חסרת אוויר

רצה גורלי השבוע

שהרגשתי שנשימותיי

כלואות בי.

שגם אם אנשום

מלוא ריאותיי,

שוב דבר לא יזרום

לתוכן.

בחוץ היה קר, קר מאד,

וידעתי שאין לי ברירה.

פתחתי לרווחה את הדלת

המובילה לחצר האחורית,

עמדתי בזרועות מושטות לצדדים,

מבטי טייל בין ענפי העצים הקפואים,

ליטף את משטחי השלג הבוהקים בלבן,

מזכרת מהסופה האחרונה.

לגמתי כמויות מדודות של חמצן

במידה הנכונה,

לא פחות מידי,

בטח לא יותר מידי.

וחזרתי לחיים.

בר

Image by Stefan Keller from Pixabay 

• בר אבידן
• כותבת אותי