on
אפריל 7, 2021

לזיכרם של בני משפחתי

שנספו בשואה

גרמניה

אווה

“אני לא מבין מה אתה מוצא בה,” הוא אמר לאחיו בלעג.

היא שמעה ושתקה.

כאב לה שהוא רואה בה רק נערה עניה, ולא את מי שהיא באמת.

“אל תעצבי אל ליבך,” נהג ג’קוב לאמר לה, “את יודעת שכנער שבא מבית עשיר אני יכול להשיג כל נערה שאחפוץ. אני יודע שאנשים מחפשים את קירבתי כי יש לי שפע רב להציע להם. אין איש מהם שרואה את ליבי כמוך.

לפעמים אינני מבין אותו. איך הוא לא רואה בך את מה שאני רואה, אלא הולך שבי אחרי כל הנערות שאמנם הן יפות, אבל ריקות מתוכן. אתה יושב לידן וצריך להמציא נושא לשוחח איתן, וגם אז השיחה מסתיימת מייד.”

 היא ישבה רועדת במחבואה.

‘מי היה מאמין?’ חשבה לעצמה, ‘שדווקא באנשים העשירים יפגעו ראשונים.  הן יכלו היו לקחת את כספם ורכושם ולהניח להם.’ אבל לא. הייתה בחיילים האלה מין הנאה סדיסטית להשפילם עד עפר.

כאשר כבר ידעו שהימים מסוכנים נהגו להיפגש במקום מסתור.

אנדרה אחיו הבכור נהג ללעוג לו וקרא לו ‘פחדן’ על שנפגש איתה בסתר, כך סיפר לה.  “הם לא יעזו לגעת בנו,” נהג אנדרה לומר.

יום אחד קבע להיפגש איתה ולא הגיע. השמועה הגיעה אליה בבוקר למחרת.

היות ועבדה בחנות התכשיטים הקרובה לבנין מגוריו הציצה בו בחטף בדרכה לעבודה וראתה את הזוועה. הבית היה שרוף ומנותץ.

היא המשיכה ללכת מספר בנינים, סבה על עקבותיה וחזרה לביתה. ואז נלקחה גם היא…

*

בגטו היא הפכה להיות המנהיגה. כל חייה למדה איך שורדים עם מעט שבמעט.

היא דאגה לכולן, גם לאלה שבאו בראש מורם עם גינונים של נסיכות. דווקא באלה אהבו כוחות הרשע להתעלל יותר.

היא נראתה כמו עכברונת מעוכה. לא שלא הייתה יפה, אלא כי הבינה שעליה להסתיר את יופייה. היא העדיפה להרוות את צמאונה במים ופחות לרחוץ את גופה. ‘מה שווה הניקיון של הגוף שבכל מקרה יתלכלך עוד דקה.’

היא ניסתה ללקט ידיעות מעבר לגדר. השמועות והשמות עברו מפה לאוזן. משפחות שלמות נמחקו. היא כבר ידעה שבני משפחתה נכחדו ונלחמה לחיות כדי שזכרם ישמר.

היא נשברה כאשר הגיעו השמועות על מותו של ג’קוב, אבל שוב אספה את עצמה למענו.

היא לא ידעה איך שמע העולם על מה שקורה שם במחנות המוות. זה לא עניין אותה. העיקר ששרדה את התופת. 

ביום ההוא זו הייתה הפעם הראשונה שקירצפה את גופה יותר משהרוותה את צמאונה.  ‘איש לא יראה אותי כפי שהייתי,’ היא החליטה.

רגע לפני השחרור היא מהרה למקום המסתור בו החביאה בחשכת הלילה הראשון את אוצרותיה ומיהרה לעלות להסעה שחיכתה לה כדי להוביל אותה לאונייה לארץ ישראל. לרגע לא חששה שזו מלכודת בדרך לתחנה האחרונה.

תל אביב

דר

אני סוקר את דמותי במראה. אני שונא ללבוש חליפות אבל זה מה שדורש ממני התפקיד.

זה לוקח אותי לבית שהיה לי פעם. לאבא שהיה תמיד לבוש בחליפה יוקרתית שנתפרה על ידי חייט צמרת. כזו שנתפרה גם עבורי ועבור אחי.

אני יכול לראות אותו בדימיוני עומד ליד החלון הגדול המכוסה בוילונות קטיפה אדומים ומאחוריהן וילון חצי שקוף בצבע לבן, שנועדו להסתיר אותנו מעיניהן הסקרניות של האנשים שרצו להרוות את עיניהם בעולמם של עשירי העיר. בית שקושט במיטב יצירות האמנים הנחשבים ביותר, שהעושר בו זעק מכל פינה.

הייתי נער שחצן שחשב ששום דבר לא יכול לגעת בו, איש לא יכול לפגוע בו. כך הוא גידל אותי. כאחד שמורם מעם.

אני מחייך לעצמי במרירות למחשבה שהוא לימוד אותי גינונים שלא יהיה לי צורך בהם לעולם. מהם החיים באמת הוא לא לימד אותי, את זה למדתי בעצמי תוך מלחמת ההשרדות. דווקא אחי שהיה צנוע ממני, שידע מה באמת חשוב בחיים, לא שרד.

אני כל כך מתגעגע אליו. כל לילה אני יושב וכותב לו כמה מילים. בעיקר אני מבקש ממנו סליחה על ששרדתי ולא יכולתי להציל גם אותו.

אני לא אוהב את דניאלה. היא בתו של הבוס שלי מר אורן והוא החליט שאני השידוך הטוב עבורה.

כבר למדתי שבחיים אתה לא מקבל מה שנכון לך. אתה צריך לשרוד.

“כבר קנית לה טבעת?” יורה מר אורן לעברי מייד כשאני מגיע למשרד.

“ידוע לך היטב שאני תופר כעת עיסקה חשובה. נשארתי לעבוד עד שעה מאוחרת. מתי היה לי זמן ללכת לקנות?” אני מחציף פנים אליו. אני רוצה שיתייאש ממני וישחרר אותי מהקשר הכפוי הזה. אני יודע שאני מסתכן באיבוד מקום עבודתי.  האם עדיף לאבד את עצמי?

“אם כך אתן לך חופש הבוקר לשוטט בין החנויות ולחזור עם טבעת מכובדת לבתי,” מבטו הקשוח מראה לי שאינו מתכוון לוותר.

“אני מבין שהטבעת חשובה יותר מהעבודה שלי,” אני לא יודע מה גורם לי פתאום להתווכח איתו.

כבר מזמן לא הרמתי את הראש. אני מרגיש שאני נטען בכוחות חדשים, כאילו אני שוב במלחמת השרדות. גם הפעם היא על חירותי.

אינני מפחד כמו פעם. מה כבר יקרה אם אהיה מחוסר עבודה? אסבול חרפת רעב?

אני מסתכל על הבוס שלי בשלוש שנים האחרונות ומרגיש שאדם זר מולי. הוא מזכיר לי את מי שהייתי פעם. רק שמאז עברו ימים רבים, ושיעור כואב במיוחד שלימד אותי מה חשוב באמת.

“אני אנצל את נדיבותך ואקח לי חצי יום חופש. אני זקוק לנשום אוויר אחרי הימים הארוכים בהם עבדתי עד השעות הקטנות של הלילה,” כמובן שאני לא אומר לו שאין לי כוונה לבזבז את זמני בחיפוש אחרי טבעת שאינני מתכוון לקנות.

“אתה מנסה לרמוז לי שמגיע לך תשלום עבורן?” הוא אומר לי בקול מתנשא, מה שבילדותי היה גורם לי לאמר לו מה דעתי עליו.

“כל שאמרתי הוא,” קולי רגוע ואיני חושף את הדחייה שדבריו מעוררים בי, “שלא יזיק לי קצת לנשום אוויר.”

אני חוזר לשולחן שלי, מסדר את הניירת בפינה, מכבה את מנורת השולחן, לוקח את המעיל והתיק ויוצא מהמשרד.

חדר המדרגות אפלולי. אין לי כוונה להדליק את האור. אני מיודד יותר עם החושך. כאשר אני מגיע לקומה התחתונה מסנוורת אותי השמש שמכה בכל עוזה על הקירות הלבנים בהם צבוע חדר המדרגות.

אין לי מושג לאן ללכת ואני עושה את הדבר שהכי מרגיע אותי והוא ללכת לשפת הים.

אני הולך לאורך קו המים, נעמד ומביט לאופק, מדמה את כולם הולכים בשיירה. הם לא רואים אותי. הכאב גדול מנשוא ואני חונק את דמעותיי.

כל לילה אני קורא להם לבוא, אבל מי שבא בא אליי זה רק ההם.  אלה שגזלו את חרותי, עקרו את ליבי והפכו אותי לאדם ריק. אדם ששורד, המעמיד פנים שהוא חי.

חירות

רק כאשר השמש מבצבצת מבין חריכי התריסים אני מסוגלת לעצום את עיניי ללא פחד.

הלילות החשוכים גורמים לי להצטנף בפינה של מיטתי ולהמתין שהחשיכה תתחלף שוב באור. אני מחבקת את עצמי מדמה ידיו של גבר אהוב מלטפות אותי. אם יש משהו שלמדתי שם שאין לי מה לשגות בחלומות ולדמיין את ידיו של ג’קוב. דבר לא נשאר ממנו. לפעמים אני מצטערת ששמרתי על עצמי ולא נתתי לו לגעת בי. לו לפחות היה שותל בי את זרעו, הייתי מרגישה שיש לו זכר, אבל כלום לא נותר לא רק ממנו אלא מרבים שהיכרתי.

‘למה אני?’ המחשבה הזו לא מניחה לי. ‘למה בחרו דווקא בי להישאר בין החיים?’  

יש בי רגשות אשם, הרגשה של …אני אפילו לא יודעת מה אני מרגישה. האמת שאני לא ממש מרגישה. אני חלולה בפנים ועם זאת יש בי ניצוץ של חיים שגורם לי לרצות למצוא גבר שיאהב אותי, שיגן עליי, שינשוף בניצוץ שלי ויבעיר בי שוב אש גדולה.

לצד הפנינים שאני שוזרת בחנות התכשיטים שלי עבור נשים עשירות שחיות את החיים במלואן, יש לי את תיבת האוצרות. שמורים בה תכשיטים שנמסרו לי למשמרת. לכל אחד מצורף שם וכתובת מגורים מפעם, מלפניי הזוועה.

אתמול הוא יום חג בשבילי. הצלחתי לאתר עוד שלושה בני משפחה. מיכל שעוזרת לי לאתר את קרובי המשפחה אישרה את זהותן והן הגיעו איתה לחנות.

כל פעם שבאים קרובי משפחה ואני מוציאה את התיבה, הדופק שלי משתולל. אני מורחת על פני חיוך שמסתיר את מה שמתחולל בי בפנים, נושמת כדי שלא יראו. ברגע שהם עוזבים, רגע לפני שאני סוגרת ונועלת שוב את המכסה אני לא יכולה שלא להבחין בטבעת היהלום שמנצנצת מולי, טבעת שאני יודעת שאין מי שיבוא לקחת אותה.

**

את טבעת האירוסין מאימם של אנדרה וג’קוב, פאניה, קיבלתי בתוך מה שנראה כמו סמרטוט מלוכלך. היא צירפה  פתק ובו רשמה את שמה וכתובתה מפעם. “יום אחד הוא יבוא אלייך לקחת אותה,” היא לחשה לי. יותר לא ראיתי אותה.

הבטחתי לה שכך אעשה למרות שכבר ידעתי שבעלה ובנם אינם עוד.

לא פעם ניסתה קרובת משפחה זו או אחרת לבקש לקחת את הטבעת בטענה שהיא שייכת למשפחתה, אבל אני הייתי איתנה בדעתי לא לתת אותה. לעיתים התפתחו המילים לכדי גידופים, ואף נרמז שאינני נוהגת ביושר. לשמחתי היה הפתק הצמוד אליה משתיק את הלשונות הרעים.

**

אני מרגישה שאינני מסוגלת ללכת לעבודה. כיוון שהחנות שלי אינני מקפידה על שעות הסגירה וקורה שאני סוגרת  אותה מאוחר יותר מכולם. אחרי ביקורן של שלושת המשפחות שהחזיקו אותי עד שעה מאוחרת אני מרגישה שאני זקוקה הבוקר למרווח נשימה.

אני יוצאת למרפסת הקטנה הצופה לים. אני רואה מרחוק גבר עומד ומביט דקות ארוכות באופק. אני תוהה אם גם הוא כמוני מדמה אותם חוזרים אליו מארץ המתים, מה שלא הגיוני בשכל, אבל הלב מסרב לקבל.

לרגע עוברת בי המחשבה לרדת ולדבר איתו, לשאול אותו.

‘לא כולם באו משם‘ אני גוערת בעצמי, ‘עוד יחשבו שאת מטורפת אם תתחילי לספר מה עובר לך בראש. איש לא יכול להאמין שזה באמת מה שקרה.

‘ואת? את יכולה להאמין שעברת את כל זה ושרדת? תתעשתי מייד,’ אני ממלמלת ונכנסת חזרה לחדרי כדי לבחור בגדים.

“דאגתי לך,” אומרת לי תמר בעלת חנות הפרחים הצמודה לחנותי כאשר אני מגיעה באיחור לחנות. “את אף פעם לא מאחרת.”

“סגרתי אתמול מאד מאוחר. תיבת האוצרות שלי הולכת ומתרוקנת,” אני מספרת לה בחיוך, “עוד שלוש משפחות קיבלו לידיהן את האוצר המשפחתי.”

“איך את יודעת שהם לא מתחזים?” היא מתעניינת.

“לשם כך מיכל עושה תחקיר מאד מקיף, חוקרת שכנים ומכרים ללא ידיעתם של הדורשים את האוצר,” אני מסבירה, “יותר מזה אינני יכולה לעשות.”

“את מדברת על מיכל שלנו מהמאפיה?” ההפתעה ניכרת בעיניה, “מה לה ולמשפחות ההן?” 

“תמר יקירתי, את חושבת שזה שלא רואים עלינו את הזוועות זה אומר שלא היינו שם?” הקול שלי רך. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לסחוף אותה למקומות הנוראים ההם.

“מה זאת אומרת היינו? את עושה עבודת קודש בכך שאת מחזירה למשפחות הניצולים את דברי הערך שלהם, אבל אסור לך להיות מעורבת איתם יותר מידי באופן ריגשי,” מביטה בי תמר בדאגה.

“אני אפתח את החנות, ואת תכיני לנו בינתיים תה,” אני מבקשת מתמר, “מיכל הביאה לי אתמול עוגיות ממש טעימות.”

אני פותחת את המנעול שמחבר את סורגי הברזל. אני עייפה ומתקשה מעט להזיז אותם אבל חושקת שפתיים ומגייסת את כל כוחי ומצליחה. את הכיסא הקטן אני מניחה סמוך לדלת החנות ומדליקה את האורות.

נותר לי להוציא מהכספת את התכשיטים שבחרתי לתצוגה להניח אותם בחלון הראווה, ולצידם תיבת האוצרות.

ברגע האחרון אני נזכרת בעוגיות וניגש למטבחון להביא אותם.

“איך את חושבת שהתיבה הזו הגיע לפה? מי אסף את כל האוצרות האלה?” אני מרימה גבה, “אין לך מושג כמה כוחות נפש היה צריך כדי לא להתפתות לסחור בהם במחנה תמורת לחם, תמורת כל צורך בסיסי שהיה לנו. לו ידעת כמה קל היה לאבד שם צלם אנוש. אני ידעתי שאם אוותר לעצמי ואשרוד, לא אוכל לעולם להסתכל על עצמי במראה.  כן, תמר. אני הייתי שם וגם מיכל. רק שהיינו שם בשם אחר, בעולם אחר מפה.”

“לא ידעתי. אני כל כך מצטערת,” היא מגמגמת מולי.

“איך יכולת לדעת?” אני מניחה ידי על זרועה, “בחרתי בשם חרות כסמל לחופש שזכיתי בו.”

“לכן קראת לחנות שלך האוצרות של פאניה?” היא לא מעזה להישיר אליי מבט בשעה שהיא מדברת, “זה שמך משם?”

“לא,” אני עונה לה, “זה שם אימו של האהוב שלי שמת. אני חושבת שכל משפחתו לא שרדה.”

דר

אני משוטט ברחובות ללא מטרה. שעת אחר הצהריים מאוחרת. פנסי הרחוב נדלקים אחד אחרי השני. אני מרגיש מועקה בחזה. אני יודע שמזמן הייתי צריך לחזור למשרד אבל רגליי נושאות אותי הרחק משם.

‘אולי באמת נועדתי לחיים כפי שמכתיבים לי?’ אני מהרהר בליבי בעצב, ‘אני צריך להיות אסיר תודה שנותרתי בחיים.’

אני ממשיך ללכת. שמעתי שיש חנות תכשיטים בקירבת מקום. כך לפחות אמר לי מר אורן. הוא ציין בפניי שיש חנות קטנה ליד חנות הפרחים מול המאפיה הגדולה. אני גורר את עצמי בצעדים כבדים, מרגיש את משא העולם כולו על גבי.

תחילה אני רואה את חנות הפרחים של תמר. אין לי צורך להביט מעבר לרחוב. ריחות של המאפיה נישאים ברוח. אני מציץ לחנות התכשיטים אבל משהו מונע מבעדי להיכנס. אני מתעכב על חלון הראווה ועיני מתמגנטות לתכשיטים העדינים שמוצגים בו. יש בהם משהו שמעתיק את נשמתי. אני לא יכול להסביר זאת לעצמי. מה לי ולתכשיטים?

אני ממשיך להתסכל ורואה תיבת עץ מונחת סגורה ועליה שלט קטן-

אני לא נושם. לא רק ששמה של אימי כתוב על השלט, אלא שגם התיליון שענדה ביום האחרון שראיתי אותה מצולם בו על גבי מפת השולחן שכיסתה את השולחן בחדר האוכל שלנו.

האם אני הוזה? האם זה צרוף מקרים?

אני עוצם עיניים בכאב ומנסה להשקיט את פעימות ליבי. דקות ארוכות עוברות עד שאני נרגע.

אני נכנס לחנות שמלאה בקונים. אני מסתובב ומסתכל על ארונות התצוגה. כל פריט יותר יפה ממשנהו. אני לא שם לב לכך שלאט לאט החנות מתרוקנת ורק המוכרת ואני שם. היא נועצת בי מבטים ומחווירה.

“אני יכולה לעזור לך?” היא שואלת בקול רועד.

“אני צריך לקנות טבעת אירוסין,” אני מביט בה בסקרנות. היא אישה יפיפיה, היא רזה מאד אבל יש בה משהו מאד מוכר. היא כל כך מזכירה לי מישהי שאהבתי פעם. שמעתי שהיא לא שרדה.

“צריך זה לא בדיוק ההגדרה הנכונה כשמדובר בטבעת אירוסין,” היא אומרת לי, “הרי נישואין זה עניין של אהבה.”

אני מעיף מבט מהיר על אצבעה ורואה שאין עליה טבעת.

“את חושבת שאהבה באמת קיימת?” אני מגחך.

“פעם בימים רחוקים ידעתי מה היא אהבה. אני רוצה לקוות שאמצא אחת כזו שוב,” היא עונה לי בשקט.

“ישנם אנשים שלא נרשם להם שיהיו מאושרים. די להם שהם חיים,” אני עונה לה.

“אתה לא חושב שנבחרו להישאר בחיים לא סתם?” הקול שלה נעשה שוב יציב.

“את מדברת כאילו שמישהו עושה לנו טובה. הייתי מוותר על הטובה הזו,” אני עונה לה בקור.

“אז אל תתחתן,” היא עונה לי.

“סליחה? מי את חושבת שאת,” עכשיו אני ממש כועס, “את בכלל מבינה מהם החיים ילדה מפונקת שכמוך?”

“אתה חוצפן ,אתה יודע? אני מפונקת? אין לך מושג מי אני,” היא מחציפה פניה אליי,  

“בחיים שלי לא נתקלתי במוכרת כמוך שמבריחה כך את לקוחותיה. את פשוט לא שפויה,” אני עומד לצאת מהחנות.

“איך אפשר להיות שפוי אחרי כל מה שעברנו?” היא משפילה את מבטה ומפנה את גבה אליי.

“עברנו?! איך את מעזה לדבר כאילו היית שם,” אני מצמצם את המרחק בינינו ועיני רושפות אש, “אולי את זו שצריכה ללמוד שיש דברים שלא אומרים אותם.”

ואז היא מרימה עיניה אליי ומסתכלת לתוך עיניי. אני מרגיש שאני מסתחרר. אני רואה בהן את מה שאני רואה בעיניי כשאני מביט בהן במראה.

אני ממהר לצאת מהחנות. אני לא רוצה שתראה כמה אני נסער. אני חייב קודם לעשות סדר במחשבותיי.

האם זה ייתכן? האם אני הוזה? אווה חיה! גם היא היחידה ששרדה מכל בני משפחתה.

האם היא מזהה אותי? שבע שנים עברו מאז שנפגשנו. בגילנו זה המון, שלא לדבר שצלקות מה שעברנו עדיין חרוטות בנו. אני תוהה האם היא יודעת שכל משפחתי נמחקה.

פעם ברגע של גילוי נפש אמר לי ג’וזף שאווה אוהבת אותי. הוא היה שם איתה כי חשב שאינני חושק בה ולכן התקרב אליה. לו ידע את האמת. אני שמח שלא גיליתי לו כמה אני מאוהב בה. לפחות הוא מת בידיעה שהיה אהוב.

למחרת בבוקר אני ניגש ישר לחדרו של מר אורן ומגיש לו מכתב התפטרות. “אינני מעוניין להתחתן עם בתך,” אני אומר לו להפתעתו. הוא פותח את פיו לענות לי אבל אני עוזב את החדר ולא נותן לו הזדמנות לענות לי.

העיניים של המוכרת רודפות אותי מרגע שעזבתי את החנות. היה בהן משהו כל כך מוכר.

אני משוטט ללא מטרה בעיר, לרגע לא חושב מה יהיה מחר. אני נסער מידי.

אני מנסה לשחזר את מה שארע אתמול. ואז אני ניזכר בתיבה האוצרות של פאניה. איך שכחתי ממנה?

אני ממהר לחנות, עוצר בחנות הפרחים מתלבט שעה ארוכה איזה פרחים לקנות לה. אני עוצם עיניים ודמותה של אימי מופיעה לנגד עיניי. אימא שלי אהבה פרחים לבנים ואני מחפש כאלה עבורה.

“חזרת,” היא אומרת לי כשאני מגיש לה את הפרחים.

“אתה יודע מי אני?” היא שואלת.

“התיבה של פאניה..” אני מתחיל לאמר.

“כן, של אימא שלך…” היא עונה בשקט, “בתיבה של פאניה מונחת טבעת האירוסין שלה. יום אחד הוא יבוא אלייך לקחת אותה, היא אמרה לי ביום האחרון שראיתי אותה והפקידה אותה בידי למשמרת.”

“לא רציתי להתחתן איתה. הרגשתי שאם זכיתי בחרות היא שלי בלבד. לא רציתי לחלוק אותה עם אף אחת,” אני אומר לה. אני בוחן את תגובתה כל הזמן, “את לא חושבת שזה גורל שדווקא את ואני שרדנו?”

“אין ספק שזו בחירתו של הגורל. אין לכך שום הסבר אחר. זה לא בגלל שאנחנו טובים יותר, או עשינו משהו שבזכותו זכינו בכך,” היא עונה לי, “אני מאחלת לך שתהנה מהחרות שלך.”

*

אני ניטען בכוחות חדשים, יש לי עבור מה לחיות.

כבר חודשיים אני עובר מידי יום בחנות. כל יום היא נותנת לי להתקרב אליה.

הבוקר אני נרגש במיוחד.

אני מפתיע אותה כשאני מבקש ממנה את טבעת האירוסין של אימי.

היא מוציאה אותה בשקט מהתיבה וגם את התיליון. היא מעיפה בהם מבט אחרון ומוציאה את התיבה מהחלון.

“תמה שליחותי. כל האוצרות הגיעו לבעליהן,” היא מסבירה לי מדוע הוציאה את התיבה.

“בסופו של דבר בחרת לוותר על חירותך,” היא אומר כשעיניה נעוצות בעצב טבעת היהלום של אימי.

“אינך מבינה? את היא חירותי,” אני עונה לה ומבקש ממנה להינשא לי.

בר אבידן

מאמינה באהבה

©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם