה בי.  כמה קל היה לי להיסחף אחריו וזו בדיוק הסיבה שרציתי להתרחק ממנו. אני חייבת לבוא אליו כשאני חושבת בבהירות, ולא  שרק הלב שלי חושב. “

לו רק ידעת מה עשה לי מגע ידייך עליי,” אני מדברת אליו בליבי.

חשבתי שלעולם לא אתן עוד לגבר לגעת בי ואיתו זה היה לי הכי טבעי בעולם. אני חייבת לבנות שוב את החומה שאבניה זזו בגללו.

אני יודעת שהמחשבות שלי לא הגיוניות. אין לי באמת סיבה לחשוש מפניו.

“היא באמת ישנה,” אני שומעת את רוי אומר.

“מתוקה אמיתית הילדה הזו,” אומר מרק.

“אתה נראה דלוק עליה,” אומר רוי.

“יש מי שלא מאוהב בה בכפר?” עונה לו מרק.

“היא באמת מיוחדת במינה,” אומר רוי, “בכלל כל המשפחה שלה משהו מיוחד. הקשר בין האחים באמת נדיר.”

“נראה לי שיש לה אהבה חדשה. הפנים שלה שוב מוארות,” אומר מרק, “היה עצוב לראות אותה כשחזרה הביתה אחרי שהתגרשה. הייתי בשוק כששמעתי שזה קרה. זה כל כך לא מתאים למי שהיא. אני לא יודע מה האידיוט הזה עשה לה. איך אפשר לפגוע בילדה כמוה?”

אני יושבת בעיניים עצומות ומקשיבה. אם לא הספיקו הדיבורים עליי בעיר עכשיו אני שומעת מה מדברים עליי בכפר.

“העיקר שהיא התאוששה. היא נראית מעולה,” מסכם רוי את השיחה עליי.

אני נושמת לרווחה כשהם עוברים לדבר על ספורט. אני מרשה לעצמי סוף סוף להירדם. אני שוקעת בשינה כל כך עמוקה שמרק צריך לגעת בי קלות כדי שאתעורר. “הגעת הביתה ילדה,” הוא אומר בקולו הנעים.

אני פוקחת את עיניי ומתמתחת. “מה השעה?” אני שואלת מנסה למחוק את קורי השינה מעל עיני.

“יש לך בדיוק זמן להתרענן להחליף בגדים ולצאת לחליבה,” הוא צוחק.

“אתה צוחק עליי? לא לוקח כל כך מעט זמן לנסוע מניו יורק לכפר,” אני אומרת לו.

“את ישנת מתוקה שלוש וחצי שעות, אם לדייק פחות כי נסעתי במהירות מעל המותר,  הנה אנחנו בניקולס הכפר שלך.”

מרק מביא אותי עד פתח הבית הצמוד למחלבה. “אנחנו נשמח ליוגורט ושוקו,” הוא אומר לי וקורץ.

“כבר מגיע,” אני אומרת ועולה בדילוגים את המדרגות. “אח מה היית עושה לה,” מסנן מרק.

“שמעתי אותך,” אני צועקת אליו רגע לפני שאני נכנסת הביתה, אם האחרים לא היו פה, לא הייתי מביאה לכם ממיטב התוצרת של מחלבות קנון,” אני גוערת בו.

“את יודעת שאת ילדה יפה,” הוא אומר, “אבל את צודקת. לא מגיע לך שאדבר עלייך ככה. את סולחת לי?”

“ברור שכן. תודה שהבאת אותי הביתה בשלום. טוב שישנתי ולא ראיתי את מד המהירות שלך,” אני אומרת לו.

“זו בדיוק הסיבה שהרשתי לעצמי לנסוע מהר,” הוא אומר.

“ממש לא. בכל מקרה אני בבית,” אני אומרת.

“היה נדמה לי ששמעתי את קולך,” אומר אבא מפתח הדלת ומנפנף למרק. “תודה שהבאת את הילדה הביתה.”

“אתה לא נראה מופתע,” אני אומרת לאבא שמחכה לי עם זרועות פתוחות.

“החברה שלך לונה התקשרה לאייבי כולה בוכה. סיפרה לה על הקשר שלה עם דימיטרי ועל כך שהוא רק מחפש את הדרך בחזרה אלייך. אחותך העמידה אותה במקום. היא אמרה לה שברגע שבחרה בו שתישאר איתו ותעזוב את המשפחה שלנו בשקט. אם היא הייתה חברה הייתה צריכה לשאול אותך למה נפרדת ממנו. מה באמת היה שם,” אומר אבא, “היא אמרה לה שנסעת חזרה הביתה עם מרק והחברים.”

“אבא סיפרת לאייבי מה היה עם דימטרי?” אני שואלת.

“קייתי שלי, את יודעת שאני הייתי מוכן ללכת ולחנוק את דימיטרי בידיים חשופות. את יודעת שהאחים שלך לא היו חושבים פעמיים. לא היה לו סיכוי נגדם. את יקרה להם יותר מכל אדם בעולם. בואי נניח לנושא,” הוא אומר, “איש מהכפר לא יודע שהיית בבית חולים כמה שבועות לפני שהגעת לכפר.”

“מה פתאום הוא נזכר בי? עברו שנתיים וחצי מאז שעזבתי אותו,” אני שואלת.

“הוא יודע כמה נדירה את. הוא לא ימצא אישה כמוך,” עונה לי אבא.

“הוא ממש לא מעניין אותי,” אני אומרת.

“אני יודע,” הוא עונה, “לראשונה מזה חודשים רבים הפנים שלך מוארות. אני סקרן לפגוש את הגבר הזה.”

“ואני מנסה לשכוח אותו, דווקא בגלל מה שהוא גורם לי להרגיש,” אני עונה.

“את מבינה שאת לא הגיונית,” עונה אבא.

“אתה יודע כמה אני רעבה. בא לי  לטרוף ככר לחם שלמה. נשאר עוד לחם ממה שאפיתי אתמול?” אני שואלת.

“נו באמת קייתי. נראה לך?” אומר אבא ופותח לפני את דלת הכניסה, מפנה לי את הדרך להיכנס הביתה.

*

דין

לא ציפיתי שכך יהיו פניי הדברים. חשבתי שנוכל ללכת לקום שקט ולדבר. רציתי לקחת אותה לקפה של ליאו ולידיה. הרבה פעמים אני מגיע אליו בשעות הקטנות של הלילה כאשר אני זקוק למקום להשקיט את הסערות שמתחוללות בי. חשבתי לכן שאוכל לעשות כך גם עבורה, רציתי להשקיט את הגלים שסוערים בה כאשר היא מדברת על הפרידה שלה ממנו. אבל היא ביקשה להיות לבד, שזה אומר גם בלעדיי.

אני לא מצליח לישון, לא מצליח להתרכז. אני שוקל להתקשר לריי אבל אני לא יודע מתי הוא קם. לבסוף אני הולך לבית הקפה.

השעה שש בבוקר של יום שישי וריח של קפה טרי עוטף את האזור עוד לפני שאתה נכנס פנימה.

“מה עובר עלייך ילד,” אומר לי ליאו.

“זה כל כך ברור שעובר עליי משהו?” אני שואל אותו.

“הלב שלך סוער. הגלים מרטיבים לך את החולצה,” הוא אומר.

לרגע אני משפיל מבט על החולצה. כמובן שלא באמת. אני צוחק כשאני קולט את הדימוי ואת מהתגובה המטופשת שלי.

“ספר לי עליה,” הוא מבקש.

“למה אתה חושב שישנה מישהי?” אני שואל.

“לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שכשגבר מסתכל כל שניה בטלפון שלו לראות אם יש הודעה, הוא לא מחכה לשמוע מה מזג האוויר,” הוא עונה בשעה שהוא טוחן פולי קפה כדי להכין לי לשתות. “לידיה הכינה היום את העוגה האהובה עלייך. אולי הילד יבוא היום היא אמרה וצדקה. הנה אתה פה.”

הוא מגיש לי את הספל המריח מקפה טרי ומניח לידו צלחת עם עוגת גבינה בדיוק כפי שאני אוהב. הוא מושך כיסא ומתיישב לידי. “עכשיו ספר לי למה המבט על פנייך מהורהר.”

“אתה יודע אני גבר גרוש,” אני אומר לו.

“ולגבר יש צרכים,” הוא אומר במבט רציני שכמעט גורם לי שוב לצחוק.

“ואין לי בעיה.. ” אני אומר. אני מתלבט באיזו מילה להשתמש.

“לזיין.. תמשיך,” הוא אומר.

“כן. בלי רגש אלא רק למטרת פורקן רגעי,” אני אומר.

“שזה יותר נעים מאשר סתם עם עצמך,” הוא אומר.

עכשיו אני ממש על סף צחוק, אבל מתאפק.

“אבל הפעם פגשת באחת מיוחדת. אתה נגעת לה בגוף והיא לך בלב,” הוא אומר.

“תמשיך..” אני אומר לו.

“רק הבעיה היא שהיא….עד כאן הבנתי מה קורה,” הוא אומר, “אבל מה בעצם הבעיה. אל תגיד שהיא לא נמשכת אליך. אתה בהחלט גבר מרשים. אלפא קוראים לזה בדור שלכם?”

עכשיו אני כבר לא מתאפק ופורץ בצחוק. “בגלל זה בדיוק אני בא לכאן. אתה יודע איך לגרום לי לצחוק,” אני אומר לו, “תמסור ללידיה שאני מברך את ידיה המפליאות במלאכת האפיה.”

“אל תשנה את הנושא,” אומר ליאו, “למה היא לא פה?”

“היא נסעה הביתה. האמת שקיוויתי שהיא תשלח לי הודעה שהגיעה בשלום. אני יודע שזה שלוש וחצי שעות נסיעה מפה. עברו הרבה יותר מזה.”

“ואיפה אתה בכל הסיפור. אתה לא מתכוון לחזר אחריה? איפה הבטחון שלך אלפא?” הוא שואל.

“מה שאתה אומר בעצם זה ש…” אני אומר.

“שהגיע הזמן שתשלח לה כמה מילים שהיא תדע שאתה חושב עליה ודואג לשלומה,” הוא אומר.

“אני מרגיש כמו ילד קטן וחסר בטחון. אני ממש לא כזה,” אני אומר, “למה אני איתה כן?”

“ראשית בגלל שהיא מדהימה,” אומר ליאו.

“נכון,” אני אומר ומראה לו את התמונה שצילמתי מהמסך לה.

“עכשיו אני מבין,” הוא עונה לי וגורם לי לחיים, “המבט בעיניה…הלשון הוורדרדה.”

“ליאו!” אני גוער בו.

“העיניים שלה לא רק יפות, העומק שלה, הטוב שניבט מהן,” הוא אומר.

“איזה עומק יש בעיניים של הפרה,” אני עונה לו נרגז, “אתה צוחק עליי.”

“אני מדבר על האישה שלך,” הוא עונה לי ברצינות.

“הלוואי שהייתה שלי,” אני עונה לו.

“עדיין לא ראיתי ששלחת לה הודעה אלפא,” הוא אומר לי.

אני אוחז בטלפון ולא יודע מה לכתוב לה. מה קורה איתי?

“בוקר טוב אישה יפה,” אני שולח לה הודעה.

היא לא מגיבה. אני מתחרט ששלחתי לה. מצד אחד אני רוצה לעשות את זה נכון, מצד שני אני מפחד שאני לוחץ עליה. אני עייף מידי ללכת לעבודה ולכן מודיע לכריסטינה המזכירה שלי שלא אגיע היום.

אני חוזר הביתה ורוצה לשבת במרפסת, אבל רוח קרה נושבת. אני נכנס חזרה וצונח על הספה. אני לא מסוגל להירדם. אני מכין לי כוס קפה נוספת ופותח את המחשב כדי לעבוד.

כאשר מצלצל הטלפון אני נאנח .”מה עכשיו?” אני רוטן לעצמי בחוסר חשק.

 אני לוקח את הטלפון ופותח את ההודעה.

מצטערת על האיחור בתשובה.

הייתי ממש רעבה וביקשתי מקיית שתאכיל אותי.

אתה יודע איך זה פרות, אין לנו סבלנות.

אתה כבר מבין שקיית הגיעה הביתה בשלום.

היא עייפה כי לא ישנה כל הלילה.

ולכן אני כותבת במקומה.

אני מקווה שישנת גם בשבילה.

שיהיה לך יום נפלא

טרה  

אני עונה לה מייד.

טרה יפיפיה,

תודה שענית לי במקומה.

אל תגלי לקיית אבל לא יכולתי להירדם.

הייתי חייב לשמוע שהיא הגיעה בשלום.

כיוון שלא נרדמתי הלכתי לבית הקפה אליו רציתי לקחת אותה.

הרגשתי כאילו היא איתי שם.

כשיום אחד היא תחזור אני אקח אותה לשם

אבל אל תגלי לה.

ועוד משהו,

אני מתגעגע אליה.

דין

אני רואה שהיא כותבת לי ומביט בטלפון בחיוך.

דין,

יש מלא עבודה בבוקר במשק.

היא ממש עסוקה כעת.

אני אמסור לה.

טרה

אני קורא את המילים. אין בה דבר שמעיד על רצונה לדבר איתי. אני מחליט להניח לה. אולי באמת לא הבנתי אותה נכון.  אני מניח את הטלפון בצד ומתחיל לעבוד. אני לא מתכוון יותר להשקיע בקשר שהוא כנראה חד צדדי.

אני עסוק עד שעות אחר הצהריים בעבודה. עושה רק הפסקות קצרות לשתות קפה.

בשעה חמש אני מרגיש שהרעב תוקף אותי ומזמין אוכל מהמסעדה התאילנדית. כאשר האוכל מגיע אני הולך לשבת במרפסת. שמש נעימה מאירה אותה ואני מתמסר לחומה המלטף.

הטלפון צלצל ואני קם לענות לו. שמו של ריי מופיע על הצג. “מה אתה עושה?” הוא שואל.

“אין לי תוכניות,” אני עונה לו, “אבא שלי עדיין מחלים מהתקררות, לאימא שלי אין כוח לארח, ולאף אחד מהאחים לא מתחשק להיפגש.”

“מצוין,” הוא עונה, “הזמנתי כמה חברים באופן בלתי מתוכנן לברביקיו. תביא אותה גם.”

“אין אותה,” אני עונה לו, “זה לא מתקדם לשום מקום. אני מוצא עצמי מתכתב עם פרה וגם אותה אני לא מעניין.”

“דין, אתה מדאיג אותי. על מה אתה מדבר?” אומר ריי.

“תוריד את חלוק הפסיכיאטר שלך. אין לי אף אחת. תקבל אותי לבד?” אני עונה לו.

“ברור. לא הזמנו רק זוגות,” הוא עונה, “דניאל הזמינה כמה חברות שלה ממחלקת יולדות בה היא עובדת.”

ברגע הראשון אני נרתע מהעניין, אבל מחליט שאולי זה דווקא רעיון טוב להשכיח את טרה, סליחה קיית, מהמחשבות שלי.

אני מתלבט מה ללבוש.  אני בוחר בחולצת בד בירוק זית שמדגישה את העיניים שלי, ומכנס לבן. אני מחייך לעצמי מרוצה. אני יודע שהעיניים הירוקות שלי תמיד עושות את העבודה, גם אם לא אומר מילה. אני מרגיש כמו צייד שיוצא לצוד. “הלילה קיית אני מתכוון למחוק אותך,” אני אומר בקול בשעה שאני מתיז על עצמי מי גילוח.

אני יורד לחנות המשקאות שמעבר לרחוב וקונה כמה בקבוקים. המרחק בין הדירה שלי לדירתו של ריי הוא לא רב. זה היה השיקול של שנינו כשבחרנו בשכונה הזו, ולמרות זאת אני מחליט לנסוע עם הרכב. מי יודע היכן אני אמצא את עצמי בסיומו של הלילה.

כשאני מגיע הדירה כבר שוקקת חיים וריח של הבשר הניצלה על האש נישא באוויר.

“הגעת,” קורא לעברי בשמחה ריי. הוא מעיף מבט חטוף לתוך עיניי והמבט שלו מראה לי שהוא מבין. קיית עדיין שם.

אני ניגש לדניאל ונושק לה על הלחי. היא נתלית על זרועי ומובילה אותי איתה. “אני רוצה שתכיר את החברות שלי לעבודה. במקרה, או שלא,  שלושתן פנויות לקשר,” היא לוחשת לי.

“את מנסה לשדך לי אחת מהן?” אני עונה לה בחיוך.

“אני רק מכירה לך אותן. אלפא כמוך יודע להסתדר לבד,” היא עונה.

“את מבינה שזו בעיה בשבילי. כי אני לא מחפש קשר, רק…” אני אומר.

“לעולם אי אפשר לדעת מתי תבוא האחת שתשנה את דעתך,” היא עונה לי.

לפני שאני מספיק להגיב באה מולי אישה יפה. “אני טליה,” היא אומרת, “ואתה?”

טליה סנקלייר

“אני דין,” אני עונה לה.

“יש לך עיניים מדהימות,” היא לוחשת לי קרוב לאוזני, “הן יכולות לבלבל כל אישה.”

“ולמה את חושבת שיש לי אותן אם לא בשביל זה בדיוק?” אני עונה לה.

היא מעבירה אצבע פתיינית על שפתיה המפוסקות וממשיכה במסע לעבר העמק בין שדיה .”חם פה,” היא אומרת, “אולי נצא החוצה?”

אני רוצה לאמר לה שבחוץ חם מהאש של צליית הבשר אבל משחק את המשחק שלה. היא אוחזת בידי ומובילה אותי לפינה מרוחקת במרפסת הגדולה בדירתם של ריי ודניאל.

“הבנתי שאתה פנוי,” היא ואמרת לי ונושכת את שפתיה.

“מממ….פנוי…השאלה פנוי למה?” אני עונה לה.

“אתה שובב. אני אוהבת גברים שובבים,” היא אומרת.  הרבה תיאורים הדביקו לי. שובב איננו אחד מהם. “משעמם לי פה,” היא אומרת לי בקול מתפנק, “שנזוז?”

היא אישה יפיפיה ואני זקוק למישהי שתמחק לי את השם של קיית מהלב.

אני לוקח אותה למוטל לא מפואר במיוחד. בא לי היום הכי סליזי שאפשר.

“קח חדר ללילה,” היא מבקשת ומתרפקת עליי.

אנחנו בקושי סוגרים את הדלת כשהיא מתחילה למשש את גופי. היא ממהרת לפתוח את החולצה, חושפת בפני את שדיה המעורסלים בחזיית פושאפ. ככל שזה מפתה אני לא נוגע בה, ונותן לה להמשיך את המופע הפרטי שלה.

היא לא יודעת איך להגיב אל מול האדישות שלי.

“אז זה מה שאתה רוצה,” היא אומרת ומושיטה יד למכנס שלי. היא פותחת את אבזם החגורה, ומושיטה יד לפתוח את הכפתור.

“אני ביקשתי ממך להפשיט אותי?” אני שואל אותה.

“סליחה, הייתי צריכה לבקש רשות לגעת,” היא אומרת בקול מתפנק. “אתה מרשה לי לגעת באוצרותיך?”

“אני מבין שאני במבחן גבריות,” אני אומר ופותח את המכנס. “את זה את רוצה? הוא נראה טוב בעינייך?”

אמנם היא מסתכלת אבל שותקת.

“אני לא מבין. זה לא מה שרצית?” אני אומר לה.

“אתה יודע, כבר לא בא לי,” היא עונה לי.

“אהיה כנה איתך. אנחנו לא מכירים. אני חושב שהיה נחמד לו היינו מדברים, מבלים קצת יחד. לא חשבתי שאת פשוט רוצה להעביר לילה שלם בזיונים. אני כנראה לא הגבר המתאים לך.”

“אתה בן זונה,” היא אומרת, מתלבשת ויוצאת.

אני מתארגן וחוזר למסיבה. “אנחנו צריכים לדבר,” אני אומר לריי.

הוא לוקח אותי לחדר השינה שלו. “דבר,” הוא אומר לי.

אני מספר לו מה קרה עם טליה. “אני לא יכול להסביר לך. היא אישה יפיפיה אבל הישירות שלה הפריעה לי. אז הייתי מזיין אותה, ומה אחר כך. היא חברה של דניאל וזה לא נראה לי מתאים.”

“אתה בטוח שזה מה שמפריע לך? או אולי מישהי אחרת שנמצאת לך בראש?” הוא עונה.

“ובדיוק בגלל שמישהי שם אני הייתי זקוק לזה. אבל זה היה משהו זול ודוחה בעיניי. יכולתי לשלם לזונה והייתי מרגיש טוב יותר. לא שהייתי אי פעם הולך לזונה…”

אנחנו חוזרים למסיבה.

“אני מתנצלת,” אומרת לי טליה שמופיעה משום מקום, “אני רגילה שזה מה שגברים רוצים ממני.”

“אז אולי הגיע הזמן שתעריכי את עצמך יותר,” אני אומר לה.

“לכל אחד יש את העבר שלו, את הניסיון שלו. אני לא פגשתי אף פעם גבר שהעריך את מי שאני,” היא אומרת.

“אולי כי את צריכה ללמוד לדבר, להראות מי שאת. אני בטוח שיש לך מה להציע מלבד הגוף המהמם שלך,” אני אומר לה.

“אז לפחות את מודה שאני יפה,” היא אומרת.

למרות שזה לא מה שאמרתי אני אומר לה: “את בהחלט יפיפיה.”

“אז אתה לא שונא אותי,” היא מסכמת.

“לא הייתי הולך רחוק כל כך. פשוט לא הרגיש לי בנוח איך שהתנהגת. יכולתי לנצל את המצב אבל את חברה של דניאל וזה לא נראה לי ראוי,” אני אומר לה.

“אני מעריכה את זה,” היא אומרת לי.

“נראה לי שאת הסבב הראשון של הבשרים פספסנו אבל השני כבר מוכן. בואי נלך לקחת משהו לאכול,” אני אומר לה ומושיט לה זרועי. אני מרגיש צורך לחזק אותה כעת.

–—

–—

בר אבידן

מאמינה באהבה

💗

500px

©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

tumblr.comתמונה 

#pinterest/Paola

קיית suburbanmen.com

פרה

behance.net

טליה

stylecraze.com

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי. למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.) מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור. במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי ב"אמור" ובו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים. תמיד תהיה לי שפינה חמה בלב לבית הראשון של סיפוריי. באתר תמצאו קישור אליו. מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם. תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש. קריאה נעימה! בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם
סיפורים אחרונים