on
אוקטובר 15, 2020

דין מרקהם

“אני לא יכול להסביר לך מה גרם לי ללכת איתה למלון,” אני אומר לחברי ריי רובינס. אני תמיד מדבר איתו כשאני מנסה להבין את עצמי, לא כי הוא פסיכיאטר אלא בגלל שאנחנו חברים טובים.

“בוא נתחיל מזה שתספר לי איך היא נראית,” אומר ריי.

” נו באמת ריי. מה אני ילד בן שתיים עשרה שמתלהב מרגליים יפות? אני עונה לו נעלב.

“אם כך אני מבין שיש לה רגליים יפות,” קובע ריי.

” אז מה? זו סיבה ללכת עם מישהי למלון?” אני כועס.

” אולי נתחיל מהסוף. מה היה שם במלון שכל כך מכעיס אותך? ” שואל ריי.

” זה כל כך שקוף? ” אני שואל.

” דין, אתה מסתובב סחור סחור ואני עדיין לא מבין מה הבעיה. אתה גבר פנוי. התגרשת לפני שנתיים. אין לי שום מושג מה קורה בחיי המין שלך, אבל מסתבר שאתמול היה לך קטע עם מישהי. אני קורא לזה קטע, כי עוד לא סיפרת מה היה שם, ” הוא אומר לי.

“זה לא מעניין אותך איך זה התחיל? למה בכלל הגענו למלון?” אני שואל אותו.

” דין אנחנו חברים. אתה לא מטופל שלי. אני מקשיב לך לא כפסיכיאטר של בית החולים, אלא כחבר שבמקרה יש לו ניסיון ברפואת נפש האדם. כל מה שאתה רוצה לספר לי מעניין אותי.” אומר ריי.

*

לילה קודם  

אני מגיע למפגש חברים. חלקם זוגות ותיקים, חלקם זוגות בהתהוות, וחלקם רווקים. מין חבורה כזו של חברים טובים שנפגשים במטרה לבלות יחד. בלי לחץ של הכרויות, בלי מטרה מוגדרת. מפגש לקראת סיומו של השבוע.

השבוע הזה היה קשה במיוחד ואני בהחלט זקוק להתפרקות במלוא מובן המילה.

“כולם מדברים על הבניין החדש שלך,” מקבל את פניי גרהם.

“כך שמעתי,” אני עונה.

“שמעת?” שואל אותי גרהם וצוחק, “איזה צנוע אתה. כל אמצעי התקשורת מפוצצות בתמונות שלו.”

“בהדמיה,” אני מתקן אותו, “עוד ארוכה הדרך עד שיושלם.”

“וכמובן עלייך,” הוא ממהר להוסיף, “דין מרקהם ברשימת הגרושים הנחשקים של התפוח הגדול.”

“גם כן רשימה מטופשת,” אני אומר.

“ועדיין כך מודדים פה את האנשים,” אומר גרהם.

“מי מודד?” אני שואל, “מי שמחפשת גבר לפי חשבון הבנק שלו? תראה לי גבר אחד ברשימה שחשבון הבנק שלו לא מלא.”

“אני יכול להעיד עלייך שאתה באת משכונה לא מהעשירות בעיר ותראה לאן הגעת. אתה צריך להיות גאה בעצמך ובהישגיך,” אומר גרהם.

“אני יודע יפה מאד לאן הגעתי. אין זה אומר שאני רוצה שלפי זה ישפטו אותי ולא לפי האופי שלי,” אני אומר.

“אני לא מבין מה ההבדל? ההישגים שלך הושגו בזכות הכישרון שלך,” מקשה גרהם.

“אני אסביר לך את זה בשפה שתבין. כאשר בחורה מתחילה איתי, אני לא הייתי רוצה שתלטף את גופי בגלל שהמגע של החליפה של מיו מילאן  שלי נעים לה ומשדר שאני עשיר, אלא בגללי,” אני עונה לו, “אבל זה לא קורה.”

“איזו הכללה,” אומרת לי מישהי חדשה שאינני מכיר.

“באמת? בואי נשמע את דעתך אם כך איך אישה מודדת גבר?” אני שואל אותה.

“אתה מבין שעצם העובדה שאתה מעריך שזה כך זו הבעיה העיקרית,” היא אומרת.

“בואי נשמע מה את רואה בי,” אני אומר לה.

“יש לך עיניים ירוקות כמו של חתול ערמומי. זה הדבר הראשון שאני רואה בך. לא את הירוק של הדולרים שלך,” היא עונה לי.

“ואם לא היית יודעת מי אני בכלל היית מסתכלת על עיני החתול שלי?” אני שואל.

“אני באמת לא יודעת מי אתה.” היא עונה.

“לא שמעת על הבניין המפורסם ביותר בעיר?” אני שואל.

“לפי מה שאני יודעת הבניין הכי מדובר היום הוא מגדל האזמרגד. עליו אתה מדבר?”  היא שואלת.

“הוא ולא אחר,” אני עונה.

“ומה הקשר בינו לבין העיניים שלך? הזגוגיות הירוקות?” היא שואלת.

“מתוחכמת,” אני עונה לה בלעג.

“אני רצינית מה הקשר בין זה לבינך?” היא שואלת.

“אני לא אוהב שחקנים. הם צבועים מידי לטעמי,” אני עונה לה.

“לא משנה. אני כבר לא עוקבת אחרייך,” היא אומרת וחוזרת לדבר עם חברותיה.

“את באמת לא יודעת מי זה?” שואלת אותה טרייסי.

“אין עליו תג, אז לא,” היא עונה.

“תגידי איפה את חיה קיית?” שואלת טרייסי.

“אז קוראים לה קיית,” אני אומר לעצמי.

“את שוכחת שאני רק שבוע בניו יורק?” עונה קיית.

“זה דין מרקהם. הוא הארכיטקט שתיכנן את מגדל האזמרגד,” מעדכנת אותה טרייסי.

“עכשיו הכל מסתדר לי. הוא בהחלט מוכשר, ועדיין לא ברור לי למה הוא חושב שנשים בוחנות גברים רק לפי הכיס שלהם,” אומרת קיית.

“ואותך קיית איך בוחנים?” שואלת טרייסי, “את יותר מכולם צריכה להבין אמירה כזו. עובדה שאת רוצה שיכירו בך בזכות עצמך מוכיחה בדיוק את צדקת דבריו של דין.”

“אוף,” אומרת קיית.

“זה כואב להפסיד בוויכוח?” אני אומר לה בציניות.

“זה מעצבן שכך בוחנים אנשים במקום…זה ההבדל בין רצוי למצוי, אני מניחה,” היא אומרת לי.

“ברוך בואך לעיר הגדולה קיית. כמה שנים לא היית פה?” שואלת טרייסי.

“תצחקי עליי,” היא עונה.

“מהכוכב שממנו הגעת מתייחסים לאנשים אחרת?” אני שואל.

“אני מבינה שזה חלק ממך לרדת על אנשים. אז כן,” עונה לי  קיית, “אני באה מכפר שמבוסס על חקלאות ובעלי חיים. לפי מיטב ידעתי הפרות לא שופטות אותך לפי מי אתה, ולא מעניין אותן כמה עלה האוכל שלהן. ואולי אתה צודק ואני לא מבינה שבעצם שכשהן אומרת מו, הן שופטות אותי.”

“איזו הרצאה מעלפת,” אני אומר לה, “בתור אחד שחי לפי מוסכמות חברתיות אני יכול לאמר לך שאת בהחלט לא נראית אחת שגדלה בין..”

“זבל של פרות. אתה יכול לאמר את זה. זה לא כואב,” היא יורה לעברי, “חבל שבעלי לשעבר לא חשב כמוך. זה היה חוסך לי כמה שנים חשוכות בחיי.”.

“ברור,” אני עונה לה, “תמיד אלה הבעלים שאשמים.”

“אתה מעצבן! אתה והדעות המוצקות שלך,” היא אומרת ומסובבת אליי את גבה.

“אין לך מושג על מה אתה מדבר דין,” אומרת לי לונה שמצטרפת לשיחה.

“אני שמח לונה שלך יש,” אני עוקץ אותה. מעבר לעובדה שלונה מאוהבת בי, היא מפחדת מהצל של עצמה. מה גורם לה  לעמוד לצידה של קיית לא מובן לי.

“אתה לא היחיד כאן שבנה את עצמו במו ידיו,” אומרת לי לונה.

“לא הייתה ברירה לא התחתנתי עם אישה עשירה,” אני עונה לה.

“סטיגמות,” מסננת קיית, “תגיד לי דין, אני מקווה אתה מרשה לי לפנות אלייך בשמך הפרטי, מתי היית פעם אחרונה עם אישה? לא במיטה אני מתכוונת, אלא ישבת ודיברת איתה?”

“אמרת שאת רק כמה בימים בעיר קיית? נפגש עוד חודש לשיחה,” אני עונה לה.

“תקשיב,” מתחילה קיית לאמר אבל אז מצלצל הטלפון שלה.

*

קיית קנון

“היי אימא,” אני עונה לטלפון בשעה שאימא מדברת אליי תוך כדי בכי. “תירגעי ספרי לי מה קרה. אני לא מבינה שאת מדברת כך.”

אני קמה ומתרחקת מהחברים. לפי איך שאימא נשמעת אני מבינה שזו הולכת להיות שיחה מאד אישית. מקטעי המילים שאני מצליחה לקלוט אני מבינה ששוב סבתא אמרה לה משהו.

“אימא יקרה שלי, את יודעת שסבתא לא בדיוק עדינה. את לא מבינה שהיא לא תמיד מתחשבת במי שעומדת מולה. את לא צריכה להיעלב כל פעם שהיא אומרת לך משהו,” אני אומרת לאימא.

“את רואה למה אני מצלצלת אלייך?” אומרת אימא, “כי את תמיד מצליחה לאפס אותי. זה כל כך קשה לי. את יודעת שאני מאד אוהבת את אבא שלך. הוא אדם נפלא. כך גם האחים שלו. לפעמים אני לא מבינה איך זה שאימא שלו כזו.”

“כל אחד נושא את המטענים שלו מילדותו. את יודעת שהחיים של סבתא לא היו קלים בילדותה. הבית שהיא באה ממנו היה מאד מורכב,” אני עונה לה.

“אני מקווה שאני לא מעיקה עלייך קייתי. את היחידה שאני יכולה לדבר איתה על הכל בלי שתשפטי אותי. אני מתגעגעת אלייך כל כך. עבר רק שבוע והבית כל כך שקט בלעדייך,” אומרת לי אימא.

“אימא, אל תעשי לי את זה. את זו שעודדת אותי לעבור לעיר הגדולה,” אני עונה לה.

“ואני לא לוקחת את המילים שלי חזרה. יותר מידי זמן חיית חיים של אחרים. עכשיו זה הזמן שלך לפרוח. תודה שהקשבת לי קייתי. אני אוהבת אותך מאד,” אומרת אימא.

“גם אני אותך,” אני עונה.

פתאום אני מרגישה צורך להיות עטופה באהבה. מזמן לא הייתי עם גבר ועד לרגע זה לא היה חסר לי. זה תמיד מתקשר לי לחוויות שעברתי. אני מביטה על החברים שלי. הם צוחקים, הם נראים כל כך חסרי דאגות. מי כמוני יודעת כמה מסכות יכולות לשקר.

אני מוחקת מעל פניי את סערת השיחה עם אימא, מחייכת וחוזרת לחברים.

“דימיטרי?” שואלת לונה.

“לא,” אני עונה לה.

“את יודעת שהוא מתקשר לכל מי שרק מכיר אותך,” אומרת לונה, “הוא..”

“לונה אני לא חוזרת אליו וחבל על השיחה,” אני עונה לה.

“הוא נשמע שבור לגמרי,” היא אומרת.

“את מכירה אותו. הוא גבר יפה תואר, חכם ועשיר מאד. אולי כדאי לך ללכת לנחם אותו,” אני עונה לה.

“קייתי..” היא אומרת.

אני לא נותנת לה להמשיך לדבר. “לונה אני מבקשת לא לדבר על בעלי לשעבר. בטח לא בפורום הזה.”

“רק חשבתי שאולי כדאי ש..” היא ממשיכה.

ברור לי כעת שכולם מקשיבים.

“ברור לך שאני אשמה בכל. תשאלי את דימיטרי. מעניין למה הוא פתאום מתקשר. עכשיו שאנחנו כבר שנתיים וחצי כמעט לא יחד,” אני אומרת. כמובן שהדברים שלי מופנים גם לעקוץ את דין.

“תניחי לה,” אומר דין, “את לא מבינה שהיא לא רוצה לדבר על זה?”

אני מביטה בו מופתעת.

“כן קייתי, גם גברים כמוני יודעים מתי הם טועים,” אומר דין.

“מיום שהכרתי את דימיטרי ועדיין עצם היום הזה, מרכלים עליי מאחורי הגב.  כל כך רציתי לבוא לפה לונה ולפתוח דף חדש. מסתבר שזה לא יקרה. אני אשאיר אתכם פה לדבר כרצונכם,” אני אומרת וקמה. “קחו טיפ קטן ממני. עושר לא עושה אותך מאושר  או אדם טוב יותר. הוא רק מעיד שיש לך את הכישרון לעשות כסף.”

אני מתרחקת מהם. “בשביל מה היית חייבת לדבר עליו,” אומרת בכעס טרייסי ללונה, “את חושבת שהיא הייתה עוזבת אותו אם היה לה טוב איתו. את לא יודעת כלום. אני ממש מאוכזבת ממך. זו לא חברות אמיתית, זו רכילות.”

אני לא מקשיבה יותר. אני יוצאת מבית הקפה ועולה לכיוון המעלית המובילה למלון הנמצא בקומות העליונות של מגדל הנהר.

“חכי קייתי,” אני שומעת את דין מאחוריי.

“יש לך עוד תובנות לחלוק איתי?” אני שואלת בציניות.

“הודיתי בפנייך שמיהרתי לשפוט,” הוא עונה לי.

“אני מבינה שעכשיו אתה על תקן של הגבר המנחם את הגרושה המסכנה,” אני עונה, “אני לא במצב רוח לשיחות נפש.”

אני נכנסת למעלית ולוחצת על קומה שמינית. אני לא מספיקה להגיב ודין נכנס שניה לפני שהדלתות נסגרות והמעלית עולה במהירות לקומה שלי.

“מה אתה רוצה דין? מה לא הבנת? אני לא רוצה לדבר על הנישואים שלי. כבר ברור לי שאתה ואני לא מדברים באותה שפה.”

דין לא מגיב. עיניי החתול שלו נעוצות עמוק בתוך שלי. מה הוא רואה שם? את הצלקות שנחרטו בי? אין לי כוחות להילחם בו.

הוא הולך אחרי לחדר. אני נכנסת לחדר ומתחילה להתפשט. גם כי אני לא רוצה לדבר, וגם כי אני רעבה למגע של גבר, צמאה לנשיקות, משתוקקת להרגיש אישה.

“מה את עושה?” הוא אומר לי בקול נמוך. אין ספק שהמראה של גופי הנחשף לפניו משפיע עליו.

“אני מכינה את עצמי לקראתך. זה מה שאתה רוצה לא? אני לא רואה סיבה אחרת למה באת,” אני אומרת. אני רוצה לאמר לו שאני לא כזו, שמעולם לא שכבתי עם גבר סתם בלי רגש.

המבט מלא התשוקה חוסך ממני את המילים. הוא ממהר לפשוט מעליו את חולצתו, פותח את אבזם מכנסיו וגם הם גולשים מטה.

כן, הוא בהחלט רוצה אותי. הזקפה שלו לא משקרת. הוא מוציא מכיסו קונדום, הוא הודף אותי קלות למיטה ומצטרף אליי. בלי משחקים מקדימים. הוא מושיט יד לבין רגליי ורואה שאני מוכנה לקראתו. הוא עוצם את עיניו וחודר לתוכי, לא שולט בקולות שנפלטים ממנו. ואז הוא מפתיע אותי וגומר…

אני מביטה על עיניו. אני רואה בהם את האכזבה שלו מעצמו. “מסתבר שאני לא מסוגל לספק אותך,” הוא אומר בקול חסר רגש.

“בוא נעשה את זה כמו שצריך,” אני לוחשת לו אוחזת בפניו ומנשקת אותו בעדינות על שפתיו.

הוא עוצם את עיניו ומנשק אותי בתשוקה שמגבירה את האש שעדיין לא כבתה בי. אני מגישה לו את צווארי והוא מבין ומתחיל במסע של נשיקות שגורם לי לגנוח בקול.  אני רוצה שידע מה אני מרגישה אבל בוחרת לשתוק. אני מזכירה לעצמי שהוא לא מאהב שלי, אלא אחד שנזקק ברגע זה כמוני לשחרר את הכאבים שלו.

רגע אחרי שאני מגיעה לשיא אני שומעת אותו גונח. אני מביטה בעיניו ורואה בהם את ההקלה, את הרוגע. הוא צונח לידי ומושך אותי אליו. הרגע הזה שהגוף שלי והגוף שלו עדיין מרגישים את התפוצצויות בפנים, מין רגע כזה נדיר שאנחנו עדיין יחד, שייכים עדיין אחד לשנייה.

אני עוצמת עיניים מנסה לתת לשלווה לעטוף אותי. הרבה מאד חודשים לא הרגשתי שקט כזה. אני מביטה על דין הוא נרדם. הנשימה השקטה שלו מראה לי שהוא ישן עמוק. הפנים שלו רגועות כל כך. אני מתכרבלת לצידו ועוצמת את עיניי. ובכל זאת אני לא מסוגלת להירדם. מדוע אם כך שוב אני חסרת מנוחה? בתוך תוכי אני יודעת את התשובה. כי מרגיש לי כל כך נעים איתו.

האור שמאיר הטלפון שלי בשעת לילה מאוחרת כזו מחסיר ממני פעימה. אני מושיטה ידי לקרוא את ההודעה שנשלחה אליי. עכשיו אני ערה לגמרי ויודעת מה עליי לעשות.

אני מתנתקת מדין בשקט, לובשת שמלה, לוקחת את התיק עם המחשב ביד אחת ואת הנעליים בידי השנייה.

“יש לי אורח בחדר,” אני אומרת לפקיד הקבלה, “אני מבקשת שתאמר למנקה שלא תנקה אצלי היום. אני נוסעת ואינני יודעת מתי אחזור. כל החפצים שלי בחדר כך שאני מבקשת לשמור אותו. בכל מקרה שילמתי עליו חודש מראש.”

*

עם הזריחה אני מגיעה לכפר.

“קייתי מה עובר עלייך?” שואלת אותי אייבי אחותי כשאנחנו עומדות יחד ומכינות את ארוחת הבוקר, “הכל בסדר?”

לרגע אני שוקלת לספר לה על הלילה שעברתי, אבל נסוגה ברגע האחרון.

“אני סתם עייפה. אל תשכחי שאימא העירה אותי באמצע הלילה,” אני עונה לה.

“אני באמת לא מבינה למה היא  לא יכלה לחכות לבוקר,” עונה לי אייבי, “מצד שני זה ברור לי לגמרי. סבתא שיגעה את כולם שהיא רוצה שתגיעי. אבא אמר לה שאמצע הלילה גם בניו יורק אבל זה לא עזר. מה לעשות שאת היחידה שמצליחה להרגיע אותה?”

“שלא תחשבי שלא פחדתי ממנה כשהייתי ילדה קטנה היא לימדה אותי מה זה אומץ. לימדה אותי לעמוד על שלי ולדעת שגם  אני שווה לא פחות מאחרים. אין לי הסבר איך אני מצליחה לגעת בנקודות הרכות שלה.”

“קייתיייייייייייי,”” נשמע קולה הרועם של סבתא.

“אני באה סבתא,” אני אומרת לה, מושכת בכתפיי ונכנסת לחדרה.

“האחות הזו לא מבינה…”היא אומרת ומתחילה לגולל בפניי את כל מה שיש לה לאמר על האחות המסכנה שלא יודעת איך לגשת אליה.

“ועכשיו סבתא תאמרי לי מה את באמת רוצה?” אני שואלת.

“אני צריכה עזרה לרדת לשירותים,” היא עונה לי.

“נו באמת סבתא. את נושאת נאום ארוך במשך שעה. מאיפה האחות מרי צריכה לדעת שזה מה שאת רוצה לאמר. את לא יכולה לדבר עם כולם כפי שאת מדברת איתי?” אני שואלת אותה ומושיטה לה יד.

“כי אף אחד הוא לא את קייתי. מתי כולם יבינו את זה!” היא עונה לי בכעס.

“סבתא. את מגזימה. אני והאחים שלי כל כך דומים איך את יכולה לאמר דבר כזה,” אני אומרת לה בשעה שהיא נתמכת על זרועי ופוסעת בצעדים בטוחים לעיניהם המשתאות של כולם לעבר השירותים.

“ראית את זה!” מסננת אימא, “ראית איך היא הולכת. היא פשוט רצתה שהקטנה תבוא.”

*

דין

אני מתעורר כהרגלי מוקדם. אני אוהב את שעות הבוקר המוקדמות. אוהב לפתוח את הבוקר עם אימון בוקר. אני מושיט יד מגשש, מחפש אותה לצידי. היא לא פה. ממתי אני נרדם עם מישהי בכלל?

הזיכרון של מה שהיה פה בלילה חוזר אליי. אני מעיף מבט מסביבי. על ארונית הלילה מונחות שתי עטיפות ריקות של קונדומים, כשהם עצמם זרוקים על הריצפה ובתוכם ההוכחה למה שאכן קרה.  “אז לא דמיינתי,” אני ממלמל לעצמי.

אני קם והולך לשטוף את הפנים. הבגדים שלה כאן אבל היא לא. אני מביט סביבי. מחשב שולחני מונח על השולחן. אני מפעיל אותו ותמונתה ממלאת את המסך. היא צוחקת  בשעה שפרה מעניקה לה נשיקה על לחיה בלשון רטובה.  אני לוקח את הטלפון ומצלם את התמונה.

בתוך הפח מונח נייר מעוך. אני מוציא אותו, ומיישר כדי לקרוא מה נכתב בו.

ד.

תודה על הלילה.

נהניתי מאד.

קיית

אני מחפש סביבי פתק נוסף, אבל לא מוצא. “אז כתבת, אבל החלטת שלא להשאיר לי אותו,” אני מדבר אל עצמי. הדבר היחיד שאני מוצא זה המפתח של החדר.

אני מתארגן בזריזות ויורד למטה דרך הקבלה להחזיר את המפתח. “הנה המפתח של 817. קיית השאירה לי הודעה?” אני שואל את פקיד הקבלה.

“מיס קיית ביקשה שלא ננקה היום. היא אמרה שאורח נשאר ללון בחדר.  היא מיהרה ואמרה שאיננה יודעת מתי תחזור. הדבר היחיד שידוע לי הוא שביקשה להשאיר לה את החדר,” הוא עונה לי.

“אתה יכול לתת לי את מספר הטלפון שלה?” אני שואל.

“אסור לי למסור פרטים של המתארחים במלון. אני מקווה שאדוני מבין את זה. אלה הנהלים,” הוא עונה.

*

“עכשיו אתה מבין ריי?” אני שואל אותו.

“אשתף אותך במשהו אישי מאד, רק בגלל שאנחנו חברים קרובים, ורק בגלל שאני מבין את מה שעובר עלייך. בפעם הראשונה שלי עם דניאל, ולא חשובות כעת הנסיבות, הרוחות בינינו להטו, רציתי אותה בטרוף. בסופו של דבר לא תפקדתי בכלל. השארתי אותה כך משתוקקת על המיטה והסתלקתי. כפי שאמרתי לך כל אחד וסיבותיו. אתה צריך להעריך את העובדה שהיא לא ביקשה ממך ללכת אחרי שהשארת אותה לא מסופקת אלא בחוכמתה הובילה אותך למקום הנכון. יש בזה הרבה יותר מרצון של אישה להיות מסופקת. זה מראה שהיא ראתה אותך לנגד עיניהלא רק את הסיפוק האישי שלה. אני לא יודע מה הניסיון המיני שלה, אבל היא הייתה בהחלט רגישה מאד לצרכייך. היא כנראה ידעה מה זה עושה לגבריות של הגבר כשהוא לא עומד במבחן. כי זה מה שזה. מבחן לגבריות שלנו,” אומר ריי, “ואת זה אני אומר לך כגבר, לא כפסיכיאטר.”

“לרגע לא חשבתי שיהיה בזה משהו מעבר לסקס. אני מוצא עצמי חושב עליה המון, אפילו מתגעגע אליה. מטריף אותי שאני לא יכול לדבר איתה. זה בוער בי בפנים. אני מרגיש שהנושא הזה תלוי באוויר. אני חייב לדבר איתה. ריי, אני לא מרוכז במה שאני עושה. בחיים לא הייתי במצב כזה.”

“אני לא מבין אותך. אני דווקא רואה שנעשתה סגירה יפה מאד לנושא. האם אתה חושש שהיא תדבר עם מישהו על זה? מההתנהגות שלה אני בספק. אני מציע שתמשיך עם חייך. אם יצא לך לדבר איתה תדבר, אבל אני מרגיש שאתה יותר מידי מרוכז בזה, אלא אם כן התאהבת בה,” אומר לי ריי.

“מאוהב בה? אל תסחף,” אני עונה לו, “אני מניח שאתה צודק ואני מתעסק בזה יותר מידי.”

יום שלישי

אני נפגש עם חברים. חלקם מבני החבורה שמתאספת בימי חמישי. חברותיה של קיית נמצאות אף הן.

“אני לא מבינה את ההתעסקות האובססיבית שלך בחייה של קיית,” אומרת שרון ללונה, “לפי מיטב זכרוני את טענת שהיא גנבה ממך את דימטרי, לא שידוע לי שהיה ביניכם משהו פרט לזה שהיית מאוהבת בו.”

“והיא ידעה שאני מאוהבת בו. למה אם כך נעתרה לו?” עונה לה לונה.

“את רצינית לונה? הרי לידי דיברה איתך על זה ואת הכחשת שיש לך רגשות כלפיו,” אומרת לה שרון, “חוץ מזה שאת צריכה לשמוח שהם נפרדו. עכשיו הדרך שלך אליו סלולה.”

“את יודעת שהוא לא מסתכל לעברי. אף אחת לא מעניינת אותו. גם היום,” אומרת לונה.

“רגע, תזכירי לי. זו לא היית את שרצה לספר לקיית שהוא מזיין כל מיני נשים מהצד? את עדיין חושבת שרק קיית עניינה אותו?” שואלת שרון, “קיית הסבירה לך שהוא רודף אחריה כי הוא לא יכול לסבול את המחשבה שגבר אחר יגע בה. זה עניין של רכושנות בלבד. לא אהבה. לפחות זה מה שקיית אמרה.”

“שוב אתן מדברות עליה?” אומרת טרייסי, “אני מציעה שתשנו את הנושא אם אתן רוצות שהיא תמשיך לבוא למפגשים האלה.”

 “דיברתי עם אייבי הבוקר. היא עדיין בבית,” אומרת לונה.

“מה קורה שם באמת?” שואלת שרון.

“את מכירה את סבתא שלה. קיית היחידה שיכולה לגרום לה לחייך,” עונה לונה.

“ואת ממשיכה,” אומרת טרייסי, “אין לך נושאים יותר מעניינים לדבר עליהם. שום דבר לא קורה פה בעיר הגדולה שמה שמעניין אותך זה רק עלילות קייתי במשק החלב של משפחת קנון?”

“תודי שתוצרת החלב של משק קנון היא מהמובילות ביבשת אמריקה כולה,” אומרת לונה, “את צודקת בקשר לקייתי. אנחנו באמת צריכות לתת לה להרגיש כאן בנוח. אחרת למה אנחנו מזמינות אותה לבלות איתנו?”

וכך אם רציתי לא לחשוב עליה הכל עולה וצף לי.

אני מודה על כך שהמפגשים של יום שלישי קצרים יותר. מפגש לכוס בירה אחת אחרי העבודה וזהו.

“יום חמישי יש ריקודים במועדון. אל תשכחנה לבוא בהתאם,” אומרת טרייסי.

“תודיעי לקייתי,” אומרת לונה.

“הטלפון שלה מנותק כבר כמה ימים,” עונה טרייסי.

*

בדרך הביתה אני עוצר במינימרקט שפתוח 24/7 לקנות מוצרי חלב. מתוך סקרנות אני בודק מה כתוב על מוצרי החלב שאני קונה. חיוך עולה על פניי שהמוצרים שאהובים עליי ביותר הם של מחלבת קנון.

בבוקר אחרי האימון בזמן שאני אוכל את דגני הבוקר אני נכנס למחשב לקרוא על מחלבת קנון. שישה ילדים נולדו לתיאודור קנון. ארבעה בנים ושתי בנות. הצעירה מכולם היא קיית. אני מחייך למראה התמונות שלה מילדותה. ילדה יפיפיה וחייכנית.

“אז מסתבר ילדונת שגדלת אמנם בכפר, אבל במשפחה מבוססת מאד,” אני מדבר אליה.

אני נכנס לחפש עוד מידע עליה. הדבר היחיד שאני מוצא זה הודעות הקשורות לנישואיה. הודעת אירוסים, תמונות מהחתונה המפוארת, והודעה על הפרידה והגירושין. היא לא מופיעה ברשתות החברתיות ואין שום מידע עליה פרט לזה. אני מנסה למצוא מידע עליה עם שם נישואיה אבל גם הפעם לא מוצא דבר.

אני נכנס לחשבונות של חברותיה. באף אחד מהן קייט לא מופיעה. יש להן מלא חברים משותפים כך שאינני יודע לנחש האם היא מופיע בשם בדוי. בכל מקרה אין את התמונה שלה אצל אף אחד מהן. אני מבין כמה אני אובססיבי בעניין כאשר אני עובר על רשימות של אלפי חברים כדי למצוא אותה ביניהם.

“הסיפור בינינו רחוק מלהיות גמור ילדונת,” אני מדבר אליה בליבי, “הוא עדיין לא התחיל.”

*

יום חמישי

בווצאפ של הקבוצה חבורת יום חמישי מופיעה הודעה של הבנות:

לונה: הולכות למועדון השחקים. “מרק והבוקרים” מופיעים שם הערב.

אני מחייך למקרא השם. אני משער שהוא בטח מ”הכפר” שלהן.

שרון: קייתי תבוא?

טרייסי:  הטלפון שלה עדיין מנותק.

ג’ו ג’ון:  שנזרום איתן?

לונה: תדמיינו אותנו עם הפרות. ג’ינס וכאלה…

ריקו: יש חנייה לסוסים?

לונה: (סמיילי צוחק) (סמיילי צוחק) (סמיילי צוחק)

לונה: יכולה לדמיין את קייתי נכנסת עם בלאק סטאר.

*

השעה תשע  המועדון שוקק חיים. אני מסתכל על הרוקדים שמסתדרים בשורות. זה לא מסוג הריקודים שאני רגיל להם. אמנם כולם לבושים בג’ינס הערב אבל אפשר בהחלט לראות את מי מחובר למוסיקה הזו. לפי האבזמים בחגורה, כובעי הבוקרים והחולצות המשובצות.

אני מנסה לעקוב אחרי הצעדים אבל הכל נראה לי מסובך פתאום.

הבנות עדיין יושבות איתנו למרות שהן שרות בהתלהבות. “הנה את,” קוראת טרייסי בשמחה וקופצת מהכיסא.

אני מסובב את ראשי ורואה אותה. הלב שלי מחסיר פעימה למראיה. היא לובשת מכנסי ג’ינס וסווטשרט כחול.

“הסתפרת קייתי. כל כך יפה לך,” אומרת טרייסי.

אני רואה שלונה מתכווצת בכיסא. קיית מעיפה לעברה מבט, אבל לא אומרת מילה.

“למה לא הודעת שנחתת. הייתי באה לקחת אותך,” אומרת טרייסי.

“באתי עם מרק והבוקרים.  מאיפה את חושבת שידעתי על הערב הזה?” עונה קיית, “עברתי קודם במלון להשאיר שם את התיק שלי.”

“ניסית להודיע לך. הטלפון שלך מנותק,” מצטדקת טרייסי.

“נכון תמיד אני אומרת שסוסים ממש חכמים ואת צוחקת עליי?” שואלת קיית.

“נו, מה עכשיו?” היא צוחקת אליה.

“קיבלתי הודעה בארבע לפנות בוקר לבוא הביתה בגלל סבתא שלי. את בטח שואלת את עצמך למה בארבע בבוקר. את מכירה את סבתא שלי. שאלתי אותה מה היה כל כך דחוף. אבא שלי הסביר לה שניו יורק והכפר זה אותו אזור זמן והשעה ארבע בבוקר. היא התחילה לעשות לו חשבון עד שאסע ממנהטן לשדה התעופה ע”ש קנדי, ועד שאגיע לסקרנטון, ועד שאחד מהאחים שלי יסיע אותי לכפר. בקיצור הבנת,” היא אומרת לה ומפהקת.

“ומה זה קשור לטלפון שלך ולסוסים?” שואלת טרייסי.

“אני מתה מעייפות,” עונה לה קיית, “אני ממש לא מרוכזת. אז בקשר לטלפון. ובכן אחרי שהרגעתי את הרוחות יצאתי לרכב עם בלונדי.  בלאק סטאר יצא עם אבא שלי מוקדם יותר. שכחתי שהטלפון בכיס שלי ולא היה לי נוח איתו לרכב איתו. תליתי אותו על הרסן שלה, ובדיוק אז צלצל הטלפון. בלונדי נבהלה וטלטלה את הראש בפראות. הטלפון נפל על האדמה והמשיך לצלצל. היינו באמצע דהרה מהירה וחשבתי שהיא לא תפסיק  לדהור. פתאום היא עצרה, חזרה על עקבותיה ונעמדה מול הטלפון. הייתי בטוחה שהיא תאפשר לי לרדת ולהרים אותו. אבל מה עשתה הסוסה הזו? היא הביטה בו בזעם ורקעה עליו עד שהתנפץ לרסיסים. עכשיו את מבינה למה לא היה לי טלפון? מה שמזכיר לי שהזמנתי חדש. אני אלך לקחת אותו מהקבלה.”

“ואת חששת שהיא יודעת,” אומרת שרון ללונה. אני מבין שמשהו מתרחש מתחת לפני השטח. “את מתכוננת לספר לה?” היא שואלת.

“נו באמת,” עונה לונה. אני לא יודע מה שרון מבינה מהתשובה שלה. אני ממש לא מבין.

“תתחדשי על הטלפון החדש,” אומרת לונה לקיית. היא לא נשמעת בטוחה בעצמה.

“תודה,” עונה לה קיית בחיוך, “תודות לבלונדי יש לי את החדש ביותר.”

לונה מסתכלת על הטלפון שלה. ומרימה שוב עיניים לקיית. “אל תשכחי להוריד את הווצאפ,” היא אומרת בשעה שהיא שולחת מסרון למישהו שגם עונה לה מייד.

“בואי לא נשחק משחקים לונה. אני יודעת שהזדיינת עם דימיטרי שזה בסדר גמור מבחינתי. רק עם העובדה שנתת לו את מספר הטלפון שלי יש לי בעיה. עם המכשיר קיבלתי מספר חדש ואת לא עומדת לקבל אותו. אני תוהה אם בלונדי יודעת לקרוא. לפני שהטלפון נהרס הספקתי לראות שזה דימיטרי שמתקשר. בלונדי ממש לא סבלה אותו,” אומרת קיית.

“מאיפה לך המידע הזה?” היא שואלת ומביטה במבט עם רצח בעיניים  על שרון.

“לא יקירתי,” עונה לה קיית, “את שוכחת שבכפר כולם יודעים הכל על כולם? לא למדת להיות דיסקרטית?”

“זה לא יכול להיות,” עונה לה מיד לונה

“אנחנו חברות כבר הרבה שנים. אני יודעת מה ההשפעה שיש לדימיטרי על נשים.  אני יודעת כבר זמן מה שהכחשת בפניי וזה שאת מאוהבת בו. הייתה סיבה שלפני שנה וחצי התגרשתי ממנו, אחרי ששנה קודם עזבתי את הבית. אבל מה שלא התאים לי לא בהכרח לא מתאים לך,” אומרת לה קיית בחיוך.

“את באה לרקוד קייתי?” שואלת טרייסי.

“לכן באנו לכאן היום,” אומרת קיית וקמה.

היא פושטת מעליה את הסווטשרט, אוספת את שולי הטי-שרט הלבנה שלה וקושרת אותה כך שביטנה חשופה.

זה רק מה שחסר לי כעת. לראות את הגוף המושלם שלה מול עיניי.

“אנחנו צריכים לדבר,” אני לוחש לה בשעה שהיא עוברת לידי.

–—

–—

בר אבידן

מאמינה באהבה

💗

©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

קרדיט תמונות :

דין#pinterest/Paolas

קיית suburbanmen.com

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי. למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.) מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור. במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי ב"אמור" ובו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים. תמיד תהיה לי שפינה חמה בלב לבית הראשון של סיפוריי. באתר תמצאו קישור אליו. מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם. תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש. קריאה נעימה! בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם
סיפורים אחרונים