שיחה שלא נענתה
"נכנסת לממ"ד תותי?" שואלת בהודעת טקסט חברתי מלכי.
מלכי החליטה שלשלוח טקסט הרבה יותר יעיל משיחה, וזאת אחרי שהחליטה שהיא צריכה להיות אחראית עליי אחרי שאביעד יצא למילואים.
כמובן שלא שיתפתי אותה בשיחה שהייתה ביננו בליל שישי.
*
"אני זקוקה לחופש ממך," זרקתי לעברו בכעס, "אתה מעיק עליי."
"קחי," הוא ענה לי בקור.
"אני מזמינה כרטיס ונוסעת לרווית בניו יורק. אחזור כשאחזור, אם בכלל."
"נסיעה טובה," הוא ענה לי, קם באמצע הסידרה שהוא אוהב לצפות בה, והלך לחדר השינה.
שמעתי את זרם המים במקלחת, ומייד אחריו השתרר שקט.
כל כך כעסתי עליו, שנכנסתי מייד לחפש לי כרטיס לניו יורק.
למרות המחיר הלא שפוי של כרטיס הטיסה, הזמנתי כרטיס ליום המחרת, ולא רק, אלא ששדרגתי אותו למחלקת עסקים.
עכשיו כשאני חושבת על מה שקרה בלילה ההוא, אני מבינה שהכעס שלי עליו לא היה במקום. בסופו של דבר תמיד הוא מוותר לי. לא היה קורה כלום אם לא הייתי מגיבה בדרמטיות כזו כשביקש לראות את הסידרה שהוא אוהב.
*
אני ממהרת להכנס לממ"ד רגע לפני שנשמעים הדי פיצוץ עז בקול מחריש אוזניים. ברור לי שהנפילה קרובה מאד.
אני יושבת לבד בחדר שאמור להגן עליי ורועדת מפחד. נחשולי הבכי מגיעים מייד אחר כך.
אני תוהה האם יש לו בכלל מושג שלא טסתי, ולכן הוא לא מתקשר, או שהוא באמת לא רוצה לדעת מה קורה איתי.
אפשר כבר לצאת מהממ"ד אבל אני לא מוצאת את הכוחות לעשות זאת.
אנחנו כבר ארבעה שבועות ויותר בתוך המלחמה הארורה הזאת, ולא שמעתי מאביעד בכלל. כל פעם שאני שומעת את המעלית מטפסת למעלה, הלב שלי קופא. רק שלא יגיעו אליי.
אני מתקשרת, אבל תמיד הטלפון שלו כבוי. אני לא אוזרת אומץ לשלוח לו הודעה, כשם שאני לא מסוגלת להתקשר לטליה, אימו. אין לי מושג מה הוא סיפר לה עלינו, ועדיף שאשתוק.
אולי הוא לא אמר דבר, ואם היא תשאל אותי לגביו, מה כבר אוכל לענות לה?
כל יום שעובר גורם לחרדה שלי לשלומו לגדול. בסופו של דבר עבר כמעט עשור עבר מיום השחרור שלו. נכון שהוא עושה מילואים, אבל זה לא מכין אותך באמת לקצב המטורף שעובר עליו כעת.
אני מחליטה להזמין את אדווה אליי. כל כך הרבה פעמים היא ביקשה לבוא. היא לא תודה בכך, אבל היא סקרנית לראות את הדירה שלנו. היא יודעת שאביעד הוא בעל אמצעים, ואני יודעת שזו הסיבה העיקרית לכך.
*
"מתי כבר תזמיני אותי לראות את הדירה שלך? אני ממש סקרנית לראות איך עיצבת אותה," אמרה אדווה. אף פעם לא טרחתי לתקן אותה ולומר לה שכשעברתי לגור איתו דירתו כבר הייתה מרוהטת לגמרי.
אולי הגיע הזמן שאספק את סקרנותה.
*
"אני עייפה," אומרת לי אדווה ומפהקת, "דור יצא רק לפני כמה דקות. אני מבינה שהוא נסע חזרה עם אביעד. אני כבר כל כך מתגעגעת. אני מניחה שגם לך קשה כעת כשאביעד נסע."
את השיחה קוטעת שיחה ממתינה. "אני חייבת לענות, יש לי שיחה ממתינה," אני אומרת ומודה למי שזה לא יהיה שמתקשר אליי.
תקוותי שזה אביעד נמוגה כשאני רואה את שמה של מלכי. "את חושבת שמותר כבר לצאת מהממ"ד?" היא שואלת בקול רועד.
"בוודאי," אני עונה לה בבטחון, ולא משתפת אותה בסערה שאני נמצאת כשאני יודעת שאביעד היה בעיר ולא הגיע הביתה.
אני חייבת לדבר איתו, אבל לא מוצאת את המילים.
*
אני עונה לטלפון בהיסח הדעת. הדבר היחיד שאני בודק הוא שהקידומת שייכת לטלפון ישראלי, את המספר עצמו אני לא טורח לקרוא.
"אביעד," אני שומע את קולה של רות. הוא שונה מהקול שאני מכיר. אין בה טיפת שחצנות, והוא רועד מעט כשהיא אומרת את שמי.
"כן," אני עונה בקור.
"סליחה," היא אומרת.
"אני לא יודע על מה," אני עונה לה, "בכל מקרה מסרתי את מספר הטלפון של אימי במקרה שאפצע או אהרג. את התגמולים אשאיר לך לקבל."
"בבקשה אל תדבר כך. אני אמות אם יקרה לך משהו," היא עונה לי בקול רועד.
"את לא. את תמשיכי להנות מהחיים שלך בניו יורק, ותשכחי שהייתי אי פעם קיים על האדמה הזאת," אני ממשיך באותו טון קר.
"אני לא בניו יורק, ואני לא רוצה חיים בלעדיך, ואני לא רוצה שיקרה לך כלום," היא אומרת חסרת נשימה.
"לא טרחת אפילו פעם אחת להתקשר אליי. מה קרה שנזכרת פתאום בקיומי?" אני לא קונה את המילים שלה.
"זה לא נכון," היא עונה לי מייד, "התקשרתי המון, ותמיד הנייד שלך כבוי."
"מה שתגידי," אני עונה חסר סבלנות, "אם עוד לא הבנת, זה לא שאני יושב ומשחק עם החיילים שלי שש-בש."
"שמעתי שהיית בעיר וקיוויתי שתענה לי," היא מתעלמת מהרוח הקרה שנושבת ממני אליה.
"אז עניתי. את צריכה משהו ? כסף? משהו אחר?" אני שואל.
"אני צריכה רק אותך. אני רוצה שתחזור כבר מהמלחמה הארורה הזאת," היא אומרת.
"למה? אני דווקא נהנה ממנה. אני נהנה משריקות הכדורים מסביבי. הם לפחות משדרים את האמת ולא מעמידים פנים," אני עוקץ אותה.
"אביעד," היא אומרת.
"תקשיבי, יש לי כמה שעות עד שאגיע לנקודת הכינוס. אני רוצה לנמנם. לפניי לילה ארוך," אני אומר ומסיים את השיחה לפניי שהיא מצליחה לענות.
אני מנמיך את הצלצול של הטלפון. אני לא יכול להרשות לעצמי לכבות אותו, רק למקרה שיחפשו אותי מהיחידה. הדבר האחרון שאני רוצה כעת זה להמשיך עם השיחה חסרת הטעם הזאת.
כאשר אני מגיע לנקודת האיסוף, רגע לפני שאני עומד לכבות את הטלפון אני רואה שרות שלחה לי הודעה.
אני מסתכל במרירות על השם שנתתי לה בספר הטלפונים שלי –
תותי שלי.
אני מתלבט האם לקרוא את ההודעה ששלחה, ושם לב שהיא צירפה תמונה.
'מעניין מה כבר יש לך לשלוח לי?' אני חושב לעצמי, 'אותך בסט לנז'רי פתייני?'
אני בוהה במסך ומחליט למחוק את ההודעה. אני לא אתן לה לשחק עם הלב שלי.
ובכל זאת, למרות שהפקידה הפלוגתית מנצלת כל רגע להתקרב אליו, אני מתחמק.
"איך היה בבית מאמי?" היא שואלת ואני משתדל שלא להתפרץ בצחוק.
'מאמי? ממתי אני מאמי?' אני חושב במרירות וחושב שוב על רות. היה משהו היום בקול שלה שסדק לי את הלב. אני מכיר אותה ויודע שהיא לא אחת שמעמידה פנים. 'למה אם כן לא הייתי מסוגל להאמין לה?'
"אז מה דור, גם אתה חושב שאני מאמי?" אני שואל באיפוק, אבל זה לא מונע ממנו לצחוק.
"אתה שואל את מי שמכיר אותך כאת כף ידו? אתה אחד הגברים הכי…איך אומר זאת, עוצמתיים שאני מכיר. אתה הכי רחוק מלהיות מאמי," הוא מגחך. "אבל בעצם אני מציע שהיא תשאל את אשתך. אגב איך היה בבית?"
"ספר לי אתה איך היה עם אדווה. איך היא הגיבה לפרחים שהבאת לה?" אני מסיט את הנושא ממני.
"בהתחלה היא אמרה שהיא צריכה להודות לך, שבטח אתה אמרת לי לקנות לה פרחים, כי כזה אתה, תמיד מפתיע את תותי עם פרחים."
זה בדיוק לא מה שרציתי לשמוע, האופן שבו הוא מכנה את רות תותי, כינוי ששמור רק לבודדים.
"רק לאחר שאמרתי לה שגעגועיי," הוא ממשיך, "גרמו לי לעשות זאת, היא ממש התרגשה, בדיוק כפי שאמרת לי שיהיה. אכן מחוות קטנים עושים את כל ההבדל."
"אני חייב לבדוק משהו," אני אומר לו ויוצא החוצה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שדור יגרור אותי לדבר על רות. אני שונא לשקר, אבל גם לא חושב שאני צריך לשתף אותו במה שקורה בינינו.
אני חוזרת מיום עבודה. אני לא מאמינה איך לאנשים יש כח להתעסק בעיצוב הבית שלהם בימים אלה. אני מודה על כך שיש דרישה לציורים שלי, ואני מאלצת את עצמי להגיע כל בוקר לסטודיו וליצור.
"אני רוצה ציור של מלחמה," מבקשת ממני אחת הלקוחות הקבועות שלי.
אני מביטה עליה ועל הכמות האדירה של התכשיטים שעליה, וחושבת לעצמי לכמה טבעות אישה זקוקה כדי להרגיש טוב עם עצמה.
על אצבע ידי השמאלית יש שתי טבעות דקות. אחת משובצת יהלומים, והשניה טבעת זהב.
*
"את בטוחה שהיא לא רוצה טבעת עבה יותר?" שאל אביעד את אדווה כשהתייעץ איתה איזו טבעת לקנות לי כשעמד להציע לי נישואין.
"תותי חושבת שאם לתכשיט אין נוכחות, ואינו בעל אמירה משמעותית, גם אם יהיה גדול, הוא יהיה חסר ערך," היא ענתה לו.
"זו לא סתם טבעת," הוא לא ויתר, "היא ההצהרה שאני אוהב אותה."
"שאלת לדעתי," היא ענתה לו, "אתה מוזמן לעשות מה שאתה חושב לנכון."
על השיחה הזאת שמעתי ממנו, כאשר הלכנו יחד לבחור טבעות נישואין,
אני חזרתי בדיוק על המילים שאדווה אמרה לו.
"עכשיו אני רגוע," הוא אמר כשבחרתי טבעת זהב דקה.
אני מסובבת את הטבעות סביב הקמיצה שלי, וחושבת בעצב כמה הן איבדו ממשמעותן. האהבה שלו כלפיי נגמרה.
אני תוהה האם הטבעות על אצבעותיה של הלקוחה שלי מעידים שהאהבה ביניהם עדיין בוערת.
*
"למה את מסתכלת כך על הטבעות שלי?" שואלת הלקוחה לא מרוצה, "שלא יעלו לך רעיונות בראש."
אני מרגישה פגועה מההערה שלה, אבל שומר על פני פוקר. "בחנתי את צבע האבנים המשובצות בהן, כדי לעמוד על טעמך האישי.
"בעלי כעת בלב הקרבות, ואני לא הכתובת הנכונה לצייר מלחמה," אני אומרת לה.
"חשבתי שאת אמנית, ויודעת לצייר כל דבר," היא אומרת לי בבוז, "את מבינה שעם סרובך את מאבדת לקוחה חשובה, ומי יודע אולי עוד חושבות כמוני?"
"אולי את צודקת," אני אומרת לה לתדהמתה, "לתומי חשבתי שדווקא בימים אלה כשיגון עוטף את המדינה, שהגברים שלנו לוחמים בחזית, אנשים יעדיפו צבעים של שקט, צבעים של תקווה. אני מניחה שטעיתי."
אני מכבה את המנורה המאירה את שולחן הציור שלי, ניגשת לדלת הופכת את השלט לסגור, ומגיפה את התריס בחלון הראווה הגדול.
"אני מצטערת שאיכזבתי אותך," אני אומרת ללקוחה שעדיין נטועה על מקומה, "כנראה עליי לחפש מקצוע אחר."
אני מרגישה את הבחילה עולה בגרוני, אבל אין לי כוונה שהיא תראה זאת.
אני מחווה לה בידי לעבר הדלת. כשהיא יוצאת אני ממהרת לנעול אותה, וניגשה להקיא בשירותים.
מייד אחר כך אני יוצאת לחניה דרך הדלת האחורית, מפעילה את האזעקה ויוצאת בלי להעיף מבט לאחור.
רק כאשר אני ברכב, אני ניזכרת ששכחתי את הציורים שציירתי עבורי על השולחן. אני מתלבטת האם לחזור ולקחת אותם ובדיוק מנסרת את האוויר אזעקה.
אני ממהרת להיכנס לחדר המדרגות שם מסתופפים גם בעלי החנויות האחרים. קול הנפילה לא מאחר לבוא.
המחשבה הראשונה שלי, היא הלקוחה שזה עתה יצאה מהסטודיו שלי. אני ממהרת לחזית ורואה שהג'יפ המפואר שלה כבר לא כאן. אני לא יודעת מה קורה איתה, אבל מה שבטוח היא יצאה לדרכה.
אני מאמינה שתהיה כעת הפוגה במטחי הטילים, ומחליטה לעבור בסופר ולערוך קניות.
אני ממהרת להכנס לחנות, למקרה שתהיה שוב אזעקה. אני מריצה בראשי רשימה דמיונית – לחם, דגני בוקר, חלב, מעדן חלב…
אני עומדת מול המקרר המכיל את דברי החלב. בהסח הדעת אני לוקחת דברים שאביעד אוהב. כשאני קולטת את זה אני מתלבטת לרגע, ובכל זאת לוקחת אותם.
אני מסתובבת ורואה את טליה מולי. "מה קרה שחזרת מניו יורק?" היא אומרת לי בלעג.
'אז מסתבר שהיא יודעת,' חולפת המחשבה במוחי.
"ביטלתי את הנסיעה," אני עונה לה.
"זה דווקא נשמע הגיוני, כעת כשכל הבית לרשותך," היא ממשיכה בקו שלה.
"הייתי מעדיפה שלא," אני עונה לה באיפוק.
"הרי ברור שהבן שלי לא מעניין אותך. אפילו פעם אחת לא התקשרת להתעניין בשלומו," היא אומרת.
"אני יכולה לענות לך?" אני שואלת.
"את לא קיימת מבחינתי," היא אומרת, מפנה לי את הגב ועומדת ללכת.
"הוא אהבת חיי, ואוהב אותו לנצח," אני אומרת.
טליה לא טורחת להסתובב אליי, ומניפה את ידה באוויר כמנפנפת אותי ואת מילותיי.
אני ממהרת לשלם עבור המצרכים ונוסעת לדירה. אני מספיקה לסגור את הדלת , כשמצרכים עדיין בידי, נשמעת שוב אזעקה.
אני ממהרת לממ"ד וסוגרת אחרי את הדלת.
"זה רק אתה ואני ילד שלי," אני אומרת ומניחה את ידי על בטני. אני יודעת שלא אשתף איש בדבר הריוני.
לאחר שנשמעי הדים הפיצוץ, אני ממתינה מספר דקות ויוצאת מהממד.
אני מדליקה את האור בחדר העבודה של אביעד, מוציאה נייר ציור ומתחילה לצייר על הדף כולו באדום אפרכסת טלפון ומעליה חץ שבור, המסמלת שיחה שלא נענתה. מעליה אני כתוב אהוב שלי 💗 בתוך האפרכסת אני מתחילה לכתוב בכתב לבן קטן וצפוף את התאריכים והשעות של השיחות שהתקשרתי לאביעד, ולא נענו.
7.10.23 – 10:00…
את השיחה שערכתי איתו כשחזר לחזית לאחר יממה בעיר אני לא מציינת, כאילו לא התקיימה.
אני מכבה את הנייד, ומניחה אותו במגירה בשולחן במבואה. מבחינת העולם רות רימון לא קיימת יותר.
אני פועלת רק דרך הווצאפ במחשב. בכל זאת אני לא יכולה לברוח מאימא, מלכי, ואדווה.
*
את הימים אני מעבירה בבית. אין לי חשק לראות איש. אני שוב עם הנייד שלי לאחר שההגיון גבר על הרגש. ברור לי שאביעד לא יתקשר יותר.
השעה כמעט חצות. אנחנו אחרי עוד סבב של טילים. אני נכנסת לשטוף את עצמי. אני מתחילה להתפשט וקופאת. התחתונים שלי מלאים בדם.
אני מתלבטת למי להתקשר. אמא? אדווה? בטח לא למלכי. לבסוף אני מתקשרת למיכל רופאת הנשים שלי.
"אני במשמרת בבית חולים. אני שולחת לך אמבולנס," היא אומרת.
"אני אגיע בכוחות עצמי. היללות של האמבולנס יחרידו את השכונה," אני אומרת לה.
"בתנאי שתקחי מונית. בשום פנים ואופן את לא נוהגת," היא מורה לי בטון רציני.
כעבור חצי שעה אני מגיעה לבית החולים, מודה בליבי שלא הייתה אזעקה בדרך.
אני רוצה להודיע למיכל שאני כאן, אבל מגלה ששכחתי את הנייד בבית. בלית ברירה אני מבקשת במודיעין שיזעיקו את מיכל ומתיישבת על הספסל לחכות לה.
מיכל מגיעה בריצה מייד. היא מביטה על המכנס שלי, מחפשת עליו כתמי דם, אבל רואה שהוא נקי. לאחר דקות שנראות לי כנצח הדופק של העובר נשמע בחלל החדר. גם בדיקות הדם מראות שההריון מתקדם כשורה.
"לעיתים הגוף מתבלבל ויש מחזור מדומה," היא אומרת לי, "העובר חי ומתפתח יפה."
מיכל מושיטה לי את הנייד. "תתקשרי לבעלך ותודיעי לו שאת נשארת כאן."
אני מחייכת אליה. איך היא יכולה לדעת?
אני מתקשרת לאימא ומבקשת ממנה להביא לי כמה דברים, וגם את הנייד.
רק כאשר אימא מגיעה, אני חושבת לעצמי איזו אנוכיות היא מצידי שביקשתי ממנה לנסוע בתקופה כזאת.
"אני מצטערת אימא," אני אומרת לה בבכי, "הייתי מבולבלת ולא חשבתי מה אני מבקשת ממך."
"אני לא מבינה על מה. הרי אני גרה מרחק עשר דקות מבית החולים," היא אומרת.
"ומה היה קורה אם הייתה פתאום אזעקה?" אני שואלת בדמעות.
"אבל לא הייתה, נכון?" היא מרימה גבה מולי, "ועכשיו תסבירי לי מה קרה שאת כאן?"
כל כך שמרתי בסוד את דבר הריוני, כדי שאיש לא יפלוט בטעות וזה יגיע לאוזניים לא נכונות, שאפילו לאימא לא סיפרתי.
"אני בהריון, ואני מדממת," אני אומרת לה.
"ומה עכשיו?" היא אומרת ואני רואה את האיפוק על פניה.
"העובר בסדר. אני צריכה להיות בשמירה. בינתיים אני מקבלת תרופות לחיזוק ההריון," אני עונה לה.
"אל תסתכלי עליי ככה תותי. אם את מחכה שאנזוף בך על כך שלא סיפרת לי, אז לא. אני שמחה לשמוע שההריון בסדר," היא אומרת, "אני מודה שאני מתרגשת. איך הגיב אביעד על הבשורה?"
"הוא לא יודע, וגם לא ידע," אני עונה לה, "רבתי איתו ביום שישי לפני, ומאז אנחנו לא בקשר."
"אני לא מבינה אותך. בעלך בחזית ואת לא מתעניינת בו? מה עובר עלייך? ואל תאמרי לי שזה בגלל ההורמונים," היא גוערת בי.
אני מבקשת מאימא את הטלפון הנייד ומראה לה את עשרות השיחות שלא נענו. "נכון שלא השארתי לו הודעה," אני אומרת, "אבל הוא לא טרח להגיב אפילו פעם אחת, הרי ברור שאי אפשר להתעלם מכמות כזו של שיחות. הוא היה בחופש ולא טרח לבקר בבית."
אימא גוללת בידה את כל יומן השיחות שלי, ורואה שכמעט כולן היו לאביעד, וכולן כאמור לא נענו.
"את מבינה אימא, אני לא רוצה שהוא יחזור אליי בגלל שעומד להיות לנו ילד, כי אני לא מתכוונת לעבור הפלה. כאשר הריתי, זה נעשה מתוך אהבה גדולה.
אני לא אוכל להסתיר זאת לארוך זמן. כבר עכשיו אני מרגישה שהבטן שלי גדלה. אני אתן לו להיות שותף בחייו בדרך שייבחר, אבל איני רוצה שנהיה ביחד רק בגלל התינוק."
"אני איתך בכל מה שתחליטי," אומרת אימא, אוחזת בידי ומלטפת אותה.
הנייד נמצא בידה כשפתאום הוא מצלצל. הלב שלי מחסיר פעימה.
"זו אדווה," אומרת אימא ומגישה לי את הטלפון.
"שתיים בלילה," אני אומרת בקול רועד, ועונה לשיחה.
"תותי, דור נפצע. מטיסים אותו לבית החולים. אני צריכה אותך," היא ממררת בבכי.
"לאיזה בית חולים?" אני שואלת, ומשחררת אנחה כשאני מבינה שהוא מגיע לבית החולים בו אני מאושפזת.
"תעדכני אותי," אני מבקשת, "הנייד שלי פתוח."
המפקד מאשר לי להתלוות לדור במסוק שמסיע אותו לבית החולים.
"אני לא יודע למי כל כך בער לספר על ההתקלות לאמצעי התקשורת," אומר הטייס.
'מעניין אם היא חושבת עליי. אם היא בכלל דואגת אם קרה לי משהו?' עוברת המחשבה בראשי, אבל אני מגרש אותה מייד. אני פה כדי לעזור לדור.
הטייס גומע את המרחק במהירות. ברקע אנחנו רואים מופע פירוטכני של כיפת ברזל שמיירטת טיל שהגיע מעזה.
"יימח שמם," מסנן הטייס, ומנחית את המטוס במנחת בית החולים.
אני אוחז באלונקה בצד אחד, מהצד השני רץ הרופא שמקבל את פנינו.
"אנחנו נכנסים לחדר ניתוח. אני מציע שתיגש הביתה להתרענן ותחזור, זה יקח זמן," אני צונח על הספסל ומקרב את ידיי כי להניח עליהם את ראשי, ורואה שהן מגואלות בדם.
ואז מופיעה אדווה.
"הוא נכנס לחדר ניתוח," אני אומר לה.
"זה יקח זמן. אני מציעה שתסע הביתה. תתקלח, תחליף בגדים. תותי אמרה שהיא כבר בבית החולים וביקשה שאודיע לה מה קורה," היא אומרת.
אני מרגיש הקלה. אם כך אני יכול לנסוע הביתה, ולקחת דברים שחסרים לי, שכן היא לא תהיה שם.
אני נכנס הביתה. רק האור במבואה דולק. אני מדליק את האור במטבח, וניגש לראות מה יש לאכול. אני מתפלא לראות שהוא מלא במעדנים שאני אוהב. אני מניח שהם בטח נשארו מהימים שלפני, אבל רואה שתאריך התפוגה שלהם הוא עוד שבועיים, מה שאומר שהיא נקנו ממש בימים האחרונים.
לעומת זאת המקרר ריק מאוכל מבושל, מה שמאד לא אופייני לרות.
לצד הכיור יש קערה אחת שטופה, ולידה כף.
אני נכנס להתקלח, מחליף לבגדים נקיים אזרחיים, וניגש לארוז את מה שחסר לי. את המדים המלוכלכים אני לוקח איתי. אין טעם שאשאיר אותם כאן, אם אני לא מתכוון לחזור לפה בקרוב.
בדרכי החוצה, אני רואה פס של אור מבצבץ מהדלת הסגורה של חדר העבודה שלי. למרות שאדווה אמרה שרות בבית החולים, אני נוקש על הדלת.
לאחר שאין מענה, אני פותח את הדלת ורואה שמנורת השולחן שלי פועלת, והיא מאירה ציור שמונח על השולחן.
אני לוקח את הציור ורואה עליו את הסימן של שיחה שלא נענתה, ובתוכו רשימת תאריכים ושמות. ובסופם נרשם תם ונשלם.
'הזויה,' אני מסנן.
אני יורד חזרה לרכב, ויושב דקה ארוכה שקוע במחשבות כיצד לנהוג אם אפגוש אותה.
אני נוסע לבית החולים ומגיע לחדר ניתוח, ורואה שאדווה לא כאן. מסתבר שדור כבר אחרי הניתוח, ומצבו טוב משחשבו. "הוא כעת בטיפול נמרץ ואני ממתינה בחוץ" היא אומרת.
הלב שלי פועם בהתרגשות כשאני מתקרב ליחידה לטיפול נמרץ. אני תוהה איך רות תגיב כשתראה אותי.
"איך את?" אני שואל את אדווה, אבל מבטי מחפש מסביב את רות.
"היא לא פה," עונה לי אדווה שכנראה מבחינה שאני מחפש אותה.
"אני כאן עבור דור ועבורך," אני עונה באסרטיביות.
"היא סיפרה לי שאתם לא יחד," אומרת אדווה.
"ולכן בחרה לא להיות לצידך בשעה כל כך קשה," אני אומר בכעס.
"היא לא כאן כי…" היא משתתקת.
"כי מה אדווה? מה יותר חשוב מלהיות עם החברה הכי טובה שלך?" אני לא מוותר.
"בבקשה אביעד, תעזוב את זה," היא עונה לי.
"היא לא מעניינת אותי יותר," אני אומר לה.
"זה בדיוק מה שהיא חושבת, ולכן ביקשה שלא…" היא שוב מתחילה לדבר ולא מסיימת.
ואז אני מופתע לראות את אימה של רות.
"באתי לשאול מה שלום דור," היא אומרת לאדווה, ואז היא מבחינה בי.
"אני מצטערת, אני אבוא מאוחר יותר," היא אומרת.
אני רואה ששתיהן מחליפות מבטים. "אתה נשאר פה?" שואלת פתאום אדווה.
"הרי לשם כך באתי," אני עונה.
"אני הולכת לראות … אני כבר חוזרת," היא אומרת ופונה ללכת.
"אדווה מה קורה פה," אני שואל.
"אני כבר חוזרת," היא מתחמקת.
*
כשאדווה חוזרת היא נשברת ומספרת לי שרות בהריון. "כלומר אני מקווה שהיא, אחרי מה שעברה היום."
אני שואל היכן היא וניגש לראות אותה.
"אני מאמין שלא יהיה צורך בתפירת צוואר הרח," אני שומע את קולו של הרופא, "נראה שהמתח הרב בו את הוא שגרם לכך. בכל מקרה את נשארת פה להשגחה, ובמקביל נמשיך עם התרופות. שמעת בעצמך, קצב הלב נשמע תקין לגמרי, ואני מאמין שאת אחרי המשבר, ועדיין אסור לך בשום אופן לקום מהמיטה."
"אני מבטיחה לך שאף אחד לא מחכה לי בבית, ואני יכולה להישאר כאן כמה שאדרש," היא עונה לו.
"מה עם בעלך? אני מניח שיש לך בעל," הוא מנסה להתבדח איתה.
"הוא בלב המלחמה, אני לא רוצה להטריד אותו," היא מתחמקת כעת.
אני מחכה שהרופאים יצאו וחומק לחדרה.
רות מביטה בי בבלבול. 'יופי, עכשיו את מדמיינת אותו. ירדת מדעתך. את יודעת שהוא לא רוצה אותך יותר. ולמה שירצה?' היא ממלמלת לעצמה.
"תותי," אני לא מתאפק וקורא לה.
"אז אני לא מדמיינת? אתה פה, ואתה יודע. רק שתדע שאין לי כוונה לדרוש ממך כלום. אני אתן לך לראות את הילד מתי שתרצה, אבל אין לי כוונה לחזור לחיות איתך. אני לא רוצה מערכת יחסים כפויה רק בגלל שיהיה לנו ילד משותף. עכשיו אני מבקש שתלך. אני רוצה לישון."
"פגעת בי מאד בלילה ההוא. נתת לי להבין שאני לא חשוב לך, שנמאס לך ממני. זה כל מה שאני זוכר ממך. כך יצאתי למלחמה, ואפילו לא טרחת לשאול לשלומי."
"בבקשה תלך," היא אומרת לי.
אני יוצא מהמחלקה. הפרק הזה בחיי תם.
ואז אני שומע קול של הודעה נכנסת. אני מתפלל בליבי שההודעה לא מאדווה.
רות רימון:
צדקת. לא איכפת לי ממך.
להודעה מצורפת תיקיה- שיחה שלא נענתה.
למרות שאני רותח, אני פותח אותה. לעיניי נגלים צילומי מסך, של עשרות שיחות, הכוללים את התאריך והשעה, והסימן האדום של שיחה שלא נענתה. בכולן רשום אהוב שלי 💗. בדיוק כמו בציור שמצאתי על שולחן העבודה שלי.
'מה עשיתי?' אני ממלמל וחוזר אליה בריצה.
"אני מבטיח לך שאחזור אלייך מהמלחמה הזאת. העובדה שיהיה לנו תינוק משמחת אותי מאד. אני כל כך מתרגש להיות אבא, אבא של הילד שלך, אני אוהב אותך ורוצה לחיות איתך את חיי," אני אומר לה בנשימה אחת.
"ואני מבטיח לך, לעולם לא תהיה עוד שיחה שלא תענה, גם אם אהיה בעומק ארץ האויב, אדאג שתדעי שאני חושב עלייך."
שכל חיילנו יחזרו בשלום.
בר אבידן
מאמינה באהבה
