on
דצמבר 7, 2020

גשם בחוץ….

״מה גרם לי לבוא היום עם חולצה לבנה,״

אני שואלת את עצמי רגע אחרי שהגשם השוטף

מרטיב את כולי.

שלא לדבר על כך שאת המעיל שכחתי בבית.

אני נאנחת.

מזכירה לעצמי שאני צריכה להיות

יותר מאופסת,

לא לחשוב עליך

מרגע שאני פוקחת את העיניים.

המחשבות האלה מוציאות אותי מהריכוז.

החלומות בהקיץ על מה שהיה,

ועל מה שעתיד שוב לקרות.

כבר לא מדברת על מה שזה עושה

לגוף שלי,

עם זה עוד אוכל להתמודד,

הרי יש דרכים להרגיע את הגוף.

אבל מה אעשה איתך,

שיושב לי בראש

ולא עוזב אותי לרגע?

״הכל בגללך,״ אני רוטנת.

גבר זר שאינני מכירה עובר לידי

ומביט בי

"אנחנו מכירים?״ הוא שואל.

"לא,״ אני עונה

ולא מבינה מאיפה השאלה הזו.

״אז אני לא אשם?״ הוא שואל,

מנסה לנצל את הרגע.

״זה הגשם,” אני מאלתרת לו תשובה,

״ בגללו אני עכשיו רטובה כולי.״

כי מה אומר לו?

שזה בגללך,

שאתה תקוע לי בראש

ואני לא מאופסת?

מי יוצא ככה לרחוב ביום גשום כזה??

אם היית רואה אותי עכשיו כך בגללך,

היית מחייך מרוצה.

אני כל כך מתגעגעת

ועושה את הדבר שיודעת שיביא אותך אליי.

אני מוצאת מחסה מתחת לגגון

ומצלמת לך תמונת סלפי שלי,

עם החולצה הלבנה הדבוקה לעורי

שחושפת יותר ממה שמכסה.

יודעת שתמונה אחת שווה מאלף מילים.

מכירה אותך.

עוד רגע תושיט את ידך ותכתוב

את מה שאני רוצה לשמוע.

ב.א.

#בתשוקתי_סיפורים_בר_אבידן

אין תיאור זמין לתמונה.
TAGS
RELATED POSTS
יודעת

ינואר 23, 2023

מפריח עשן

ינואר 22, 2023

עומדת מולו

ינואר 21, 2023

בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם