אבזם נפתח…
בוקר.
אני מסדרת את החדר.
פותחת את החלונות,
מכניסה מלוא החמצן לחדר שיזרים קצת חיים לבית,
שיכניס את שירת ציפורים לתוכו.
על הריצפה זרוקה החגורה שלך.
לו רק יכלה לדבר,
היתה מספרת על שירה אחרת.
אני מרגישה שוב את הריגוש ממלא אותי
במקום המסוים הזה
שתמיד מתרגש מקרבתך.
אני שמחה שהיא לא יכולה לדבר.
אני עוצמת עיניים ומתמכרת לזיכרון של ליל אמש.
האם זה היית אתה שהושטת יד ראשון אליה
אחרי שבמבט אחד
שלך, שלי,
בנגיעה אחת בלתי מכוונת
של גוף נוגע בגוף,
בערנו באש בלתי ניתנת לעצירה.
קשה לי לזכור מי נגע בחגורה ראשון.
אתה? אני?
אני רק זוכרת ששנינו נחפזו לפתוח אותה,
כי אתה לחשת בקול כל כך נמוך:
"אני מתפוצץ, אני לא יכול לחכות אפילו רגע."
גם אם לא היית מוציא את המילים האלה
שהבעירו כבר את הקירות מסביבנו,
הייתי יודעת.
אצלך הרי אי אפשר להסתיר את השינוי המהיר שחל בך.
שלא כמימיי הנסתרים, שלך גלוי ברוב תפארתו לעין.
"אני רוצה לטבוע בך," מלמלת
והחגורה כמעט נקרעה ממך.
זוכר מי בינינו זה היה?
כי כל מה שאני זוכרת זה ידיים נדחקות שלי, שלך
לשחרר אותך כדי שתבוא אליי.
"אני אוהב שאת לובשת שמלה,"
אמרת,
"זה עושה את זה הרבה יותר פשוט."
הצליל של אבזם החגורה שנפתח,
הצליל שהשמיע בשעה שנפל על הריצפה
רק העצימה את האש.
היה רגע שחשבתי שהכול יעלה באש.
אז, לא, זה רק אנחנו שנשרפנו,
וזה אתה שכיבית במימיך את האש.
ותשקוט הארץ.
אני מחייכת לעצמי,
מנסה לכבות את אש הזיכרון שנוצרה בי
למראייה של החגורה שנותרה מיותרת,
לסמן שהייתה פה בלילה סערה גדולה.
ואתה,
כאילו מרגיש זאת
נכנס לחדר ונושף בעורפי,
וצוחק:
"כל זה בגלל החגורה?"
ב.א.
